עֲגָלָה שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ מִין אֶחָד, לֹא יִקְשֹׁר מִין אַחֵר לֹא בְצִדָּהּ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ[1].
לא יקשור מין אחר – אפילו כשאינו רוצה שימשכו אלא שילכו איתו בלבד, למשל לקשור כלב לעגלה הרתומה לסוסים, מפני שלפעמים עוזרים למשוך או לדחוף את העגלה, או שהדבר נראה כאילו הם עוזרים.
אָסוּר לִקְשֹׁר שְׁנֵי מִינִים יַחַד, אֲפִלּוּ רַק מִשּׁוּם שְׁמִירָה שֶׁלֹּא יִבְרָחוּ. וְיֵשׁ לִזָּהֵר בָּזֶה בְּעוֹפוֹת, שֶׁלֹּא לִקְשֹׁר שְׁנֵי מִינִים יַחַד, שֶׁקְּצָת טוֹעִין בָּזֶה.
יחד – בחבל אחד, כי הם נושאים יחד במשא החבל.
פֶּרֶד, הוּא הַבָּא מִן הַסּוּס וְהַחֲמוֹר, וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי מִינִים. יֵשׁ שֶׁאָבִיו סוּס וְאִמּוֹ חֲמוֹרָה, וְיֵשׁ שֶׁאִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר, וְהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. וְלָכֵן הַבָּא לִקְשֹׁר שְׁתֵּי פְרָדוֹת, בּוֹדֵק בְּסִימָנֵי אָזְנַיִם וְזָנָב וְקוֹל, אִם דּוֹמִין זֶה לָזֶה, בְּיָדוּעַ שֶׁאִמָּן מִמִּין אֶחָד, וּמֻתָּרִים (רצ"ז [השני]). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דַּאֲפִלּוּ פֶּרֶד אֶחָד, הֲוֵי כִּלְאַיִם, מִשּׁוּם דְּבָא מִשְּׁנֵי מִינִים, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה אוֹ לִרְכֹּב עָלָיו[2] (ירושלמי).
והם כלאים זה בזה – זה שאמו סוסה וזה שאמו חמורה. והוא הדין שפרד הוא כלאים עם הסוס, אפילו אם אמו סוסה, וכן הוא כלאים עם החמור אפילו אם אמו חמורה.
סימני אזניים וזנב וקול – שהפרדות שאמותיהן סוסות אזניהן קצרות וזנבן ארוך וקולן צלול כשל סוס, ואלו שאמותיהן חמורות אזניהן ארוכות וזנבן קצר וקולן עבה כשל חמור.
ויש אומרים... – אבל המנהג בכל תפוצות ישראל להקל בזה, וכן כתבו כל הפוסקים.
צֶמֶר רְחֵלִים וְאֵילִים[3] עִם פִּשְׁתָּן, אָסוּר מִשוּם כִּלְאַיִם, בֵּין שֶׁתָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר עִם בֶּגֶד פִּשְׁתָן אֲפִלּוּ בְחוּטֵי מֶשִׁי אוֹ בְּחוּטֵי קַנַבּוֹס, בֵּין שֶׁתָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּחוּטֵי פִֹשְתָּן אוֹ בְּהִפּוּךְ, בֵּין שֶׁקָּשַר חוּטֵי פִשְׁתָּן עִם חוּטֵי צֶמֶר אוֹ שֶׁקְּלָעָן יַחַד, כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת וְקָשָׁר אוֹ שֶׁתָּכַף שְׁתֵּי תְכִיפוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר, הֲוֵי חִבּוּר לְכִלְאָיִם. וְעַל כֵּן אָסוּר לְחַבֵּר בֶּגֶד צֶמֶר בְּבֶגֶד פִּשְׁתָּן אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מַחַט (שפיננאדל) בְּלֹא חוּט (חוות יאיר סימן קמ"ג).
רחלים ואלים – כבשים נקבות וזכרים.
אסור משום כלאים – שנאמר (ויקרא יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ונאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו.
אפילו בחוטי משי – אפילו אם אין חיבור ישיר בין הצמר והפשתן, אלא הם מחוברים על ידי חוט ממין אחר.
קנבוס – צמח הקנביס ניתן להפיק ממנו סיב שהוא דומה לפשתן, והיו עושים ממנו בגדים לרוב עד לפני כמה עשרות שנים.
בחוטי פשתן – שרק החוט הוא מפשתן והבגד עצמו כולו צמר.
שקשר – ולא תפר כלל, אלא רק תלה חוט מורכב כזה על הבגד או על צוארו.
תוכף... – מקרב, והכוונה שתחב את המחט עם חוט [פשתן] פעם אחת לתוך הבגד [צמר], ואין חיבור זה מתקיים אלא אם עשה קשר בשני ראשי החוט, או שתחב את המחט פעמיים, ובשני מקרים אלו החוט נחשב מחובר לעניין דין כלאים.
מחט – סיכה, סיכת בטחון.
עוֹרוֹת הַכְּבָשִׂים שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן בְּגָדִים, מֻתָּר לְתָפְרָן בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶל הַצֶמֶר אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַבְּרִין בְּחוּט הַפִּשְׁתָּן, מִשּׁוּם שֶׁאֵלוּ הַנִּימוֹת שֶׁל הַצֶּמֶר אֵינָן חוּטִין, וְלָא חֲשִׁיבֵי, וּבָטְלֵי.
עורות הכבשים – שיש עליהם צמר.
נימות של הצמר... – שהיה מקום לחשוש שתוך כדי התפירה תשתרבב נימת צמר לתוך חוט פשתן ויצטרף לשזירה והרי הוא חוט מעובד ויהיה אסור.
אינן חוטין – שאין איסור לערב פשתן עם צמר אלא אם הסיבים מעובדים, אבל צמר גולמי שמתערב בחוטי פשתן לא אסרו.
ולא חשיבי ובטלי – ואינם חשובים ובטלים.
לְחַבֵּר צֶמֶר וּפִשְׁתָּן עַל יְדֵי אֶמְצָעִי, דְּהַיְנוּ חֲתִיכַת עוֹר, לִתְפֹּר אוֹ לִקְשֹׁר מִצִּדּוֹ הָאֶחָד צֶמֶר וּמִצִּדּוֹ הַשֵּׁנִי פִּשְׁתָּן, לְהָרַמְבַּ"ם אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, וְיֵשׁ מְקִלִּין. וְלָכֵן לְדִידְהוּ עוֹרוֹת הַתְּפוּרִין יַחַד בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן, מְֻתָּר לְחַבְּרָם תַּחַת בֶּגֶד צֶמֶר, (וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהַחוּט שֶׁל קַנַּבּוֹס, שֶׁהוּא תוֹפֵר אֶת הָעוֹרוֹת תַּחַת הַבֶּגֶד שֶׁל צֶמֶר, יִכָּנֵס בְּתוֹךְ חוּטֵי פִשְׁתָּן שֶׁתְּפוּרִין בָהֶן הָעוֹרוֹת, לֵית לָן בָּהּ), וְהָכִי נוֹהֲגִין. אֲבָל בַּעַל נֶפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר כְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם (ש').
דהיינו חתיכת עור... – היו לוקחים חתיכות עור כחגורות, ואם לא היו ארוכות מספיק היו קושרים לראשם עוד חתיכת בד להאריך את החגורה, ולפעמים היו קושרים לצד אחד של החגורה בד צמר, ולצד השני בד פשתן, ובמציאות של ימינו מצוי כעין זה, כגון בגד סינטטי שיש עליו רקמות של צמר, והכפתורים תפורים בפשתן, שאין חיבור ומגע בין הצמר לפשתן שתפורים באותו בגד בשני מקומות.
ויש מקילין – אפילו לכתחילה, ובתנאי שבשעת הקשירה אינו קושר את קצה הצמר עם קצה הפשתן, וכגון שיש בסוף החגורה עוד חתיכת עור.
לדידהו – לדעתם.
תחת בגד צמר – לריפוד.
יכנס בתוך חוטי פשתן – ואז הוא בלי כוונה מחבר את הפשתן לצמר על ידי התפירה.
לית לן בה – אין לנו עם זה בעיה.
בעל נפש – חסיד, שרגיל לנהוג עם הקב"ה לפנים משורת הדין.
אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה מַצָּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, וְהַתַּחְתּוֹן כִּלְאַיִם, אָסוּר לֵישֵׁב עַל הָעֶלְיוֹן.
מצעות – רכים, אבל על מזרנים קשיחים מאד, או כיסאות מרופדים, יתבאר בסעיף ח שיתכן שמותר לשבת אפילו אם יש בהם כלאים.
התחתון כלאים – שהוא מעורב צמר ופשתים, אבל אם אחד צמר ואחד פשתן מותר לישב עליהם.
בֶּגֶד גָּדוֹל, שֶׁכִּלְאַיִם בְּקָצֶה אֶחָד מִמֶּנוּ, אָסוּר לְכַסּוֹת עַצְמוֹ בּוֹ אֲפִלּוּ בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַכִּלְאַיִם מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ.
שהכלאים – הפינה שיש בה כלאים.
הַתּוֹפֵר כְּסוּת כִּלְאַיִם בִּשְׁבִיל גּוֹי, תּוֹפְרוֹ כְּדַרְכּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַכְּסוּת מֻנַּחַת עַל אַרְכּוּבוֹתָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לֵהָנוֹת מִמַּה שֶׁמֻּנַּחַת עָלָיו. וְכֵן מוֹכְרֵי כְסֻיוֹת שֶׁנּוֹשְׂאִין אוֹתָן עַל כִּתְפֵיהֶן לְמָכְרָן, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוְּנוּ שֶׁיָגֵנוּ עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי הַצִּנָה אוֹ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וּמִכָּל מָקוֹם, הַיְרֵאִים נוֹשְׂאִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי מַקֵּל.
כסות – בגד.
בשביל גוי – בשביל יהודי אסור לתפור בגד כלאים.
ארכובותיו – ירכיו.
שלא יכוון להנות – שיגן עליו מפני הקור או מפני השמש. ואם אינו מתכוון להנות, אף על פי שנהנה מותר.
על גבי מקל – שלא יהנה מן הבגד.
מִטְפַּחַת הַיָדַיִם, וְכֵן מִטְפַּחַת שֶׁמְּקַנְחִין בָּהּ אַחַר הָרְחִיצָה, וּמִטְפַּחַת הַשֻׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, וְכֵן מַפָּה שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁקּוֹרִין עָלָיו, אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. וְכֵן וִילוֹן, אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִכִּלְאָיִם. אֲבָל פָּרֹכֶת שֶׁלִּפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, מֻתָּר.
מטפחת הידים – מגבת ידים.
מטפחת שמקנחין בה אחר הרחיצה – מגבת רחצה.
מטפחת השולחן – מפה.
מפה שעל השולחן בבית הכנסת – כיסוי של הבימה.
אסורות – שנוגע בהם בידיו והם מחממים אותן.
וילון – כי לפעמים נכרכים בו ומתחממים בו.
מותר – כי אסור להתחמם בו.
[1] המובילים פרות למקומות רחוקים, וקושרים אותם אחר עגלה הרתומה לסוס, יש בזה חשש לאיסור כלאים, ונכון להכניס את הפרות לקרון סגור. (ילקוט יוסף רצז ס"י, יד).
[2] ישראל שיש לו סוס ונותנו לגוי בשותפות לחרוש בו ויודע שהגוי בודאי עובד עם השור והסוס, יש אומרים שיש לאסור בזה. (ילקוט יוסף רצז ס"י, ה).
שתי פרדות אחת בת סוסה והשניה בת חמורה, שני מינים הם, ואסור להנהיגם יחד. וכן אסור להנהיג הפרד עם הסוס או החמור. (ילקוט יוסף רצז ס"י ד). וכל דבר שנולד מהכלאיים, לדעת השולחן ערוך (רצז, ס"י ד) הנולד מהם מותר בהנאה.
[3] ודווקא צמר כבשים (רחלים) ואילים עם פשתן אסור, אבל שאר צמרים מותרים.
ומדרבנן אסרו גם לערב משי וצמר משום מראית העין. והיום שמצוי המשי, אין חשש זה ומותר לערבם.
נשים גם מוזהרות שלא ללבוש שעטנז. ולכן הקונה בגד, בין איש בין אשה, חובה לבדוק את הבגד משעטנז (והיום יש מעבדות מיוחדות לבדיקת שעטנז). (ילקוט יוסף רחצ, א, ב-ח).
הקונה חליפה שיש בה חשש שעטנז, ומתכונן לקחתה לבדיקת שעטנז אחרי שיקנה אותה, מותר לו למודדה אף שיש חשש שעטנז. (יביע אומר ו, כז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך