צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַקְפִּיד עַל הָעֵרוּב אִם יֹאכְלֶנּוּ חֲבֵרוֹ. וְאִם מַקְפִּיד עָלָיו, אֵינוֹ עֵרוּב. לָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעָרֵב בְּדָבָר שֶׁהֵכִין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת (שס"ו).
שלא יקפיד – שיאפשר מתוך רצון שלם לבני החצר לאכול מן העירוב.
אם מקפיד עליו אינו עירוב – אם כשיבוא חברו הוא לא ירצה לאפשר לו לאכול, הדבר מוכיח שלא באמת כל בני החצר שותפים בעירוב, ולכן אם ידוע מלפני שבת שלא יאפשר לו לאכול אם יבוא בשבת, אין העירוב עירוב, ואם לא היה ידוע מראש ואחד מבני החצר רצה לאכול וסורב, אם הדבר אירע לפני שבת, העירוב פסול, ואם בשבת, מאחר ובכניסת השבת העירוב היה כשר, מותר להמשיך לטלטל על סמך העירוב עד סוף השבת.
בדבר שהכין לצורך שבת – בלחם שזקוק לו לשבת.
הָעֵרוּב צָרִיךְ לִהְיוֹת מֻנָּח בְּמָקוֹם שֶׁכָּל אֶחָד מִן בַּעֲלֵי הַבָּתִּים שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילָם, יָכוֹל לָבוֹא שָׁמָּה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְלָכֵן אִם הָיָה שָׁם אוֹ בַשְּׁכוּנָה מֵת, רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְאֶחָד מִן בַּעֲלֵי הַבָּתִּים הוּא כֹּהֵן וְלֹא הָיָה יָכוֹל לָבֹא בֵּין הַשְּׁמָשוֹת אֶל הָעֵרוּב, בָּטֵל הָעֵרוּב (עי' פרמ"ג משבצות סוף סימן שס"ו).
יכול לבוא שמה בין השמשות – שהרי מהות העירוב הוא שכולם כאילו גרים שם.
שם – בבית שהעירוב בתוכו.
בשכונה – במקום שמונע מן הכהן את הגישה לעירוב, ודיני טומאת כהנים יתבארו בסימן רב.
בטל העירוב – לגמרי, ואסור לכולם לטלטל.
הערות:
- כתבו הפוסקים, שכדי שלא יקרה מקרה כזה, נוהגים להניח את העירוב דוקא בבית הכנסת, ולא בבית מגורים, כי בבית הכנסת מאד לא מצוי שיהיה בו מת בבין השמשות של ליל שבת.
יֵשׁ לַעֲשׂוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, וּבְשַׁבָּת יִבְצַע עָלָיו, כְּדִלְקַמָּן סִימָן ק"ב סָעִיף ב, (כִּי אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת קַיָּם רַק בִּכְנִסַת שַׁבָּת). אַךְ אִם יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן יִשְׁכַּח פַּעַם אַחַת, יָכוֹל לְעָרֵב בְּכִכָּר אֶחָד לְכָל הַשַׁבָּתוֹת שֶׁעַד הַפֶּסַח. וּכְשֶׁאוֹמֵר בַּהֲדֵין וְכוּ' יְסַיֵּם בְּכָל הַשַׁבָּתוֹת שֶׁעַד הַפֶּסַח הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה. וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה הַכִּכָּר, דַּק וְאָפוּי הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵל. וּלְשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּסַח, יַעֲשֶׂה הָעֵרוּב בְּמַצָּה כְּשֵׁרָה (שס"ח שצ"ג).
יש לעשות – למצווה מן המובחר, מפני שיש חשש שעירוב שעושים לכל השנה יתקלקל או יתעפש בשלב כלשהו, ולא ישימו לב, ויסמכו על כך שהוא עדיין קיים.
יבצע עליו – כיון שנעשה בו מצוה אחת ייעשה בו מצוה אחרת.
ככר אחד – אם אינו עושה זאת בפסח, יכול לעשות עירוב עד הפסח הקרוב מלחם חמץ.
שעד הפסח – לאו דוקא, אבל היה נהוג שלא לאכול בפסח מצה מלפני שנה, ולכן היו מחדשים את העירוב ב פסח.
דק ואפוי היטב – בדומה למצות שלנו.
לשבת שבתוך הפסח – אבל אינו צריך לערב בערב פסח, כי בחג מותר לטלטל בכל מקום שאפשר לעשות בו עירוב, גם בלי עירוב.
במצה כשרה – ויוכל להשתמש בעירוב זה כל השנה כולה, כל עוד שהעירוב קיים.
הערות:
- כתבו הפוסקים שמן הראוי שכשמערב לכל שבתות השנה, יאמר '...בכל שבתות השנה ובכל הימים טובים', אף שאין נוהגים להניח עירוב לצורך יום טוב, ומסתמכים על הפוסקים שסוברים שמותר ביום טוב לטלטל ללא עירוב במקום שהוקף מחיצות כדין, שהרי יתבאר בסימן צח סעיף לד שבלי עירוב אין לטלטל ביום טוב אלא דברים שהם לצורך יום טוב.
אֵין עוֹשִׂין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בְּיוֹם טוֹב. וְאִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת, צְרִיכִין לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב[1].
ביום טוב – לצורך שבת.
מִי שֶׁאוֹכֵל בְּמָקוֹם אֶחָד וְיָשֵׁן בְּמָקוֹם אַחֵר, מְקוֹם אֲכִילָתוֹ הִיא הָעִקָּר לְעִנְיָן זֶה, וְשָׁם הוּא אוֹסֵר אִם אוֹכֵל שָׁם מִשֶּׁלּוֹ בְּחֶדֶר מְיֻחָד. אֲבָל בְּמָּקוֹם שֶׁהוּא יָשֵׁן, אֵינוֹ אוֹסֵר.
במקום אחד – בבית אחד, וישן בבית שבחצר אחרת.
הוא אוסר – נוכחותו אוסרת לשאר בני החצר לטלטל אם לא היה שותף בעירוב.
אם אוכל שם משלו בחדר מיוחד – אבל אם אוכל אצל אביו וישן במקום אחר אינו אוסר כלל.
הערות:
- אין דין זה נאמר אלא במקרה שיש לו רצון לאכול דוקא במקום ההוא, אבל מי שגר במקום אחד וישן שם, ואוכל במסעדה, מאחר וברור שאילו היתה לו את האפשרות הוא היה מעדיף לאכול במקום השינה, נחשב מקום השינה עיקר מגוריו, ושם צריך להיות שותף בעירוב.
הַמִּתְאָרֵחַ בֶּחָצֵר, יֵשׁ אוֹמְרִים, דַּאֲפִלּוּ נִתְאָרַח בְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אִם לֹא נִתְאָרַח דֶּרֶךְ קֶבַע אֶלָּא לִשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ לְפָחוֹת מִזֶּה, אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי הֶחָצֵר, וְכֻלָּם מֻתָּרִין לְטַלְטֵל, בֵּין מִבָּתֵּי בַּעֲלֵי הַבָּתִּים בֵּין מִבֵּית הָאוֹרֵחַ, וַאֲפִלּוּ אִם הָאוֹרְחִים רַבִּים, וּבַעַל הַבַּיִת אֶחָד. וְדַוְקָא בִּדְאִכָּא בַּעַל הַבַּיִת קָבוּעַ, אֲפִלּוּ הוּא אֵינוֹ יְהוּדִי (עַיֵן יַד אֶפְרַיִם), דְּאָז הָאוֹרְחִים בְּטֵלִים לְגַבֵּהּ. אֲבָל אִם כֻּלָּם הֵם אוֹרְחִים, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה אִם יֵשׁ לְכָל אֶחָד חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה. וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אֵינוֹ יְהוּדִי, צְרִיכִין לִשְׂכּוֹר רְשׁוּתוֹ כְּדִלְקַמָּן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין אוֹרֵחַ לְבַעַל הַבַּיִת, דְּכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לֶאֱכֹל שָׁם, דִּינוֹ כְּבַעַל הַבַּיִת (עַיֵּן בס' אה"ע). וְכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה. וְיֵשׁ לָהֶם לְעָרֵב בְּלֹא בְּרָכָה. וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
המתארח – אפילו בשכירות.
בחצר – בבית או בדירה שבחצר.
בבית בפני עצמו – למשל במתחם של צימרים.
בעלי הבתים – לאו דוקא אם האורח שכר את דירתו מאחד מבעלי הבתים, אלא גם אם הוא שכר מאדם אחר, ואפילו מגוי, כיון שבחצר הוא אורח, אין לו חשיבות ביחס לדיירים הקבועים.
בדאיכא – כשיש.
לא נתארח דרך קבע – אבל אם גר שם בקביעות הדבר תלוי אם יש לבעל הבית תפיסת יד שם, כמו שלמדנו בסעיף ה.
ואפילו אם האורחים רבים – אין אומרים שזה לא הגיוני שאורחים רבים יתבטלו כלפי בעל בית אחד.
אם כולם הם אורחים – כמו בבית מלון, בבית חולים, בבית הארחה. אבל יש בזה פרטים רבים נוספים ויש לשאול שאלת רב.
אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה – אבל אם אוכלים בחדר אוכל משותף, אינם צריכים עירוב, כמו שהתבאר בסעיף יג.
כדלקמן – סעיפים טו-כג.
בלא ברכה – מזכים את העירוב לכל הדיירים, ואומרים 'בהדין עירובא...' כמו שהתבאר בסעיף ו, אבל אין מברכים את ברכת 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב', כי הברכה אינה מעכבת, ואין מברכים אותה במקרה של ספק.
הערות:
- מטעם זה, עיר שיש בה עירוב, ויש אנשים שבאים לשבות בעיר בשבתות, אין צריך בגללם לעשות עירוב נוסף. אבל אם באים לגור שם בקביעות צריך לערב עליהם, ולכן, אם עושים עירוב פעם בשנה, צריך לזכות אותו לכל הדרים בעיר ולכל העתידים להצטרף למגורים בעיר עד הפסח.
יִשְֹרָאֵל הַדָּר עִם אֵינוֹ יְהוּדִי בֶּחָצֵר אַחַת, אֵין הָאֵינוֹ יְהוּדִי אוֹסֵר עָלָיו, וּמֻתָּר לְטַלְטֵל מִבַּיִת לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לַבָּיִת. וַאֲפִלּוּ הֵם שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יוֹתֵר, רַק שֶׁהֵם דָּרִים בְּאֹפֶן שֶׁהֵם לֹא הָיוּ צְרִיכִין לָעֵרוּב, כַּמְבֹאָר לְעֵיל סָעִיף י"ג, אָז גַּם כֵּן אֵין הָאֵינוֹ יְהוּדִי אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם הֵם שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יוֹתֵר שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְעָרֵב, אָז אִם דָּר שָׁם גַּם אֵינוֹ יְהוּדִי, הוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם, וְאֵינָם יְכוֹלִים לְעָרֵב עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ אֶת הָרְשׁוּת. וְאִם דָּרִים שָׁם שְׁנֵי נָכְרִים אוֹ יוֹתֵר, צְרִיכִין לִשְׂכּוֹר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
אין האינו יהודי אוסר עליו – מתייחסים למגורי גוי כמו למגורי בהמה, שאין לה שום משמעות לאיסור הטלטול.
באופן שהם לא היו צריכין לעירוב – כגון שאוכלים כולם על שולחן אחד.
הוא אוסר עליהם – כי אז נתנו חכמים גם לדירת הגוי שם דירה כאילו הוא יהודי, ומתוך שהוא לא יכול להשתתף בעירוב, יצטרכו למצוא פתרון אחר. וטעם תקנה זו היא, כדי ליצור קושי ליהודים להתגורר יחד עם גוי, כדי שלא ילמדו ממעשיו [ולא ראו צורך להקשות על יהודי בודד שגר עם גוי, כיון שזה דבר שאנשים נמנעים ממנו גם ללא תקנה מיוחדת].
עד שישכרו ממנו את הרשות – את חלקו ברשות המשותפת. ובסעיף יח יתבאר כיצד עושים זאת.
אֲפִלּוּ אִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי דָּר בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ דֶּרֶךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים רַק דֶּרֶךְ הֶחָצֵר שֶׁהַיִשְׂרְאֵלִים דָּרִים בָּהּ, אוֹ שֶׁהוּא דָּר בַּעֲלִיָּה, וְהַמַּדְרֵגוֹת הֵן לְתוֹךְ הֶחָצֵר, גַּם כֵּן אוֹסֵר עֲלֵיהֶם.
רק דרך החצר שהישראלים דרים בה – כמו בסעיף ג.
בעליה והמדרגות הן לתוך החצר – כמו בסעיף ד.
אוסר עליהם – אפילו שיהודי במקרה כזה אינו אוסר אם הוא גר לבדו בחצר הפנימית [שהרי הוא רגל המותרת במקומה' כמבואר בסעיף ג], גוי אוסר.
אִם הֶחָצֵר הִיא שֶׁל יִשְֹרָאֵל, אֶלָּא שֶׁהִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל שָׁם דִּירָה לְאֵינוֹ יְהוּדִי, אֵינוֹ אוֹסֵר, כִּי לֹא הִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל לוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסוֹר עַל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אִם בַּעַל הֶחָצֵר בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ דָּר שָׁם.
החצר היא של ישראל – הבתים הפתוחים לחצר.
לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסור – ברור שכוונתו היתה להשכיר לו רק את הדירה, ולשייר לעצמו את החלק שהוא היה אמור לשכור ממנו בחצר.
אינו דר שם – אלא השכיר את שאר בתי החצר ליהודים, ובית אחד לגוי.
כֵּיצַד שׂוֹכְרִין. אוֹמֵר לוֹ הַיִשְֹרָאֵל: הַשְׂכֵּר לִי רְשׁוּתְךָ בְּמָעוֹת אֵלּוּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לוֹ כְּדֵי לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, תֵּן לִי רְשׁוּתְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁמְפָרֵשׁ לוֹ כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר, לֹא מַהֲנִי.
אומר לו הישראל – בלי עדים ובלי חתימה, רק כהסכם בעל פה.
במעות אלו – או בדבר אחר ששוה כסף.
לפרש לו כדי להתיר הטלטול – לא צריך להסביר לגוי את מטרת השכירות.
תן לי רשותך – בלא כסף, אפילו אם הגוי מסכים.
יָכוֹל לִשְׂכּוֹר אֲפִלּוּ מֵאִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ מִמְשָׁרְתוֹ.
מאשתו – או מאחד משאר בני ביתו.
משרתו – שיש לו זכות שימוש בבית או לכל הפחות בחצר, כמו עובד זר.
[1] לשון השולחן ערוך (שצג, א) אין מערבין ביום טוב שחל בע"ש. ואם שכח ולא ערב, וחלו שני ימים טובים ביום חמישי וביום שישי, עושה תנאי ואומר אם היום חול יהא זה עירוב, ואם היום קודש אין בדברי כלום. ולמחר יאמר, אם היום קודש ערבתי אתמול, ואם היום חול יהא זה עירוב. ודווקא כשהם ב' יום טובים של גלויות, אבל לא יכול לעשות כך בב' ימים של ר"ה שהוא כיום אחד ארוך.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך