לימוד יומי ט"ז תשרי

סעיף ח

קֶמַח שֶׁכְּבָר הָיָה מְרֻקָּד אֶלָּא שֶׁהוּא רוֹצֶה לְרַקְּדוֹ שֵׁנִית, יֵשׁ לְרַקְּדוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי אוֹ עַל יְדֵי שִׁנּוּי, דְּהַיְנוּ שֶׁיְרַקֵּד בְּאַחוֹרֵי הַנַּפָּה[1]. וְכֵן יַעֲשֶׂה בְּמַצוֹת דּוּכוֹת. וְקֶמַח שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיָה מְרֻקָּד, אָסוּר לְרַקְּדוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי וּבְשִׁנּוּי[2]. אָסוּר לִבְרֹר פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ הַקֶּמַח, כְּגוֹן, שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ צְרוֹרוֹת וְכַדּוֹמֶה[3]. וַאֲפִלּוּ לִבְרֹר מִתּוֹךְ מַצּוֹת כְּתוּתוֹת אֶת הַפֵּרוּרִים הַגְּדוֹלִים, אָסוּר (תק"ד תק"ו).

 

מרוקד – מנופה. ניפוי נקרא הרקדה, מפני שהקמח רוקד בתוך הנפה.

רוצה לרקדו שנית – כדי שהלחם יהיה יותר אוורירי.

דהיינו שירקד באחורי הנפה – והוא הדין שיכול לנפות על השולחן אם דרכו לנפות לתוך קערה.

מצות דוכות – אם עשה קמח מצה ויש בתוך הקמח פירורים גדולים ורוצה להוציאם, צריך לרקד באחורי הנפה [וכאן לא מועיל שינוי אחר], או על ידי גוי.

בשינוי – באחורי הנפה.

אסור לברור – בידיו. אבל מותר לנפות באחורי הנפה או על ידי גוי.

צרורות – אבנים קטנות.

כתותות – מרוסקות.

 

סעיף ט

לִישָׁה מֻתֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִמְדּוֹד אֶת הַקֶּמַח, אֶלָּא יִקַּח בְּאֹמֶד הַדָּעַת[4]. וְאִם אֵינוֹ מְצַמְצֵם אֶת הַמִּדָּה, אֶלָּא פּוֹחֵת אוֹ מוֹסִיף, מֻתָּר (תק"ו).

 

מותרת – לגמרי, בלי שום שינוי.

לא ימדוד – בתוך כלי מדידה, וכן לא ישקול.

את הקמח – והוא הדין כל דבר אחר שאין חשיבות כל כך למידה מדוייקת, אסור למדוד ביום טוב לצורך בישול או אפייה.

אומד הדעת – בהשערה.

אינו מצמצם את המידה – שממלא קמח בכלי שהוא רגיל למדוד בו, אבל אינו מקפיד כמה למלא בדיוק.

 

סעיף י

בָּצֵק מְחֻתָּךְ שֶׁמְבַשְׁלִים לְאָכְלוֹ עִם רֹטֶב (נודעל, פערפיל), יֵשׁ לָלוּשׁ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב[5], כִּי הַיְשָׁנִים יוֹתֵר טוֹבִים. וְאִם לֹא לָשׁ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יָלוּשׁ בְּיוֹם טוֹב עַל יְדֵי שִׁנּוּי. דְּהַיְנוּ שֶׁאִם דַּרְכּוֹ לָלוּשׁ עַל דַּף, יָלוּשׁ עַל מַפָּה וְכַדּוֹמֶה. וְגַם תַּבְשִׁיל שֶׁאֵינוֹ מִתְקַלְקֵל, כְּגוֹן פֵּרוֹת יְבֵשִׁים וְכַדּוֹמֶה, יֵשׁ לְבַשְּׁלָם בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב[6] (תצ"ה).

 

נודעל, פערפיל – אטריות, פתיתים. שעושים בצק, נותנים לו להתייבש, ואחר כך מבשלים אותו.

כי הישנים יותר טובים – וכל דבר שאינו מתקלקל בכלל בגלל שמבשלים או לשים או מכינים אותו מראש, אין לעשות אותו לכתחילה ביום טוב.

על ידי שינוי – ואם לא היה לו זמן ללוש בערב יום טוב, מותר ללוש ביום טוב גם בלי שינוי.

דף – קרש.

פירות יבשים – שמבשלים אותם לצורך לפתן או ריבה.

יש לבשלם בערב יום טוב – ואם לא בישלם, אם לא היה לו זמן לבשל לפני יום טוב, יכול לבשל ביום טוב בלי שינוי, ואם דחה את הבישול ליום טוב ללא סיבה מוצדקת, יכול לבשל על ידי שינוי.

 

סעיף יא

עִסָּה שֶׁלָּשָׁה בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּהּ חַלָּה[7]. אֲבָל אָסוּר לְשָׂרְפָהּ, דְּאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. וְגַם אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ, מִשּׁוּם דְּאֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּנוּ טְמֵאֵי מֵתִים. וַאֲסוּרָה גַּם בְּטִלְטוּל. רַק בְּעוֹדָהּ בְּיָדוֹ, יַנִּיחֶנָּהּ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וְיִשְׂרְפֶנָּהּ. וְעִסָּה שָׁלֹשׁ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּהּ חַלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹפֶה וְאוֹכֵל וּמַנִּיחַ קְצָת פַּת שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב. וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיח פַּת כְּדֵי שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ וְיִשָׁאֵר עוֹד קְצָת (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ל"ה סָעִיף ט') (תק"ו).

 

שלשה ביום טוב – אבל אם לשה לפני יום טוב ורק עדיין לא הספיק להפריש חלה, אסור לו להפריש ביום טוב, כמו שיתבאר בסוף הסעיף. וכן אסור לעשר פירות וירקות ביום טוב, כמו בשבת.

לשרפה – ביום חול נכון לשרוף את החלה מיד לאחר ההפרשה כמבואר בסימן לה סעיף א.

קדשים – קרבנות פסולים, שצריך לשרוף, וכן חלה, ששורפים אותה בגלל קדושתה.

דאינה ראויה לאכילה – אפילו לכהנים, שהם אלו שאמורים לאכול את החלה.

טמאי מתים – כהן טמא אסור לו לאכול חלה, ולרוב הטומאות די לטבול במקווה כדי להיטהר, אבל מטומאת מת אין היום דרך להיטהר, כיון שאין לנו אפר של פרה אדומה.

גם בטלטול – מאחר ואין מה לעשות איתה, הרי היא מוקצה.

מקום המשתמר – מקום ששם לא יאכלו אותה בטעות.

אופה ואוכל ומניח קצת פת... – זה פטנט שמועיל רק בחוץ לארץ, שמאחר ושם מצוות הפרשת חלה אינה מן התורה, הקילו החכמים שמותר לאכול קודם ולהפריש אחר כך. אבל בארץ ישראל הוא איסור חמור לאכול מהבצק או מהלחם לפני הפרשת חלה, והפתרון היחיד לאכול את הלחם שנילוש מלפני יום טוב ולא הפרישו ממנו חלה, הוא, ללוש ביום טוב בצק נוסף שחייב בחלה, ולהפריש ממנו על שני הבצקים ביחד.

שיניח פת כדי שיפריש ממנו וישאר עוד קצת – בחו"ל, לא די להשאיר את הכמות שצריך בשביל חלה, אלא צריך להשאיר יותר.

 

סעיף יב

אָסוּר לְגַבֵּל טִיט בְּיוֹם טוֹב, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. וְלָכֵן אִם צָרִיךְ לִסְתּוֹם אֶת הַתַּנּוּר שֶׁמַּטְמִינִין בּוֹ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, צָרִיךְ שֶׁיָּכִין לוֹ טִיט מְגֻבָּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, גַּם לִקַּח רֶפֶשׁ מֵהָרְחוֹב, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הֱכִינוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהִנִיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. וְנָכוֹן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָטוּחַ אֶת הַטִּיט אוֹ הָרֶפֶשׁ, אֶלָּא יִסְתְּמוּהוּ בְּלֹא טִיחָה, מִשּׁוּם דְּיֵשׁ אוֹסְרִים מְמָרֵחַ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ (עַיֵּן ח"א כלל צב סָעִיף א).

 

לגבל טיט – הם היו זקוקים לטיט, כדי לחסום את פתח התנור, שלא יהיו בו חורי אויר, והדברים יישארו חמים. וכן כדי שיהיה מותר להשאיר מאכלים בתנור בשבת צריך לסתום את פתח התנור בטיט, כמבואר בסימן עב סעיף יט.

רפש – בוץ.

אלא אם כן הכינו בערב יום טוב – כי אם לא הוא מוקצה.

קרן זוית – פינה, מקום מוגדר.

לטוח – למרוח ולהחליק.

בלא טיחה – רק יזרוק או יניח גושים של טיט על החורים.

ממרח – תולדה של מלאכת ממחק, כמבואר בסימן פ סעיף נח.

 

סעיף יג

עוֹפוֹת שֶׁהֵם בְּבֵיתוֹ אוֹ בֶּחָצֵר הָעוֹמְדִים לַאֲכִילָה, וְהֵם כְּבָר הֻרְגְּלוּ בַּבַּיִת, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְאִין לַחוּץ בָּאִים לָעֶרֶב לְבֵיתוֹ, מֻתָּר לְצוּדָן אֲפִלּוּ חוּץ לֶחָצֵר לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב לְשָׁחֳטָן. אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, אָסוּר לְצוּדָן. וְאִם הֵם חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הֻרְגְּלוּ, אָסוּר לְצוּדָן אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵן בְּבֵיתוֹ. אַךְ בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, מֻתָּר לְקַחְתָּן. וּבְכָל עִנְיָן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁיִּבְרוֹר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֵיזֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב, כִּי שֶׁמָּא זֶה שֶׁיִּטוֹל יִמָּצֵא כָּחוּשׁ, וְנִמְצָא שֶׁטִּלְטֵל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ[8]. וְעוֹפוֹת שֶׁאֵינָן עוֹמְדִין לַאֲכִילָה אֶלָּא לְבֵיצִים, הֵן מֻקְצִים.

 

העומדים לאכילה – אבל לא אם הם מיועדים להטיל ביצים, כמבואר בסוף הסעיף.

מותר לצודן – כי באלו איסור הצידה אינו אלא מדרבנן, והתירו משום שמחת יום טוב.

כשהן יושבין – ואינם בורחים כשמנסים לתפסם.

תוספת פסקי ספרד:

[1] והשולחן ערוך (תקו, ב). כתב, שצריך שינוי קצת, כגון אם היה מרקד ע"ג נפה, מרקד על השולחן.

[2]והפר"ח אוסר גם על ידי גוי שעושה בשינוי, ואפשר שבשינוי גדול מודה הוא שמותר על ידי גוי. (מ"ב תקו, טז).

החזון עובדיה (יו"ט, סז)כתב, אסור לנפות קמח ביו"ט אפי' על ידי שינוי, ואם ניפה הקמח מערב יו"ט ורוצה לנפותו שנית, צריך לנפות בשינוי.

[3] ולדעת השולחן ערוך (תקו, ב). אם בררו מעי"ט ואח"כ נפל בו צרור, מותר לבררו שוב. ולכן כתב החזון עובדיה (יו"ט, סז).אם אחר שניפה הקמח מערב יו"ט נפל שם אבן, מותר לנפותו אפי' בלי שינוי.

[4] וכן בשר אסור לקחת במידה, אבל תבלין ומלח מותר למדוד כדי לדעת כמה לשים בתבשיל. (חזון עובדיה יו"ט, עג).

[5] אולם לדעת השולחן ערוך מותר ללוש אותם ביום טוב, אך מכל מקום נכון להחמיר לכתחילה ללושם מעיו"ט. (ילקוט יוסף תצה, ד).

[6] וגם בזה לדעת השולחן ערוך לכתחילה יבשלו מעיו"ט. ואם לא בישלו מבעוד יום, יכול לבשלו ביום טוב וכדאי שיעשה זאת בשינוי. (חזון עובדיה יו"ט, ח).

[7] יפריש בברכה אם יש בה שיעור המחייב (1560 גרם). ואסור לשרפה ביו"ט. ועיסה שנילושה מערב י"ט, אין להפריש ממנה חלה ביו"ט. (חזון עובדיה יו"ט, לח).

[8] אך מדברי הרמב"ם (יו"ט ב, ה) משמע שאין צריך הכנה, וכתב הב"י (תצז, ו) הכי נקטינן.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה