אִם חָלוּ תַעֲנִיוֹת אֵלּוּ בַּשַׁבָּת, דּוֹחִין אוֹתָן לְאַחַר הַשַׁבָּת. אֲבָל אִם חָל עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין[1].
תעניות אלו – ארבעת התעניות המבוארים בסעיפים ב-ה, שלושה בתשרי, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב. ובפועל, לפי לוח השנה הנהוג היום, עשרה בטבת אינו חל לעולם בשבת.
לאחר השבת – וצמים ביום ראשון.
עשרה בטבת – שאר שלושת הצומות אינם חלים בימי שישי לעולם לפי לוח השנה הנהוג היום.
בערב שבת – ביום שישי.
ומשלימין – עד צאת הכוכבים, אף שזה כולל צום בשעה הראשונה של שבת.
חָתָן שֶׁחָלָה אַחַת מִדּ' תַּעֲנִיוֹת אֵלּוּ בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵלּוּ הַיָּמִים הֵמָּה לוֹ כְּמוֹ רֶגֶל, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לְהִתְעַנּוֹת. כֵּיוָן דְּהָרֶגֶל שֶׁלּוֹ הֲוֵי רֶגֶל דְּיָחִיד, אָתִי אֲבֵלוּת וְתַעֲנִית דְרַבִּים וְדָחֵי לֵהּ[2]. וְעוֹד הָא כְּתִיב, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (ריטב"א סוֹף מס' תענית) (מ"א סימן תקנ"ט ודגומ"ר באה"ע סימן ס"ד).
שבעת ימי המשתה – התבאר בסימן קמט סעיף יב.
רגל – חג. החגים נקראים רגלים על שם הפסוק (שמות כג יד) שלוש רגלים תחוג לי בשנה.
רגל דיחיד – חג פרטי.
אתי אבלות ותענית דרבים ודחי ליה – מגיע האבלות והצום של הרבים ודוחה את החג של היחיד.
הא כתיב – הרי כתוב, בתהילים קלז ו.
אעלה את ירושלים על ראש שמחתי – אזכיר ואתייחס לירושלים החרבה גם בעיתות השמחה שלי, ובגלל פסוק זה נהגו מנהגים שונים בעיתות שמחה זכר לחורבן, כמבואר בסימן קכו, ובוודאי שאין לבטל צום שנקבע על החורבן מפני השמחה.
חִלּוּק יֵשׁ בֵּין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְתִשְׁעָה בְּאָב. בְֹּשָׁלֹשׁ תַּעֲנִיוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אוֹכְלִים בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵיהֶן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְהוּא שֶׁלֹּא יָשֵׁן שְׁנַת קֶבַע. אֲבָל אִם יָשֵׁן שְׁנַת קֶבַע, אָסוּר אַחַר כָּךְ לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת, אֶלָא אִם כֵּן הִתְנָה קֹדֶם שֶׁיָּשֵׁן. וְאִם הוּא רָגִיל לִשְׁתּוֹת לְאַחַר הַשֵּׁנָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַתְנוֹת עַל הַשְּׁתִיָּה[3]. וּבְתִשְׁעָה בְּאָב, צְרִיכִין לְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם שֶׁלְּפָנָיו. שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, מֻתָּרוֹת בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וּנְעִילַת הַסַּנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וּבְתִשְׁעָה בְּאָב, אֲסוּרִים בְּכֻלָּן. וּמִי שֶׁהוּא בַּעַל נֶפֶשׁ וְאָדם בָּרִיא, יַחְמִיר בְּכֻלָּן כְּמוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְרַק בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל לֹא יַחְמִיר, מִשּׁוּם חוּכָא וּטְלוּלָא. וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִם הוּא לֵיל טְבִילָה, יְקַיֵּם עוֹנָתוֹ בְּג' תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת (תק"נ תקס"ד).
הראשונות – המנויים ראשונות בסעיפים ב-ד.
אוכלים בלילה שלפניהן – אף שבהלכה כל תאריך מתחיל בערב שלפניו, והיום הולך אחר הלילה.
עמוד השחר – אור ראשון של הבוקר, כשעה ורבע לפני הנץ החמה, והזמן המדוייק מתפרסם בלוחות שנה.
שנת קבע – שמתפשט וישן במיטה.
התנה – תכנן בפירוש לאכול לאחר שיישן לפני עלות השחר.
מבעוד יום שלפניו – כדי שכשתשקע החמה ויתחיל הזמן שבו יש ספק לאיזה תאריך הוא שייך [=בין השמשות], הוא יסיים כבר לאכול.
רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה – כולם יתבארו בסימן קכד סעיפים ז-יב.
אסורים בכולן – ויש דברים נוספים שאסורים בתשעה באב שמתבארים בסימן קכד סעיפים ב-ד, יג-טז, ולא נמנו כאן, מפני שאינן שייכות להלכות תענית אלא להלכות אבלות.
בעל נפש - חסיד, שרגיל לנהוג עם הקב"ה לפנים משורת הדין.
חוכא וטלולא – שיצחקו עליו על שהולך יחף, ואסור לאדם להחמיר ולנהוג בצורה שגורמת לאחרים לצחוק.
אם הוא ליל טבילה יקיים עונתו – כמבואר בסימן קנ סעיף ח, ואסור לו להחמיר על עצמו על חשבון אשתו, שזו אינה חסידות אלא פגיעה בזולת שהיא עבירה.
עוֹד יֵשׁ קֻלָּא בְּג' הַתַּעֲנִיוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, דְּעֻבָּרוֹת וּמֵנִיקוֹת הַמִּצְטַעֲרוֹת, פְּטוּרוֹת מִלְּהִתְעַנּוֹת[4]. וְכֵן חוֹלֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, לֹא יִתְעַנֶּה. וּמִכָּל מָקוֹם אַף מִי שֶׁמֻּתָּר לוֹ לֶאֱכֹל, לֹא יִתְעַנֵּג אֶת עַצְמוֹ, אֶלָּא יֹאכַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ (תק"נ תקנ"ד). וְכֵן הַקְּטַנִּים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם חַיָּבִים לְהִתְעַנּוֹת, מִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת לְהִתְאַבֵּל, רָאוּי לְחַנְּכָם, שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילָם רַק לֶחֶם וּמַיִם, לְהִתְאַבֵּל עִם הַצִּבּוּר.
עוברות – נשים בהריון.
המצטערות – מן הדין גם שאינן מצטערות פטורות, אלא שנהגו להחמיר. ובזמננו שהדור חלש, נהגו נשים מעוברות ומניקות שלא להתענות כלל בג' צומות הללו.
חולה – שהוא חלש, או שיש לו כאבי ראש חזקים, או חום.
לא יתענה – לא תיקנו לו חכמים שיצום, ואינו צריך להחמיר. ויש פוסקים רבים שסוברים שגם בתשעה באב חולה אינו צריך לצום, ויתבאר בעזרת ה' בסימן קכד סעיף ו.
מה שהוא צריך לבריאות גופו – אוכל פשוט ומזין.
קטנים – ילדים מתחת לגיל בר/בת מצוה אינם צמים בצומות אלו, ורק ביום כיפור תיקנו חז"ל לחנכם כמבואר בסימן קלג סעיף יט. ואפילו אם רוצים לצום יש למונעם. והנוהגים שבשנה האחרונה לפני בר/בת המצוה צמים אי אלו צומות כדי להתרגל יכולים להחזיק במנהגם.
דעת להתאבל – שהם מבינים קצת ממשמעות החורבן והגלות.
רק לחם ומים – לאו דוקא, אלא אוכל פשוט ומזין ללא פינוקים.
לִרְחוֹץ פִּיו בְּמַיִם בְּשַׁחֲרִית, אָסוּר בְּכָל תַּעֲנִית צִבּוּר. וְהָרֹק, אִם אֶפְשָׁר לִפְלֹט, יִפְלֹט. וְאִם אִי אֶפְשָׁר, בּוֹלְעוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כֵּיוָן שֶאֵינוֹ מְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ. לִטְעֹם הַמַּאֲכָל, אֲפִלּוּ אִם יִפְלֹט, אָסוּר בְּתַעֲנִית צִבּוּר[5]. אֲבָל בַּתַעֲנִית שֶׁהוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ, מֻתָּר לִטְעֹם וּלִפְלוֹט. וְכֵן רְחִיצַת הַפֶּה, מֻתֶּרֶת בְּתַעֲנִית יָחִיד (תקס"ז).
תענית ציבור – ארבעת התעניות האלו. ומי שמצטער מאד יכול להקל לרחוץ את פיו בשלושת התעניות הראשונות, ובלבד שייזהר שלא יבלע שום מים, אבל לא בתשעה באב.
כיון שאינו מכוון להנאתו – אבל אסור לאסוף רוק בכוונה בתוך פיו כדי לבולעו ולהקל על הצום.
מותר לטעום ולפלוט – כמות קטנה של אוכל, שאין בו חשש שיבלע מעט בטעות.
מותרת בתענית יחיד – דיני תענית יחיד מתבארים בסימן קכז.
הערות:
- המנהג להקל כדברי שאר הפוסקים שמתירים לכתחילה לבלוע רוק בתענית צבור, ואפילו ביום הכיפורים המנהג להקל בזה.
- לצורך מצוה, כגון שיש בערב סעודת מצוה, או בעשרה בטבת שחל ביום שישי, מותר לטעום את התבשילים, אבל יזהר לטעום מעט ממש, ולפלוט. ובתשעה באב וביום הכיפורים אסור גם לצורך מצוה.
מִצְוָה עַל כָּל עֲדַת יִשְֹרָאֵל, שֶׁעַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא, יִתְעַנּוּ וְיִתְפַּלְּלוּ עַל צָרָתָם לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וְאִם אֵין הָעֵת מֻכְשֶׁרֶת לְהִתְעַנוֹת, כְּגוֹן הַנִּרְדָּפִים שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים לְהִתְעַנּוֹת, שֶׁלֹּא לִשַׁבֵּר כֹּחָם, יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ תַּעֲנִיּוֹת לִכְשֶׁיִּנָּצְלוּ, וְנֶחְשָׁב לָהֶם כְּאִלּוּ הִתְעַנּוּ עַתָּה, כִּדְמָצִינוּ בְּדָנִיאֵל דִּכְתִיב, וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָּנִיאֵל כִּי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְּבָרֶיךָ (תקע"א תקע"ו).
כל עדת ישראל – כל קבוצה, קהילה, עיר, או מדינה שבאה עליה צרה.
שלא תבוא – ביטוי של ברכה, שלא תבוא הצרה ולא נצטרך ליישם את ההלכה.
יתענו ויתפללו – כאשר יש צרה, אין להסתפק בפרק תהילים, אלא יש לגזור צום על הציבור, וביום זה יש להתפלל מתוך לב נשבר, ולעורר את העם לתשובה, ולבדוק אלו דברים צריכים תיקון. ובזמננו מפני חולשת הדור ממעטים לגזור צומות על הציבור.
מוכשרת – מתאימה.
שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כוחם – כי פיקוח נפש פיזי דוחה השתדלות רוחנית.
כך וכך תעניות – למשל שאם וכאשר הצרה תעבור, יצום כל הציבור שלוש צומות בימי שני וחמישי ושני.
בדניאל – שרק החליט שרוצה לצום, וכבר התקבלה תפילתו.
דכתיב – דניאל י יב.
[1] פירוש, מתענים ביום שישי מהבוקר עד צאת הכוכבים.
[2] אבל אם חל אחד מהצומות בשבת ונדחה לאחר שבת, חתן ובעלי ברית פטורים מלהשלים התענית, ויכולים לאכול אחר תפלת מנחה גדולה. (חזון עובדיה ד' תעניות, מו).
[3] ולדעת הספרדים אפי' על השתיה (וכל שכן באכילה), אם לא התנה שישתה כשיקום בבוקר, אסור לו לשתות, כוון שהסיח דעתו מאכילה ושתיה. ובכל זאת מי ששכח להתנות וצמא, אם שותה יש לו על מי לסמוך, בפרט אם רגיל לשתות בכל לילה. (חזון עובדיה ד' תעניות, יא).
וכל מה שצריך תנאי זה רק אם ישן שינת קבע, אבל המנמנם לא צריך להתנות. ואדם שנרדם בתחילת הלילה כמה שעות ולא אכל, יכול לאכול בלי תנאי, דמסתמא לא קיבל תענית עד שיאכל. (חזון עובדיה ט בהע').
[4] ואינם רשאין להחמיר על עצמן ולהתענות. (חזון עובדיה ד' תעניות, ס).
[5] השרוי בתענית יכול לטעום מהתבשיל עד רביעית, ובלבד שיפלוט. אבל בתשעה באב ויום הכיפורים אסור לטעום. (שולחן ערוך תקסז, א).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך