מִנְהַג נְבִיאִים, שֶׁכָּל אֶחָד יִטּוֹל בְּיוֹם זֶה עֲרָבָה מְיֻחֶדֶת[1], מִלְּבַד הָעֲרָבָה שֶׁבַּלוּלָב. וְכָל הַפּוֹסֵל בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, פּוֹסֵל גַּם בָּעֲרָבָה זוֹ. לָכֵן לֹא יִקְצְצָהּ הַיִשְֹרָאֵל בְּעַצְמוֹ לְצָרְכּוֹ, (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן קלו סָעִיף ז), אֶלָּא שֶׁאִם נָשְׁרוּ אֲפִלּוּ רֹב הֶעָלִין, כְּשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ נִשְׁאַר רַק עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד, כְּשֵׁרָה. וּמִכָּל מָקוֹם הִדּוּר מִצְוָה הוּא, שֶיִהְיוּ בָהּ עָלִין הַרְבֵּה, וְהַבַּדִּים אֲרֻכִּים. וְהַמִנְהָג הַיָפֶה, לָקַחַת חֲמִשָׁה בַדִּין, וְאוֹגְדִין אוֹתָם בַּעֲלֵי לוּלָב.
מנהג נביאים – הנביאים נהגו כך, וכל עם ישראל נהגו אחריהם לעשות כמותם.
ביום זה – יום שביעי של סוכות הנקרא הושענא רבה.
מלבד הערבה שבלולב – ואם אין לו ערבה נוספת, יכול לפרק את הלולב אחרי שקיים את מצוות לולב, ולקחת את הערבה שבו בנפרד לשם מצוות ערבה.
כל הפוסל – גזול, יבש, נקטם ראשו, פחות משלושה או משנים וחצי טפחים.
לא יקצצה הישראל בעצמו – מערבות שגדלים בשטח של גוי.
בבד אחד – בגבעול אחד, שמן הדין די בגבעול ערבה אחד.
ארוכים – אפילו יותר משיעור הערבות שבלולב.
היפה – על פי הסוד.
אוגדין אותם בעלי לולב – אין זו חובה, ונכון יותר שלא להחזיק את הערבות במקום שהם אגודים.
אֵין לוֹקְחִין אוֹתָהּ עִם הַלּוּלָב בְּיַחַד, אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְתַעֲנֶה אֱמוּנִים, מַנִּיחִין אֶת הַלּוּלָב וְהָאֶתְרוֹג וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ, לְפִי שֶׁאָז מִתְפַּלְּלִין עַל הַמָּיִם. וּלְאַחַר גְמַר הַהוֹשַׁעְנוֹת, מְנַעְנְעִין בָּהּ[2], וְאַחַר כָּךְ חוֹבְטִין אוֹתָהּ בַּקַּרְקַע חָמֵשׁ פְּעָמִים[3], וְדַי בָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם לֹא נֶחְסְרוּ עָלֶיהָ. וּלְאַחַר הַחֲבָטָה, לֹא יִזְרְקֶנָּה עַל הַקַּרְקַע, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. וְטוֹב לְהַצְנִיעָהּ לְהַשְׁלִיכָה בְּתוֹךְ הָאֵשׁ שֶׁאוֹפִין מַצּוֹת, הוֹאִיל וְאִתְעֲבַד בָּהּ חֲדָא מִצְוָה, לִתְעֲבֵד בָּהּ מִצְוָה אַחֲרִיתָא.
עם הלולב – בזמן שעדיין מחזיקים את הלולב, בזמן ההקפות שהתבארו בסימן קלז סעיף יא, וגם אחר כך בזמן שאומר פיוטים של הושענות.
תענה אמונים – פיוט מתוך ההושענות המיוחדות להושענא רבה, שמתפללים בו על המים.
מנענעין בה – כמו בלולב, לארבעת הכיוונים ולמעלה ולמטה.
אפילו אם לא נחסרו עליה – יש חושבים שיש עניין לחבוט בצורה שיפלו העלים, אבל באמת אין בכך צורך.
לא יזרקנה על הקרקע – במקום שאנשים דורכים, כמו שהתבאר בסכך בסימן קלג סעיף יג.
להצניעה – להשים אותה בצד.
האש שאופין מצות – או של שריפת חמץ.
הואיל ואתעבד בה חדא מצוה לתעבד בה מצוה אחריתא – מאחר ונעשתה בה מצוה אחת תיעשה בה מצוה אחרת.
הערות:
- נהוג לשמור גם את הלולב לשרוף בו את החמץ או להסיק בו את התנור לאפיית מצות, אלא שבתקופת הקיצור שולחן ערוך היו רבים שומרים את הלולב משנה לשנה כמו שהתבאר בסימן קלו.
לֵיל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, יֵשׁ לְהַמְתִּין שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ עַד הַלָּיְלָה. וּמְבָרְכִין בַּקִדּוּשׁ שֶׁהֶחֱיָנוּ, לְפִי שֶׁהוּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאֵין מְבָרְכִין לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, לְפִי שֶׁבַּתְּפִלָּה וּבַקִּדּוּשׁ אוֹמְרִים, יוֹם הַשְּׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת הַזֶה. וְאִם הָיוּ מְבָרְכִין לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, הֲוֵי תַּרְתֵּי דְסָתְרֵי.
שלא לקדש עד הלילה – אפילו בחוץ לארץ, שמבואר בסעיף ה שאוכלים בסוכה בשמיני עצרת, מאחר ואין מברכים בשמיני עצרת את ברכת לישב בסוכה, אסור לאכול את סעודת החג בזמן שהוא עדיין סוכות. ובארץ ישראל אסור בכלל לאכול מחוץ לסוכה לפני ליל שמיני עצרת, ולאכול את סעודת החג בסוכה גם כן אסור.
מברכין בקידוש שהחיינו – בניגוד לשביעי של פסח שאין מברכים שהחיינו, כיון שהוא המשך של חג הפסח.
רגל בפני עצמו – ואינו חלק מחג הסוכות.
אין מברכין לישב בסוכה – גם בחוץ לארץ, שחוגגים את החגים במשך יומיים, מפני שיש ספק איזה יום הוא, כמו שביארתי בסימן קלז סעיף ח, והיום השמיני הוא ספק יום שביעי, ולכן יושבים בסוכה כמבואר בסעיף ה. ובדרך כלל מברכים בחג השני את כל הברכות כמו בחג הראשון, כמו ברכות המצה והמרור, וברכות הקידוש ושהחיינו, ותפילות החג.
תרתי דסתרי – שני דברים הסותרים אחד את השני, שהרי או שהיום סוכות, או שהוא שמיני עצרת, אבל בוודאי לא שניהם ביחד.
לֵיל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְכָל הַיוֹם, אוֹכְלִין בַּסֻּכָּה[4], אֶלָּא שֶׁאֵין מְבָרְכִין, כְּמוֹ שֶכָּתַבְנוּ. וּלְאַחַר הַגְּמָר, אוֹמְרִים יְהִי רָצוֹן וְכוּ'. וּבְעִנְיַן הַשֵּׁנָה בַּסֻּכָּה, יֵשׁ מְקִלִּין, וְכֵן נוֹהֲגִין. אֲבָל הַנָּכוֹן, לְהַחְמִיר.
אוכלים בסוכה – בחוץ לארץ.
לאחר הגמר – לפני שהוא יוצא מהסוכה סופית, לקראת סוף שמיני עצרת. ובארץ ישראל אחרי צהריים של הושענא רבה.
יהי רצון וכו' – שנזכה לישב בסוכת עורו של לוייתן.
יש מקילין – בחוץ לארץ שלא לישון בסוכה בליל שמיני עצרת, כיון שהדבר נראה כאילו מוסיף על המצוות, שאין השינה כמו האכילה, שלפעמים אדם אוכל מרצונו בסוכה, ואין הדבר ניכר שהוא מוסיף על המצווה, אבל שינה בסוכה הוא דבר שאין עושים אותו אלא לשם מצוה.
להחמיר – ולישון בסוכה כמו בשאר הימים, שסוף סוף הוא ספק יום שביעי של סוכות.
בַּשְּׁמִינִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, יָכוֹל לְפַנּוֹת אֶת הַכֵּלִים מִן הַסֻּכָּה לְתוֹךְ הַבָּיִת. אֲבָל לֹא יְסַדְּרֵם בַּיוֹם, מִשּׁוּם דַהֲוֵי כְמֵכִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ.
לפנות את הכלים – הרהיטים שהוציא מן הבית לסוכה למשך החג, והוא זקוק להם בתוך הבית ביום השני של שמיני עצרת, מותר להכניסם הביתה לקראת סוף היום.
לא יסדרם ביום – בתוך הבית, אלא רק יכניסם ויניחם בצורה שאין הבית נראה ריק או מבולגן.
מכין מיום טוב לחברו – אסור להכין מהיום הראשון של החג שום דבר לצורך היום השני, שהרי היום השני הוא ספק חג ספק יום חול, ואסור להכין בחג שום דבר לצורך יום חול, כמבואר בסימן קא.
הערות:
- בארץ ישראל מותר להוציא את כל הרהיטים מן הסוכה לבית בהושענא רבה אחר הצהריים לקראת סוף היום, כשעתיים לפני כניסת החג.
יוֹם אַחֲרוֹן שֶל הֶחָג, שֶׁהוּא גַם כֵּן שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, נִקְרָא שִׂמְחַת תּוֹרָה, לְפִי שֶׁמְּסַיְמִין בּוֹ אֶת הַתּוֹרָה וּשְׂמֵחִים בָּה. עַרְבִית, לְאַחַר הַתְּפִלָּה, עוֹשִׂין הַקָּפוֹת, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין סִפְרֵי הַתּוֹרָה, וּמְשַׁיְרִין אֶחָד שֶׁקוֹרִין בּוֹ תְּלָתָא גַבְרֵי בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְרוֹת בְפָרָשַׁת נְדָרִים[5]. אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה, אוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ, וּמַכְנִיסִין אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה וְאוֹמְרִים עָלֵינוּ.
יום אחרון של החג – בחוץ לארץ.
הוא גם כן שמיני עצרת – וכך מזכירים אותו בתפילה ובקידוש.
נקרא שמחת תורה – ובארץ ישראל קוראים שמחת תורה ליום שמיני עצרת מאותה סיבה.
עושין הקפות – מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, ועושים איתם הקפות מסביב לבימה בבית הכנסת, כמו שהתבאר בסימן קלז סעיף יא שעושים עם הלולב, והיום נוהגים בכל מקום להקיף שבע פעמים.
משיירין – משאירים בחוץ.
שקורין בו – אחרי ההקפות של ליל שמחת תורה.
תלתא גברי – שלושה אנשים שעולים לתורה.
בפרשת וזאת הברכה – דברים לג א-יז.
בפרשת נדרים – פרשיות שבתורה שמפני חשיבותם בעיני האנשים, רגילים במהלך השנה לנדור נדרים לצרכי בית הכנסת כדי לרכוש אותם. ואין נוהגים כך בזמננו.
הערות:
- היום ברוב המקומות נוהגים לרקוד עם ספרי התורה, וקוראים לריקודים הקפות, ולאחר זמן מה מכריזים שמתחילה הקפה נוספת, ואומרים פיוט לכבודה, ויש להיזהר לכל הפחות לעשות סיבוב אחד עם ספרי התורה מסביב הבימה בכל הקפה, ואם רוצים לקיים מניין ללא ריקודים, ניתן בכל זאת לקיים את המנהג של ההקפות.
בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה, נוֹהֲגִין בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, שֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וְלֹא בַּמּוּסָף[6], מִֹשּׁוּם דְּבַמּוּסָף יֵשׁ חֲשַׁשׁ שִׁכְרוּת. וְאֵין אוֹמְרִים וְתֵעָרֵב בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית.
בתפילת שחרית ולא במוסף – שבחו"ל המנהג שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא בחגים, ורק בתפילת מוסף, כמו שמתבאר בסימן ק סעיף א.
יש חשש שכרות – כי נוהגים לעשות קידוש בין שחרית ומוסף, מאחר ומאריכים מאד בתפילה, ואסור לצום ביום טוב עד חצות היום, ואסור לכהנים לישא כפיהם אחרי ששתו יין.
ותערב – פיוט קצר, שאומרים אותו בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף בזמן שהכהנים עולים לדוכן.
בתפילת שחרית – אפילו שהכהנים נושאים כפיהם, וכן אין אומרים אותו במוסף, מאחר ואין הכהנים נושאים כפיהם.
הערות:
- בארץ ישראל נהוג ברוב המקומות שהכהנים נושאים כפיהם כל יום, בתפילת שחרית, וגם בתפילות מוסף. ובשמחת תורה אם עושים קידוש באמצע התפילה, אסור לכהנים לשאת כפיהם במוסף עם הם שתו יין.
בַּיּוֹם, אַחַר הַהַקָפוֹת, מְשַׁיְרִין שְׁלשָׁה סִפְרֵי תוֹרָה וּמַרְבִּים בִּקְרוּאִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה[7] אֶחָד בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה כַּמָּה פְעָמִים עַד מְעֹנָה, וּבַסּוֹף קוֹרְאִין כָּל הַנְּעָרִים[8]. וְהַנָּכוֹן, שֶׁהַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם יְבָרֵךְ וְהַשְּׁאָר יִשְׁמָעוּ. וְקוֹרִין לָהֶם פָּסוּק הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל וְגוֹ'. אַחַר כָּךְ קוֹרְאִין לַחֲתַן תּוֹרָה[9], וְקוֹרֵא מִן מְעֹנָה עַד גְּמִירָא. וּבְסֵפֶר הַתּוֹרָה הַשֵׁנִי קוֹרֵא חֲתַן בְּרֵאשִׁית, וְאוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ, וְקוֹרִין בַּשְּׁלִישִׁי מַפְטִיר[10] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן עט סָעִיף א). וְנוֹהֲגִין בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְדַקְדֵּק לִקְרוֹת לַחֲתַן תּוֹרָה אָדָם חָשׁוּב. וַאֲפִלּוּ מִי שֶעָלָה כְּבָר בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה, מִכָּל מָקוֹם עוֹלֶה לַחֲתַן תּוֹרָה אוֹ לַחֲתַן בְּרֵאשִׁית. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה, קוֹרִין בָּרִאשׁוֹן וְזֹאת הַבְּרָכָה, וּבַשֵׁנִי בְּרֵאשִׁית, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אֶת הָרִאשׁוֹן לַמַּפְטִיר.
ביום אחר ההקפות – גם ביום שמחת תורה, אחרי ההלל לפני קריאת התורה, עושים הקפות כמו בלילה כמו שהתבאר בסעיף ז.
משיירין שלשה ספרי תורה – שאין מחזירים אותם לארון הקודש, מפני שצריך לקרוא בהם.
מרבים בקרואים – מעלים לתורה הרבה אנשים.
כמה פעמים – חוזרים על הקריאה (דברים לג א-כו) עד שמעלים את כל מי שרוצה לעלות.
כל הנערים – כל הילדים שאינם בני מצוה, מעלים אותם לתורה וקוראים להם 'ולדן אמר' עד 'ובגאותו שחקים' (דברים לג כב-כו).
שהגדול בהם יברך – ולא יברכו כל הילדים ביחד, והיום נוהגים ברוב המקומות להעלות גדול עם כל הנערים, והוא מברך איתם.
קורין להם – אחרי שהם מברכים ברכה אחרונה אחרי הקריאה בתורה.
פסוק המלאך הגואל – בראשית מח טז.
חתן תורה – כך מכונה העולה לתורה כדי לסיים אותה.
מן מעונה עד גמירא – עד סוף התורה. דברים לג כז – לד יב.
חתן בראשית – נהגים מיד לאחר שמסיימים את התורה להתחיל אותה מהתחלה, והקורא את פסוקי בריאת העולם בספר בראשית (א א – ב ג) קוראים לו חתן בראשית.
מפטיר – את קרבנות המוסף שהקריבו בשמיני עצרת (במדבר כט לה – ל א).
וחוזרין ולוקחין את הראשון – וגוללים אותו בזמן שקוראים בספר התורה השני.
נוֹהֲגִין שֶׁחֲתַן הַתּוֹרָה וַחֲתַן בְּרֵאשִׁית נוֹדְרִין נְדָבוֹת, וְקוֹרִין לְכָל מֵרֵעֵיהֶם וְעוֹשִׂין מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְסִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּלְהַתְחָלָתָהּ. דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן, שֶׁעוֹשִׂין סְעוּדָה לִגְמָרָהּ שֶל תּוֹרָה.
[1] מנהגנו, שלוקחים חמש ערבות וחובטים אותם בקרקע ואומרים חמש פעמים 'חביט חביט ולא בריך'. (ואומרים 'יהי רצון' המופיע בסידורים). ונוהגים בירושלים שאחר חביטת הערבה פותחים ההיכל, וכל הקהל יחד יאמרו נשמת כל חי עד סוף ישתבח. וחותמים 'ברוך מהולל בתשבחות' בלי שם ומלכות. (חזון עובדיה סוכות, תמד).
[2] אין אנו אומרים 'תענה אמונים', וכן אין אנו נוהגים לנענע ערבה זו.
[3] ואנו נוהגים לחבוט בערבה חמש פעמים על קרקע שאינה מרוצפת. ואומרים חביט חביט ולא בריך,
[4] דין זה הוא לתושבי חוץ לארץ, או לתושבי חו"ל הנמצאים בארץ ישראל ודעתם לחזור לארצם, שצריכים לחוג את יו"ט שני של גלויות.
תושב חו"ל שנמצא בא"י, ומתארח אצל ידיד מא"י, וקשה לו להטריח את מארחיו ולאכול בסוכה, יכול לאכול עם מארחיו בביתם. (חזון עובדיה סוכות, תעט).
[5] בלילה אין מנהגנו לקרוא בתורה כלל.
[6] ואנו נוהגים שהכהנים נושאים כפיהם גם בשחרית וגם במוסף.
[7] אם כדי לחסוך זמן, רוצים להוציא ספר תורה לחדר אחר ולקרוא בו בשביל חלק מהקהל, מותר על ידי שילווהו עשרה ויוציאוהו לקרוא בו. (חזון עובדיה סוכות, תרסא בהע').
[8] ויש נוהגין שכל הקהל עולים וקוראים 'ולאשר אמר'.
[9] נוהגים להוסיף עוד עולה שנקרא חתן מעונה.(כף החיים תרסט, ג)
[10] ואנו נוהגים לומר עוד קדיש אחר המפטיר, כוון שזה קריאה בספר אחר. (כף החיים תרסח, סקט"ז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך