אם נוח לו ללקט הפסולת ילקט הפסולת – בניגוד לשבת שצריך לברר דוקא את האוכל, כמבואר בסימן פ סעיף טו.
כָּל מְלָאכָה שֶׁאֲסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ בַּשַׁבָּת, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב. וּכְמוֹ שֶׁבַּשַׁבָּת אָסוּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, כְּמוֹ כֵּן בְּיוֹם טוֹב. וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בַּשַׁבָּת, כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, דְּהַיְנוּ, לִישָׁה, אֲפִיָּה, שְׁחִיטָה וּבִשּׁוּל[1]. וְהוֹצָאָה וְהַבְעָרָה[2] מֻתָּרוֹת בְּיוֹם טוֹב גַּם שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּאָמְרִינָן בְּהוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרוּ לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ הֻתְּרוּ נַמִי שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר (תצה). וְנֵר שֶׁל יָארְצַיְיט (יום זכרון להוריו), אֵין לְהַדְלִיק בְּיוֹם טוֹב[3] (עַיֵּן ספר שו"ת אמרי אש, אוֹרַח חַיִּים סִימָן מ', וְעַיֵּן לעיל ס"ס צ')
שביתת בהמתו – שלא להעביד גם את הבהמה שלו בשבת, שנאמר (שמות כג יב) למען ינוח שורך וחמורך.
אוכל נפש – לשון הפסוק, והכוונה לכל צורך בסיסי של הגוף כמו אוכל.
שנאמר – שמות יב טז.
לישה אפיה שחיטה ובישול – ומלאכות אחרות חלקם אסורות לגמרי אפילו לצורך אוכל נפש, וחלקם מותרות בשינוי מהצורה הרגילה.
הוצאה – מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן העברה בתוך רשות הרבים, שאיסורם בשבת מתבארים בסימנים פא-פד.
הבערה – הדלקת אש, בלי לייצר אש חדשה, כמו שיתבאר בסעיף לא.
גם שלא לצורך אוכל נפש – ובלבד שיהיו לצורך יום טוב, כמו שיתבאר בסעיפים לב ולד.
אין להדליק ביום טוב – שהרי אין בו שום צורך. ואם שכח להדליק לפני יום טוב ורוצה להדליק, צריך להדליקו במקום שאפשר להנות ממנו.
אֵין עוֹשִׂין גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב[4], וְאֵין עוֹשִׂין חֶמְאָה בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן אֵין מַעֲמִידִין חָלָב עַל יְדֵי קֵבָה אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, שֶׁיִּתְקַבֵּץ הֶחָלָב וְיִקָּפֶה. וְכֵן אָסוּר לִקְלוֹט שֻׁמַּן הֶחָלָב (סמעטען) מִן הֶחָלָב, אֶלָּא שֶׁיַּנִּיחַ מְעַט עַל הֶחָלָב הַתַּחְתּוֹן, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת. וְגַם זֶה, אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְבוֹ בַיּוֹם. אֲבָל לְצֹרֶךְ מָחָר, אָסוּר, מִשּׁוּם הֲכָנָה. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לְהֶפְסֵד, מֻתָּר לִקְלוֹט בָּעִנְיָן הַנִּזְכָּר עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (תק"י).
גבינה – מערבבים בחלב חומר שיגרום למוצקים של החלב להיפרד מהנוזלים, ואז מצמידים את החלקים המוצקים והופכים אותם לגוש של גבינה.
חמאה – על חלב שנחלב [לפני עיבוד] צפה שכבת שמנת, שאם מקציפים אותה היא הופכת לחמאה.
מעמידין – כך נקרא תהליך פירוק החלב המתואר.
קיבה – תכולת קיבה של עגל הוא החומר הטוב ביותר לפירוק החלב, שהרי בקיבת העגל יש אנזימים שתפקידם לפרק את החלב שהעגל יונק מן הפרה.
יתקבץ – יתחברו המוצקים זה לזה וייווצרו גושים.
ייקפה – יהפוך למוצק.
שומן החלב – שצף על החלב.
כמו בשבת – סימן פ סעיף יח.
גם זה – אפילו שאינו מפריד לגמרי.
משום הכנה – גם דברים שאינם מלאכה, אסור לעשותם בשבת או ביום טוב לצורך חול.
בעניין הנזכר – שאינו מפריד את השמנת לגמרי מהחלב, אבל אם מפריד לגמרי אסור גם על ידי גוי.
תַּבְלִין שֶׁאִם יִטְחַן אוֹתָם קֹדֶם יוֹם טוֹב יָפִיגוּ טַעֲמָן, מֻתָּר לְדוּכָן בְּיוֹם טוֹב עַל יְדֵי שִׁנּוּי[5], כְּגוֹן שֶׁיַּטֶּה אֶת הַמַּכְתֶּשֶׁת לַצְּדָדִין אוֹ שֶׁיָּדוּךְ עַל הַשֻּׁלְחָן וְכַיּוֹצֵא בוֹ. וְכֵן תַּמְכָא (קריין) שֶׁגּוֹרְרִין אוֹתוֹ עַל הַמּוֹרַג, לֹא יִגְרוֹר לְתוֹךְ קְעָרָה כְּדַרְכּוֹ בַחֹל, אֶלָּא עַל מַפָּה[6]. וְקַאפֶע אֵין לִטְחוֹן בְּרֵיחַיִם[7], אֶלָּא יְדוּכוּ בִמְדוֹכָה וְעַל יְדֵי שִׁנּוּי. אֲבָל טוֹב יוֹתֵר לַעֲשׂוֹת הַכֹּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מְפִיגִין טַעֲמָם, וַדַּאי צְרִיכִין לִזָּהֵר לְדוּכָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אַךְ אִם שָׁכַח, יֵשׁ לְהַתִּיר גַּם כֵּן עַל יְדֵי שִׁנּוּי. וְכָל הַנִּזְכָּר, אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא לְמָחָר. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ עַתָּה לְאוֹתָהּ סְעוּדָּה. וְגַם בְּדִיכַת מַצָּה, יֵשׁ לִזָּהֵר בָּזֶה[8].
יפיגו טעמן – יהיה טעמם פחות טוב מאשר אם יטחן אותם טרי.
על ידי שינוי – כדי שיזכור שלא לטחון יותר ממה שצריך לצורך יום טוב.
לצדדין – במקום להניח אותה על השולחן בצורה נוחה.
על השולחן – במקום במכתשת.
תמכא – הנקרא בעברית חזרת.
מורג – פומפיה, מגרדת.
קאפע – פולי קפה.
ועל ידי שינוי – מה שעושה במדוכה במקום לעשות בריחיים נחשב שינוי.
שאינם מפיגין טעמם – כגון מלח וכרכום.
ודאי צריכין להיזהר – שכל דבר שאפשר לעשותו מלפני יום טוב ולא יהיה שום חסרון בטעם בגלל זה, אסור לכתחילה לעשותו ביום טוב.
עתה לאותה סעודה – בסמוך לסעודה שאוכל עכשיו, ורק בכמות הנצרכת לאותה סעודה.
בדיכת מצה – כשטוחן מצה לקמח מצה.
אָסוּר לְבַקֵּעַ עֵצִים[9] אוֹ אֲפִלּוּ לְשַׁבְּרָן בַּיָּד[10]. וְאָסוּר לְלַקֵּט עֵצִים מִמָּקוֹם שֶׁהֵם מְפֻזָּרִין[11].
לבקע עצים – שניתן להסיקם בשעת הדחק כמות שהם. ואם הם גדולים מאד, מותר לשברם ביד או בסכין לחתיכות גדולות.
ממקום שהם מפוזרין – אפילו בחצרו.
כְּשֶׁהוּא עוֹרֵךְ אֶת הָעֵצִים עַל הָאֲבָנִים לְהַבְעִיר אֵשׁ, אָסוּר, מִשּׁוּם דְּעוֹשֶׂה אֹהֶל, דַּהֲוֵי כְּמוֹ שְׁתֵּי מְחִצּוֹת וְגַג עַל גַּבֵּיהֶן. וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁנּוּי, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאחַז אֶת הָעֵצִים בְּיָדוֹ וְיִתֵּן אֶת הָאֲבָנִים תַּחְתֵּיהֶם. וְכֵן כְּשֶׁמַעֲמִיד קְדֵרָה עַל אֲבָנִים לְהַבְעִיר תַּחְתֶּיהָ, צָרִיךְ שֶׁיֹּאחַז אֶת הַקְּדֵרָה בְּיָדוֹ וְיַכְנִיס אֶת הָאֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ, אֲבָל לֹא יַנִּיחֶנָּהּ עַל גַּבֵּי הָאֲבָנִים.
העצים על האבנים – היו מניחים שני אבנים, ועורכים עצים מאבן לאבן, כדי שיוכלו להדליק מלמטה והאוויר יוכל להיכנס.
אוהל – דיני איסור עשיית אוהל בשבת מתבארים בסימן פ סעיפים עו-פ.
שינוי – לעשות את הגג לפני המחיצות.
להבעיר תחתיה – בין האבנים.
אֵין נוֹפְחִין אֵשׁ בְּמַפּוּחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין. וְהָעוֹלָם נוֹהֲגִין הֶתֵּר בְּמַפּוּחַ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים[12] עַל יְדֵי שִׁנּוּי לְהָפְכוֹ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. אֲבָל בְּמַפּוּחַ שֶׁל אֻמָּנִין, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוי אָסוּר (תק"ב).
האומנין – המקצוענים.
של בעלי בתים – ביתי.
מֻתָּר לִבְרֹר קִטְנִיּוֹת מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ הַיּוֹם[13], אֲבָל לֹא בְּנַפָּה וְלֹא בִּכְבָרָה, וְגַם לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיָּצוּף הַפְּסֹלֶת אוֹ הָאֹכֶל, אֶלָּא יִבְרֹר בְיָדוֹ וִילַקֵּט מַה שֶּׁהוּא נֹחַ לוֹ יוֹתֵר. אִם נֹחַ לוֹ לְלַקֵּט הַפְּסֹלֶת, יְלַקֵּט הַפְּסֹלֶת[14]. וְאִם נֹחַ לוֹ לְלַקֵּט הָאֹכֶל יְלַקֵּט הָאֹכֶל (תק"י).
לברור קטניות – מעפר, אבנים קטנות, וקליפות.
[1] כל המלאכות שעושים לפני הלישה, אסורות ביום טוב. וחז"ל אסרו זאת כדי שלא יהיה טרוד כל היום במלאכות אלו. (חזון עובדיה יו"ט, יד).
[2] הבערה שמותרת ביו"ט היא רק בהעברה מאש לאש, ולא על ידי גפרורים או מצית וכדו'.
[3] ומותר בדיעבד להדליק נר של יארצייט ביו"ט על ידי העברה מאש לאש, ונכון שידליקו אותו בבית הכנסת. (חזון עובדיה יו"ט, סא). וכן מותר להדליק (מאש לאש) כדי שיהיה בבית הכנסת נר, שאם יצטרכו אש לבישול וכדו' יקחו ממנו. (חזון עובדיה יו"ט, סא).
[4] אסור לעשות גבינה או חמאה ביום טוב, הואיל ואפשר לעשותה מערב יו"ט. וכן אסור לסחוט לימון לתוך חלב לעשות גבינה רכה, ורק לחולה שאין בו סכנה או לתינוק מותר. ומכל מקום מותר לעשות לבן ביו"ט, הואיל ונקפה כולו כאחד, ואין בו סרך מלאכה. וכן מותר לעשות גלידה, או להקפות ג'ל ביום טוב. (חזון עובדיה יו"ט סד).
[5] ולדעת מרן השולחן ערוך (תקד, א) לא צריך שינוי כשדכין תבלין. אבל מלח אינו נידוך ביום טוב אלא אם היטה המכתשת כדי לשנות ממנהגו בחול, כוון שאפשר לדוכו מערב יום טוב ולא יפוג טעמו.( (חזון עובדיה יום טוב עא).
[6] לחתוך ירק דק דק מותר לצורך יום טוב אפי' בלי שינוי. (חזון עובדיה יום טוב עא).
[7] מותר לדוך הקפה במדוכה ללא שינוי, והעיקר להתיר בריחיים קטנות המצויות בבתים, ולא בגדולות. והמחמיר לכתשו במכתשת תעב"ר. (ילקוט יוסף תקד, א-ב). ובמקום צורך גדול מותר לומר לגוי לטחון לו ברחיים שלהם. (יביע אומר ג, כג, יז).
[8] מותר לדוך מצה ביום טוב בלי שינוי, וכן מותר לגרור גבינה במגרדת המיוחדת לכך, ונכון לשנות קצת מפני שהיה אפשר לגרדה מערב יום טוב(חזון עובדיה יום טוב עא)
מותר לרסק ביום טוב פירות ירקות וגבינה בפומפיה, וכן מותר לטחון בשר במטחנה ידנית גם ללא שינוי. (חזון עובדיה יום טוב עא .אור לציון ג, יט, ה).
[9] קורה שנשברה מעיו"ט מותר לבקע ממנה חתיכות גדולות בסכין גדול, ולא בדבר אחר. (שולחן ערוך תקא, א).
[10] לשון השולחן ערוך (תקא, ב) עצים גדולים קצת וראויים להסקה בלי ביקוע, לא יבקע כלל. ואפי' לשברם ביד יש מי שאוסר.
ואם האש לא תדלק אם לא יבקע את העצים לחתיכות דקות, מותר לחתוך אותם בכלי שאינו של אומן. (כף החיים תקא, יד).
[11] לשון השולחן ערוך (תקא, ג) אין מביאין עצים מהשדה אפי' היו מכונסין שם מבערב, אבל מגבב הוא בשדה משלפניו ומבשל שם.
[12] ומפוח הקבוע במכונת בישול (פרימוס), מותר לנפח בו, שאינו נראה כעושה מלאכת אומן, כוון שכל אדם נופחים בו, וכן הדין למפוח של פנס (לוקס). (חזון עובדיה יו"ט, ע).
אסור להנמיך מנורת נפט, ומותר להנמיך פתילה של פרימוס וכיריים של גז, כדי שיתבשל יפה התבשיל שעליו. ואסור לכבות את הגז אלא על ידי גרמא, כגון להרתיח מים על הגז וכשיגלשו המים יכבו את הגז, ואח"כ יוכל לסגור את כפתור הגז. (חזון עובדיה יו"ט, נח). וכן אסור לסגור את הברז הראשי של הגז כדי שיכבה. ומותר לכבות הגז על ידי שעון מיוחד שיכבה את הגז בשעה מסוימת. (חזון עובדיה יו"ט, נט).
[13] ואם כשברר חשב לאכלו באותו יום, ונמלך(התחרט) אח"כ והניחו ליום אחר, אינו עובר על איסור בורר, כוון שהולכים אחר מחשבתו בזמן הברירה. (יביע אומר ב, כו, ט).
[14] מותר לברור ביום טוב לצורך בו ביום אע"פ שאינו צריך לאלתר. ואם הפסולת מועטת יברור את הפסולת וכשהאוכל מועט יברור את האוכל. ואפילו יכל לברור מערב יום טוב ולא ברר, מותר לו לברור ביד ביום טוב. (חזון עובדיה יו"ט, עד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך