הלימוד היומי טז תמוז

סעיף ח

עֲגָלוֹת (קוטש, קאללעס) שֶׁיֵשׁ לָהֶן מִכְסֶה, שֶׁהַשָׂרִים הוֹלְכִין בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶן מְחֻפּוֹת מִבִּפְנִים בְּבִגְדֵי צֶמֶר שֶׁהֵם כִּלְאַיִם, כִּי מִסְּתָמָא נִתְפְּרוּ בְּחוּטֵי פִשְתָן, מֻתָּר לָלֶכֶת בָּהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִשָּׁעֵן בַּצְּדָדִים שֶׁיֵשׁ שָׁם כִּלְאָיִם. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָשֶׁבֶת עַל הַכָּרִים, שֶׁהֵן כִּלְאָיִם (עַיֵּן באר היטב סִימָן שא סָעִיף קטן ב). וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֵישֵׁב עַל הַכָּרִים, כֵּיוָן שֶׁעֲשׂוּיִים בְּאֹפֶן שֶׁאֵינָם נִכְפָּפִים עַל צְדָדֵי הָאָדָם (עיין פתחי תשובה בשם פנים מאירות).

 

קוטש, קאללעס – כרכרות.

מכסה – מכלאים, צמר תפור בחוטי פשתן.

שהשרים הולכין בהן – שמיועדות למעמד האצילים.

מחופות מבפנים – גם הקירות היו מרופדות בריפוד צמר.

מותר ללכת בהם – אף שהוא נהנה מהכיסוי שהוא כלאים, כיון שאינו לובש ואינו מעלה עליו את הכלאיים .

שלא להישען בצדדים – ולא לגעת בהם בכלל.

שלא לשבת על הכרים – המושבים המרופדים, שגם הם עשויים צמר ותפורים בחוטי פשתן.

באופן שאינם נכפפים – היו ממלאים אותם בשער או בצמר דחוס מאד, ואף שהיו מרגישים תחושת רכות בשעת הישיבה, אבל לא היו שוקעים לתוכם כמו במזרן או בספות, ולכן אין איסור, שלא אסרה תורה אלא כלאים שעולים על האדם, וחכמים אסרו כל בגד שאפשר להעלות על האדם, או שיכול להיכרך סביב חלק מגופו, אפילו אם מציעו תחתיו, ואפילו מתחת לעשרה מצעים, אבל בגד שאי אפשר ללבשו, וגם אין אפשרות שייכרך מסביב לגופו, מותר לשבת עליו.

 

סימן קעז - הלכות בכור בהמה טהורה ובו טו סעיפים:

הקדמה לסימן קעז:

אסור להקריב קרבנות בזמן הזה, והמקריב קרבן בזמן הזה חייב כרת (ויקרא יז). לכן אסור בזמן הזה להקדיש קרבן, כיון שאחרי שהקרבן יהיה קדוש לא יהיה אפשר להשתמש בו, שקרבן אסור בכל שימוש כמו גיזה, עבודת שדה, חליבה, וכן אסור כמובן לשחוט אותו לצורך אכילה (דברים טו יט). גם אי אפשר לפדות קרבן עד שיהיה בו מום שפוסלו להקרבה.

אחד הקרבנות שבתורה הוא בכור בהמה טהורה (במדבר יח יז), אלא שבניגוד לשאר כל הקרבנות שבתורה שקדושתם תלויה ברצון הבעלים, הבכור מתקדש מאיליו (ויקרא כז כו), בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא. לכן מי שנולד לו בכור, אינו יכול לעשות איתו כלום עד שיהיה בו מום, וצריך להאכילו ולטפל בו לפעמים במשך שנים רבות, עד שימות או שיפול בו מום, ולהיזהר בכל אותה תקופה שלא להשתמש בו לשום צורך, דבר שכמובן מאד מכביד.

בניגוד לשאר קרבנות, שגם אחר שיש בהם מום הם נשארים קדושים עד שפודים אותם, בכור [וכן מעשר בהמה] ברגע שנופל בו מום קדושתו פוקעת חלקית, והוא מותר באכילה (דברים טו כא-כב), אך לא בשאר שימושים.

הבכור הוא ממתנות כהונה. זאת אומרת, שבזמן בית המקדש היו נותנים את הבכור לכהן והוא היה מקריבו כקרבן ובשרו נאכל לכהנים דוקא בירושלים בקדושה (במדבר יח טו, יח), ואם יש בו מום נותנים אותו לכהן והוא שוחטו ואוכלו בכל מקום כרצונו, ומותר לו למכור את הבשר לישראלים או להזמינם (דברים טו כב).

בזמן הזה שצריך לגדל את הבכור זמן בלתי מוגבל, לא הכהן ולא הישראל מעוניינים לטפל בבכור, מה שיוצר צורך להגדיר מתי מותר הישראל להעבירו לכהן והכהן צריך לקבלו.

מאחר ובזמן הזה, כאשר צריך לגדל את הבכור למשך זמן רב, בקלות רבה אפשר להיכשל בגידולו באיסורים חמורים של שימוש בהקדש, שחיטת קדשים מחוץ למקדש, הטלת מום בקרבן, ועוד, מצוה להשתדל למנוע מראש לידת בכורות שיש בהם קדושה, כמו שיתבאר בסעיף טו.

סעיף א

יִשְֹרָאֵל שֶׁיָלְדָה לוֹ בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁלּוֹ בְּכוֹר, מִצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ וְלוֹמַר, הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ, שֶנֶּאֱמַר, תַּקְדִּישׁ לה' אֱלֹהֶיךָ. וְאִם לֹא הִקְדִּישׁוֹ, מִתְקַדֵּשׁ מֵאֵלָיו מֵרָחֶם. וְנוֹתְנִים אוֹתוֹ לַכֹּהֵן, בֵּין שֶׁהוּא תָם, בֵּין שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם, וַאֲפִלּוּ נוֹלַד בְּמוּמוֹ. אֲבָל לֹא יִתְּנֵהוּ לַכֹּהֵן בְּעוֹדוֹ קָטֹן מְאֹד, שֶׁאֵין זוֹ גְדֻלָּה לַכֹּהֵן, אֶלָּא הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בּוֹ עַד שֶׁיִגְדַּל מְעַט, דְּהַיְנוּ, בְּדַקָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבְגַסָּה חֲמִשִּׁים יוֹם. וְאִם אֵין לוֹ כֹּהֵן מָצוּי, חַיָב לְטַפֵּל בּוֹ עַד שֶׁיִזְדַּמֵּן לוֹ כֹּהֵן.

 

ישראל – והוא הדין שכהן שנולד לו בכור יש לו קדושה, אלא שאין צריך לתתו לכהן אחר, כמבואר בסעיף יג.

בהמה טהורה – פרה, עז, או כבשה.

בכור – זכר, ולא ילדה לפני זה וגם לא הפילה.

שנאמר – דברים טו יט.

מתקדש מאליו מרחם – ברגע שנולד, שנאמר (ויקרא כז כו) 'אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו, אם שור אם שה לה' הוא'.

שהוא תם – שהכהן צריך להקריבו כקרבן.

שנפל בו מום – שהיה עמד להיקרב כקרבן ונפסל.

נולד במומו – שמעולם לא היה ראוי לקרבן.

אין זו גדולה לכהן – זה לא מכבד את הכהן לתת לו בכור שזה עתה נולד.

דקה – כבשים ועזים.

גסה – בקר.

 

סעיף ב

אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן תּוֹךְ הַזְּמָן, תְּנֵהו לִי וַאֲנִי אֲטַפֵּל בּוֹ, אִם אֵין בּוֹ מוּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׁה לוֹ טוֹבָה לְיִשְֹרָאֵל, (שֶׁהוּא יְטַפֵּל בּוֹ תַּחְתָּיו), בִּשְׁבִיל שֶׁיִתְּנֵהוּ לוֹ, וְזֶה אָסוּר, דַּהֲוֵי כְגוֹזֵל אֲחֵרִים. אֲבָל אִם נָפַל בּוֹ מוּם תּוֹךְ הַזְּמָן וְאָמַר לוֹ הַכֹּהֵן תְּנֵהוּ לִי שֶׁאוֹכֲלֶנּוּ, מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לְשָׁחֳטוֹ מִיָד.

 

אם אין בו מום – ואם כן אין לכהן בו שום רווח אלא עבודה בלבד.

כמו שעושה לו טובה לישראל – כהן שבא לעזור לישראל בקטיף כדי שהישראל יבחר בו לתת לו את התרומה, אסור לתת לו, כי מתנות הכהונה אמורים להתחלק בין הכהנים לפי ראות עיני הבעלים, וכהן שמתערב ומטה את שיקוליו לטובתו נחשב כגזלן. וגם כאן אף שאינו עוזר לישראל ממש, כיון שהישראל תופס זאת כטובה שעושים לו שמורידים לו את הבכור מהראש, והכהן מפסיד מזה, הרי הוא מבקש זאת רק כדי לשחד את הישראל ואסור לשתף פעולה עם הכהן הזה.

יכול לשחטו מיד – ולא מוכח שמבקשו כדי לסייע לישראל להיפטר מן הבכור, כי יתכן שהוא באמת רוצה לאוכלו מיד.

 

סעיף ג

אִם הַכֹּהֵן אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלוֹ, מִפְּנֵי כִּי בַּזְּמַן הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ טֹרַח גָּדוֹל לְגַדְּלוֹ עַד שֶׁיִפּוֹל בּוֹ מוּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְבַזֶּה מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. וּמִכָּל מָקוֹם הַיִשְֹרָאֵל אָסוּר לוֹ לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן כְּדֵי לְהַקְנִיטוֹ אוֹ לִנְקֹם מִמֶּנוּ. וְאִם עוֹשֶה כֵן, אֵין הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ. וְכֵן אִם פָּשַׁע הַיִשְֹרָאֵל, שֶׁהָיָה יָכוֹל לִמְכֹּר אֶת הַבְּהֵמָה לַגּוֹי קֹדֶם שֶׁיָלְדָה וְלֹא מְכָרָהּ, אֵין הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְקַבֵּל אֶת הַבְּכוֹר, אֶלָּא הוּא בְעַצְמוֹ יְטַפֵּל בּוֹ עַד שֶׁיִפּוֹל בּוֹ מוּם, וְאָז יִתְּנֵהוּ לַכֹּהֵן (עַיֵן חוּט הַשָנִי סִימָן כו) (סי' ש"ו).

 

אם הכהן... – ביארתי בהקדמה.

כמבזה מתנות כהונה – שבסופו של דבר הקב"ה נתן לו את הבכור כמתנה מפני היותו כהן, וגם אם הדבר מכביד עליו הוא אמור להראות שהוא שמח בכך.

להקניטו – להציק לו.

אין הכהן צריך לקבלו – כי יכול לומר לו אם תביא לי כדורון לכבד אותי אקח, אבל אם אין כוונתך אלא לזלזל בי, אין זו מתנת כהונה, ולא אקח.

פשע הישראל – התרשל.

שהיה יכול למכור – כמו שיתבאר בסעיף טו שזה מה שצריך לעשות בזמן הזה.

אין הכהן צריך לקבל – כי קונסים את הישראל על שלא עשה את המוטל עליו, וגרם בכך מכשול.

חוט השני – פוסק מפורסם שחי במאה ה-17, והוא פקפק בדין זה, וסייג אותו מאד, ולדבריו מותר לכהן להימנע מלקבלו רק במקרה שמדובר בספק בכור, ובציור שכמעט בטוח שאינו בכור [כגון שהאם חולבת, כמו שיתבאר בסעיף יב] ורק מחמת חומרת האיסורים הכרוכים בשחיטת בכור נהוג להחמיר לחשוש שהוא בכור, ורק במקרים שמוכח שהישראל לא מכרו לגוי בכוונה תחילה, על אף שהתרו בו שיעשה זאת.

 

סעיף ד

הַבְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה, צְרִיכִין לְהַשְׁהוֹתוֹ עַד שֶׁיִפּוֹל בּוֹ מוּם. וּכְשֶׁנָפַל בּוֹ מוּם, מַרְאִין אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה בַּעֲלֵי תוֹרָה, וְאֶחָד מֵהֶם יִהְיֶה בָקִי לָדַעַת אִם הוּא מוּם קָבוּעַ, וּמַתִּירִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ. וְאִם הוּא כָּשֵׁר, אוֹכְלִין אוֹתוֹ, וּמֻתָּר גַם לְיִשְֹרָאֵל. אֲבָל אֵינוֹ נִמְכָּר בְּמָקוֹלִין, וְאֵינוֹ נִשְׁקָל בְּלִיטְרָא, וְאֵין נוֹתְנִין מִמֶּנוּ לַכְּלָבִים, וְאֵין מוֹכְרִין אוֹ נוֹתְנִין מִמֶּנוּ לַגּוֹי[1].

           

בעלי תורה – שיושבים בבתי כנסת ובבתי מדרש ולומדים תורה בשעות הפנאי, והמנהג להביא את הבכור לבית הרב, והוא מצרף עמו עוד שנים מתוך הקהילה, והם מתירים את הבכור.

מום קבוע – כי אסור לשחוט בכור גם אם יש בו מום, אם יתכן שהמום יתרפא בעתיד. ורק אם הוא מום שבוודאות יישאר לנצח מותר לשחטו.

ומתירין אותו – גם אם כל ילד מבין שמדובר במום קבוע, למשל שנחתכה לו אחת הרגליים הקדמיות, או האוזן, לא רצו חז"ל שישחטו אותו אלא אחרי שהבכור יעבור תהליך מסודר של ההתרה, כיון שישנם הרבה מומים גבוליים, והיצר מסית את הבעלים להקל, כי המשך הטיפול כרוך בטירחה מרובה ובהפסד גדול מאד

אם הוא כשר – בסעיף ח יתבאר מה דינו אם הוא טריפה.

מותר גם לישראל – אמנם הוא שייך לכהן, אבל הכהן יכול לתת ממנו לישראל או למכרו לו.

אבל... – שעדיין יש בו שרידי קדושה, כמו שביארתי בהקדמה, ולכן גם אחרי השחיטה צריך לנהוג בבשר בצורה מכובדת.

מקולין – מקום שמיועד למכירת בשר.

בליטרא – במשקלות.

אין מוכרין או נותנין – חתיכה חיה של בשר בכור, אבל מותר להזמין את הגוי לאכול אצל היהודי ולהגיש לו בשר בכור.

 

סעיף ה

הַבְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם, אִם יֵשׁ בַּמָּקוֹם הַהוּא אֲנָשִׁים הָרְאוּיִים לְהַתִּירוֹ, מַרְאִין אוֹתוֹ לָהֶם מִיָד. וּמִשֶּׁהֻתַּר, אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, אֶלָּא אִם הֻתַּר תּוֹךְ שְׁנָתוֹ, יְכוֹלִין לְהַשְׁהוֹתוֹ עַד שֶׁתְּהֵא לוֹ שָׁנָה. וְאִם הֻתַּר סָמוּךְ לִשְׁנָתוֹ אוֹ לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. עָבַר וְהִשְׁהָה אוֹתוֹ יוֹתֵר, אֵינוֹ נִפְסַל בְּכָךְ (ש"ו).

 

אנשים הראויים להתירו – כמבואר בסעיף הקודם.

תוך שנתו – תוך שנה משעה שהבכור נולד, ויש אומרים מהיום השמיני ללידתו.

סמוך לשנתו – בחודש האחרון של השנה הראשונה.

אין משהין אותו – אלא צריך לשחטו בתוך הזמן הזה.

אינו נפסל בכך – אבל צריך לשחוט אותו מיד ולאכלו.

 

סעיף ו

הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְגַדֵל אֶת הַבְּכוֹר עַד שֶׁיִפֹּל בּוֹ מוּם. וְיָכוֹל לְמָכְרוֹ לְיִשְֹרָאֵל, בֵּין שֶׁיֵשׁ בּוֹ מוּם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, רַק שֶׁהַיִשְֹרָאֵל יִנְהַג בּוֹ בִּקְדֻשַּׁת בְּכוֹרָה, וְגַם לֹא יִקְנֵהוּ לִסְחוֹרָה.

 

לישראל – אבל לגוי, אם אין בו מום ודאי אסור למכור לו, ואם יש בו מום נחלקו בזה הפוסקים.

בקדושת בכורה – כל הדינים שמתבארים כאן בסעיפים ד,ז-יא.

לסחורה – כדי למוכרו.

 

סעיף ז

אֵין מַרְגִּילִין בַּבְּכוֹר, דְּהַיְנוּ לְהַפְשִׁיט עוֹרוֹ שָׁלֵם דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹתָיו, דְּנִרְאֶה כְבִזָּיוֹן, שֶׁבְּעוֹד שֶׁהָעוֹר עַל הַקֳּדָשִים, חוֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת מִמֶּנוּ מַפּוּחַ.

 

שלם דרך מרגלותיו – דרך רגליו. בדרך כלל כאשר מפשיטים בהמה, תולים אותה ברגליה האחוריות, חותכים חתך ארוך בין הרגלים, ומפשיטים את העור כחתיכה מלבנית פחות או יותר. כאשר רוצים ליצור נאד שניתן למלא בנוזלים, או מפוח כדי ללבות אש, אין חותכים את העור לאורך הבהמה, כי רוצים שהיא תישאר שלמה כגליל, שרק צריך לקשור את שתי קצותיה ואז ניתן למלא אותה בנוזל. צורת הפשטה זו היא מסובכת, ודורשת מיומנות גבוהה. העור שהופשט בצורה כזאת יקר הרבה יותר מעור רגיל שהופשט. המפשיט בכור בצורה כזאת ניכר הדבר שחשוב לו מאד להשתמש בעור למטרה מסויימת, והוא מתכנן זאת עוד לפני שמתחיל להפשיט, דבר שנחשב כבזיון לבכור שצריך לשמרו בקדושה גם אחרי שיש בו מום.

 

סעיף ח

שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה, עוֹרוֹ וּבְשָׂרוֹ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, וְטָעוּן קְבוּרָה. וְהוּא הַדִּין אִם מֵת מֵעַצְמוֹ, טָעוּן קְבוּרָה [ש"ז]. וְנוֹהֲגִין שֶׁכּוֹרְכִין אוֹתוֹ בְּסָדִין וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בָּעֹמֶק (תשובה מאהבה)

 

טרפה – פגם פנימי, שאוסר את הבשר באכילה. הלכות טרפה אינם מופיעים בקיצור שולחן ערוך מאחר והם נוגעים לשוחטים ולא להמון העם, והשוחטים צריכים בלאו הכי ללמוד את הלכות שחיטה וטריפות לעומק.

עורו ובשרו אסורים בהנאה – בהמה רגילה שנמצאת טריפה, מותר למכור את הבשר לגוי, או להאכילו לבעלי חיים, וגם העור מותר בשימוש. אבל בכור בעל מום שנמצא טרפה אסור בהנאה.

הערות:

-       יש פוסקים שהמליצו לשחוט בכור בעל מום, ולא לבדקו אם הוא טריפה או לא, ולמכרו לגוי אחרי השחיטה, ולפי מה שכתב הקיצור שולחן ערוך בסעיף ד שאסור למכרו לגוי אסור לעשות כן.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] בהמה שעוד לא ביכרה או שיש ספק אם ביכרה, צריך למכור אותה או חלק ממנה לגוי, להפקיעה מולדה קדושת בכורה. והמכירה תהיה לפי הדין בכסף או במשיכה, ונכון שישאל חכם איך לעשות את המכירה. ואם לא מכר את הבהמה וילדה זכר, הרי הוא קדוש בקדושת בכור, ואסור לשחטו ולאכלו עד שיפול בו מום. (הליכות עולם ה, רפז). 

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה