בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית, נִקְרְאוּ הַפֵּרוֹת נֶטַע רְבָעִי, וּצְרִיכִין פִּדְיוֹן[1]. כֵּיצַד פּוֹדֶה אוֹתָן. תּוֹלְשָׁן לְאַחַר שֶׁנִגְמְרוּ כָּל צָרְכָּן[2], וְנוֹטֵל מַטְבֵּעַ כֶּסֶף[3] אוֹ פֵּרוֹת שֶׁל הֶתֵּר שָׁוִּין פְּרוּטָה, וְאוֹמֵר, בָּזֶה אֲנִי פוֹדֶה פֵּרוֹת נֶטַע רְבָעִי אֵלּוּ[4]. וְנוֹטֵל הַמַּטְבֵּעַ אוֹ הַפֵּרוֹת וְשּׁוֹחֲקָן וְזוֹרְקָן בַּנָּהָר. וְאֵין מְבָרְכִין בְּחוּץ לָאָרֶץ עַל הַפִּדְיוֹן.
נטע רבעי – נטיעה בשנתה הרביעית.
וצריכין פדיון – כי בלי פדיון הם קדושים, ומותרים באכילה רק בירושלים שבין החומות, ורק בזמן שבית המקדש קיים, ורק בטהרה, שנאמר (ויקרא יט כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ודינו כדין מעשר שני, שהקיצור שולחן ערוך אינו כותב את הלכותיו כיון שאינו נוהג אלא בארץ.
כל צרכן – שראויים לאכילה.
מטבע כסף – ונוהגים היום לפדות על מטבעות שלנו אף על פי שאינם עשויים כסף. ואף שבפדיון הבן כתבנו (סימן קסד סעיף א) לפדות לכתחילה על כסף ממש, אי אפשר לעשות כן בפדיון נטע רבעי ובפדיון מעשר שני, כי אין הקדושות האלו יכולות לעבור אלא למטבע שהוא שימושי באותו מקום.
של היתר – שמותרים באכילה כמות שהם.
פרוטה – כשווי כסף שהוא במשקל של חצי גרעין שעורה, כ0.020 גרם, ולמעשה נהוג לשער ב1/40 גרם. ויש לברר את מחיר הכסף באותו זמן, כי הוא תנודתי מאד, והוא מתפרסם במחיר לאונקיה שהיא 31.1035 גרם. ופרוטה היא כ1/1536 של אונקיה. וכבר התבאר זה בסימן קסד סעיף א.
בזה אני פודה פירות נטע רבעי אלו – וכהיום נהוג שהפודה נטע רבעי של עצמו אומר 'פירות נטע רבעי אלו, הם וחומשם, מחוללים על פרוטה במטבע זה'.
ושוחקן וזורקן בנהר – או כל צורה אחרת של איבוד. מן הדין היה צריך לעלות עם המטבע לירושלים ולקנות שם מוצרי מזון ולאכלם בטהרה, וכך עשו בזמן שבית המקדש היה קיים [ואז גם פדו את הפירות על מטבעות לפי שווים האמיתי], אבל מאחר ובזמן הזה אין אפשרות כזאת, צריך להשמיד את המטבע. ואם זורקו לים של מים מלוחים אין צריך לשחוק קודם.
אין מברכין בחוץ לארץ – כי נחלקו הפוסקים אם דין נטע רבעי נוהג בחו"ל או לא, ואין מברכים מספק. אבל בארץ ישראל מברכים לפני הפדיון 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון רבעי'.
הערות:
- למעשה גם בארץ ישראל נדיר הדבר שיברכו על פדיון רבעי, כי מאחר וקונים שתילים ממשתלות, יש כמעט תמיד ספקות כיצד למנות את מניין השנים, וכמעט אין מציאות של פירות שהם בטוח בשנתם הרביעית.
- השנה הרביעית אינה מתחילה בראש השנה, אלא בט"ו בשבט. וארבעת החודשים וחצי שבין ראש השנה לט"ו בשבט מתווספות לשנת ערלה השלישית. כמו כן, מניין השנים נקבע לפי תחילת התפתחות הפרי [חנטה], ואם הפרי חנט לפני ט"ו בשבט, אפילו אם נלקט בקיץ, הוא שייך לשנה הקודמת.
- רבים הפוסקים החולקים וסוברים שניתן לפדות פירות רבעי בכסף בלבד, ולא בפירות השווים כסף, ויש להקפיד על זה על כל פנים בארץ ישראל.
אֶחָד הַנּוֹטֵעַ גַּרְעִין אוֹ עָנָף אוֹ שֶׁעָקַר אִילָן וּנְטָעוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, חַיָבִים בָּעָרְלָה. אֲבָל הַמַּרְכִּיב עָנָף בְּאִילָן אַחֵר, וְכֵן הַמַּבְרִיךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׁה גּוּמָא בָּאָרֶץ וּמַשְׁפִּיל אֶחָד מֵעַנְפֵי הָאִילָן וּמַטְמִין אֶמְצָעוּתוֹ בָאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ יוֹצֵא מִצַּד אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁחֲתָכוֹ מִֵעִקַּר הָאִילָן, בְּחוּץ לַאָרֶץ אֵין בּוֹ מְשׁוּם עָרְלָה.
אחד – אין זה משנה אם....
עקר אילן ונטעו במקום אחר – ודווקא אם עקרו ללא גוש אדמה, אבל אם עקרו עם הגוש, ויש שם אדמה בכמות שמספיקה לעץ כדי לחיות, אין צריך לספור את השנים מחדש.
המרכיב ענף באילן אחר – המרכיב ענף שכבר עברו עליו שנות ערלה באילן שעדיין נמצא בשנות ערלה, צריך לספור לענף כמניין השנים של הכנה [האילן שהרכיבו לתוכו]. ואם מרכיב בתוך אילן שכבר עברו עליו שנות ערלה, אפילו אם מרכיב בתוכו ענף צעיר, הרי הענף מתבטל לעץ, ופטור מן הערלה, אלא שאם היו עליו פירות ערלה, והרכיבו יחד עם הפירות, פירות אלו נשארים אסורים באכילה. והחילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ המבואר כאן בקיצור שולחן ערוך, מדבר על מקרה שבו הוא מרכיב ענף על עץ שאין נוהג בו דין ערלה, למשל עץ סרק, שבארץ ישראל מונים לו שנות ערלה מרגע ההרכבה, ובחו"ל פטור מן הערלה לגמרי.
שחתכו מעיקר האילן – את ההברכה.
בחוץ לארץ אין בו משום ערלה – אבל בארץ ישראל נוהג ערלה בהברכה מהרגע שההברכה הפכה לעצמאית, ואינה יונקת כבר מן העץ המקורי, וניתן להבחין בכך על ידי כיוון העלים, שאם הם פונים לכיוון העץ המקורי זה מהווה סימן שהיניקה ממנו פסקה, ומתחילים למנות שנות ערלה.
הערות:
- אם קנה שתיל במשתלה בתוך אדמה, ושותלו יחד עם האדמה, מעיקר הדין מונה את השנים מרגע שתילת השתיל במשתלה, ולא משעה שהוא שותלו אצלו. אבל יש בזה דעות שונות ונכון לשאול רב.
- עצים שצומחים בר בשטח שאינו מעובד, אין נוהג בהם ערלה ולא רבעי, ומותר לאכול את פירותיהם גם כשאינו יודע את גיל העץ.
אִילָן שֶׁנִּקְצַץ, אִם נִשְׁאַר גָבוֹהַּ מֵהָאָרֶץ טֶפַח, אֲזַי מַה שֶּׁגָּדַל אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ חַיָב בָּעָרְלָה. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר טֶפַח, חַיָב בָּעָרְלָה. וּמוֹנִין הַשָּׁנִים מִשְּׁעַת הַקְּצִיצָה. וְאִילָן שֶׁנֶּעֶקַר וְנִשְּׁאַר מִשָּׁרָשָיו מְחֻבָר, אֲפִלּוּ רַק כָּעֳבִי הַמַּחַט שֶׁמּוֹתְחִין בָּהּ הַבֶּגֶד לְאַחַר אֲרִיגָה, בְּיָדוּעַ שֶׁיָכוֹל לִחְיוֹת בְּלִי תוֹסֶפֶת עָפָר, וּפָטוּר, וַאֲפִלּוּ הוֹסִיף עָלָיו עָפָר הַרְבֵּה (יו"ד סי' רצ"ד).
טפח – כ-8 ס"מ.
משעת הקציצה – ולא משעה שמתחיל להוציא שוב ענפים.
יכול לחיות בלי תוספת עפר – עם השורש הזה שנותר מחובר, עד שיתאושש ויתחברו שאר השורשים.
כִּלְאֵי אִילָנוֹת, הֲרֵי הֵם בִּכְלַל מַה שֶׁנֶּאֱמַר, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם. וְעַל כֵּן אָסוּר לְהַרְכִּיב מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינו[5]ֹ, כְּגוֹן עָנָף שֶׁל תַּפּוּחַ בְּאֶתְרוֹג, אוֹ אֶתְרוֹג בְּתַפּוּחַ. וַאֲפִלּוּ מִינִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה, כְּגוֹן תַּפּוּחַ בְּתַפּוּחַ יַעֲרִי וְכַיוֹצֵא, כֵּיוָן שֶׁהֵם שְׁנֵי מִינִים, אֲסוּרִים זֶה בָזֶה[6]. וְאָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְהַנִּיחַ לַגּוֹי שֶׁיַרְכִּיב לוֹ אִילָנוֹ כִּלְאָיִם.
בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים – בויקרא יט יט, ועיקר כוונת הפסוק היא שלא לזרוע כמה מיני זרעים בתערובת, אלא שהקיצור שולחן ערוך מתמקד כאן באיסור הרכבת אילנות בלבד, מפני שכלאי זרעים אינם נוהגים בחו"ל, ואיסור הרכבת אילנות, שהוא גם כן בכלל איסור זה, נוהג בחו"ל.
מינים הדומים – בדרך כלל שני זנים של אותו פרי נחשבים כמין אחד, ומותר להרכיבם, אך יש להיוועץ בבקי בדינים אלו, כי הגבול בין שני זנים של מין אחד לשני מינים דומים הוא עמום.
להניח לגוי שירכיב לו – ואין זה דומה למה שלמדנו בסימן קסח סעיף א שאסור לומר לגוי לעשות עבורו, אבל אם עשה על דעת עצמו מותר, כי שם האיסור היחיד הוא האמירה, אבל כאן גם הגוי עצמו מצווה שלא להרכיב אילנות, ואסור לי לאפשר לו לעשות זאת כאשר הדבר תלוי בי.
הערות:
- אסור לשתול עץ מורכב. וגם למתירים לקיים עצים מורכבים אחרי שהם נטועים כמבואר בסעיף הבא, אסור לשתול אותם לכתחילה. וצריך להיזהר מאד, כאשר קונים שתיל של עץ פרי במשתלה, כי רוב השתילים מורכבים באיסור, ולא יוכל לנטעו בחצרו ובגינתו.
אָסוּר לְקַיֵם הַמֻּרְכָּב כִּלְאָיִם[7]. אֲבָל הַפְּרִי הַגָּדֵל מִמֶּנּוּ, מֻתָּר. וּמֻתָּר לִקַּח עָנָף מִן הַמֻּרְכָּב וּלְנָטְעוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר[8] (רצ"ה).
לקיים – אלא צריך לעקור את העצים המורכבים.
הגדל ממנו – אצל גוי, או אצל יהודי שעדיין לא עקר.
הערות:
- ישנם פוסקים שחולקים על השולחן ערוך, וסוברים שמותר לקיים עצים מורכבים, ורק לטפחם ולהשקותם אסור, ויש סוברים שגם זה מותר, ומי שיש לו עצים מורכבים ולא ידע שאסור להרכיב, ישאל שאלת רב מה מוטל עליו לעשות.
כִּלְאֵי הַכֶּרֶם[9] וְכִלְאֵי זְרָעִים[10] אֵינָם אֲסוּרִים בְּחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא אִם כֵּן זָרַע שְׁנֵי מִינֵי תְבוּאָה אוֹ שְׁנֵי מִינֵי יֶרֶק עִם זֶרַע הַכֶּרֶם בְּיָחַד[11] (רצ"ו רצ"ז).
כלאי הכרם – שנאמר (דברים כב ט) לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם.
כלאי זרעים – שנאמר (ויקרא יט יט) שדך לא תזרע כלאים.
אינם אסורים בחוץ לארץ – אבל בארץ ישראל צריך להיזהר מאד, ויש פרטי הלכות רבים שמתבארים בשולחן ערוך יורה דעה סימנים רצו-רצז, והרוצה לגדל מינים שונים בחצרו או בגינתו, ישאל רב הבקי בעניינים אלו, כיצד להרחיק ביניהם כדי שיהיה מותר.
ביחד – שהטמין את שלושת הזרעים בקרקע ביחד באותו מקום.
אָסוּר לְהַרְכִּיב זָכָר עַל נְקֵבָה מִשְּׁנֵי מִינִים, בֵּין בִּבְהֵמוֹת בֵּין בְּחַיּוֹת בֵּין בְּעוֹפוֹת. וַאֲפִלּוּ לִגְרוֹם שֶׁיַּרְכִּבוּ, אָסוּר[12].
אסור להרכיב – שנאמר (ויקרא יט יט) בהמתך לא תרביע כלאים.
משני מינים – אבל מותר משני זנים של מין אחד.
לגרום שירכיבו – לעזור להם לטפס זה על זה, או לעודד אותם בדיבור, וכן אסור לבקש מגוי שירביע לו, וגם אסור ליהודי לאפשר לגוי להרביע את בהמותיו, כי הגוי בעצמו מצווה שלא להרביע, כמו שביארנו בסימן קעד סעיף א לעניין הרכבת האילן. אבל מותר להכניסם לדיר אחד, ואין צריך להפרידם אם הוא רואה אותם רובעים זה את זה.
אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּשְׁנֵי מִינִים, כְּגוֹן לַחֲרוֹשׁ אוֹ שֶׁיִמְשְׁכוּ אֶת הַקָּרוֹן. וַאֲפִלּוּ לְהַנְהִיגָם בְּקוֹל בִּלְבַד, שֶׁהוּא צוֹעֵק עֲלֵיהֶם, אָסוּר, אִם הֵם קְשׁוּרִים יָחַד. וְלָכֵן עֲגָלָה שֶׁל גּוֹי שֶׁכִּלְאַיִם מוֹשְׁכִים אוֹתָהּ, וּמַשָּׂא שֶׁל יִשְֹרָאֵל עַל הָעֲגָלָה, אָסוּר לִיִשְֹרָאֵל שֶׁיֵלֵךְ סָמוּךְ לְהָעֲגָלָה, דְּחָיְשֵׁינָן שֶׁמָּא יִצְעַק עֲלֵיהֶם שֶׁיֵלְכוּ מַהֵר, וְזֶה אָסוּר מִשּׁוּם מַנְהִיג בְּכִלְאָיִם.
אסור לעשות מלאכה... – שנאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, וחרישה היא רק דוגמה, אבל כן הוא הדין בכל מלאכה, ושור וחמור גם כן לא נכתבו אלא כדוגמה, אבל הוא הדין בכל שני מינים של בעלי חיים.
אם הם קשורים יחד – בפני עגלה או קרון או מחרשה.
משא של ישראל על העגלה – זה מותר, שהרי לא ביקש מן הגוי שינהיג את העגלה דוקא עם כלאים, והגוי החליט כך על דעת עצמו, ולו מותר להנהיג עגלה בכלאים.
שילך סמוך להעגלה – אלא ילך ממרחק.
יצעק עליהם – והם ישמעו לו. אבל מי שפוגש בדרכו גוי שמנהיג בכלאיים מותר לו לדבר עמו, ואין חוששים שהדיבור ישפיע על הבהמות.
עֲגָלָה שֶׁהַכִּלְאַיִם מוֹשְׁכִים אוֹתָהּ, אָסוּר לֵישֵׁב בָּהּ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מַנְהִיג.
אסור לישב בה – שיש לישיבתו בה השפעה על בעלי החיים המנהיגים אותה, כי כשהם מרגישים את העגלה טעונה זה גורם להם ללכת.
[1] וקודם פדיון בארץ ישראל יברך אשר קדשנו וכו' על פדיון רבעי. ואחר הברכה יאמר כל הפירות האלו הם וחומשם יהיו מחוללים על פרוטה זו. וטוב שיאמר כן ג' פעמים. ואחר שנפדו הפירות, מותרים ואינם חייבים במעשרות. (חזון עובדיה ברכות, מא).
[2] לכתחילה יש לפדות הפירות אחר שתלשן מהעץ ולא כשהן מחוברין. וכשיש צורך יפדה פירות מחוברים, ויעשה תנאי שלא יחול הפדיון עד שהפירות יתלשו.(ילקוט יוסף רצד, פיש אומרים ג)
[3] בימינו החילול הוא על מטבע מתכת, ונוהגים שלא לחלל על שטרות כסף אלא על מטבעות. (ילקוט יוסף רצד, פיש אומרים ד)
[4] פדיון נטע רבעי נוהג גם בשמיטה, ולכן המפקיר פירותיו בשמיטה ויש לו שם עצים עם פירות של שנה רביעית, יש לו לציין זאת בשלט מאיר עיניים. (ילקוט יוסף רצד פ"י כד)
[5] אבל באותו מין מותר להרכיב, כגון תפוח טוב בתפוח רע ויש שמחמירים בזה, ולהלכה מותר. (ילקוט יוסף רצה, ב).
[6] ויש להקל בזה עכ"פ בקיום השקאה וניכוש אף לישראל, ואין צריך לעקרם.
הנוהגים להרכיב תפוז באשכוליות אין למחות בהם. אבל להרכיב לימון מתוק בתפוז, יש להחמיר ולהרכיב רק על ידי גוי. (ילקוט יוסף רצה, יג).
יש אומרים שאילן המורכב כלאיים אסור לקיימו, ויש לעקור אילן זה, וכל שכן שאסור לעשות פעולות המקיימות את האילן כגון להשקותו ולעבוד בו, ויש החולקין וסוברים שמותר לקיימו, אך צריך לתת לו לגדול לבד, ולהלכה יש להקל לקיימו על ידי גוי.(ילקוט יוסף רצה ט)
אין להרכיב יחורים של לימון אתרוג אשכולית ותפוז אחד עם השני, כוון שיש ספק אם הם ממין אחד או שני מינים.(ילקוט יוסף רצה, יב)
[7] הקונה פרדס מגוי ומצא בו אילנות מורכבים, אפשר לקיימם על ידי גוי שישקה וינכש. (יביע אומר י, לו).
[8] והרכבת עין הנהוגה היום אסורה. כלומר, שלוקחים עין מאילן שזיפים של מין זה, ומרכיבים בגזע של שקדים, ואחר כך גוזרים מהאילן עד מקום ששמו העין ומהעין יוצא ענף שמתפתח לאילן שזיפים, הרכבה זו אסורה. (ילקוט יוסף רצה, ח).
[9] אסור לנטוע ירק או תבואה לצד גפנים. ולא לנטוע גפנים בצד תבואה או ירק. ואם עשה כן שניהם אסורים בהנאה.
בארץ ישראל איסור זה הוא מהתורה ובחוץ לארץ הוא מדרבנן. אך בחוץ לארץ האיסור הוא רק לנטוע זרע של ירק עם זרע ענבים במפולת יד, ואין איסור לנטוע זרע ירק לצד ענבים ממש.
הבא לזרוע כרם, מרחיק ארבע אמות ונוטע. והנוטע גפן אחד מרחיק 6 טפחים ונוטע. (ילקוט יוסף רצז, רצו, א).
[10] אסור לזרוע כלאים בארץ ישראל, דהיינו שני מיני זרעים כגון חיטה ושעורה. או שני מיני ירקות כגון מלפפון ליד עגבניות. או שני מיני קטניות כגון חומוס ליד שעועית. ונוהג איסור זה בשלשה דברים. חמשת מיני דגן, זרעוני קטניות, וזרעוני גינה. ואם עברו וזרעו חייבים לעקור מין אחד. (ילקוט יוסף רצז, א-ב). ועיין בשולחן ערוך (יו"ד רצז) שיעור ההרחקה שצריך להרחיק.
באילנות אין איסור כלאי זרעים, ולכן אפשר לזרוע זרעי אילן יחד עם זרעי ירקות או קטניות או תבואה (חוץ מזרע ענבים עם תבואה או ירק), וכן אפשר לזרוע יחד כמה מיני אילן ממינים שונים או ירק ליד עץ פרי. (ילקוט יוסף רצז, יב).
גם העושה גינתו ליופי ולא לאכילה, יש בזה איסור כלאים.
ההרחקה שצריך לעשות בכלאים, הוא דווקא כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חיטים, מותר לחבירו לזרוע בצידה שעורים. (ילקוט יוסף רצז, יח).
[11] ואע"פ שמותר לזרוע ירק בתוך הכרם בחו"ל, אלא שאותו ירק אסור. ודווקא כשראהו לוקט ומוכר אסור לקנות ממנו, אבל ספק מותר. (שולחן ערוך יו"ד, רצו, סט).
[12] ומותר להכניס שתי מינים לדיר אחד, ואם ראה אותם נזקקים זה לזה, אין צריך להפרידם.
מותר להושיב תרנגול על ביצי אווז ולהיפך, ואין בזה משום כלאים. (ילקוט יוסף רצז, ד יא יב)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך