שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ, וּבְנֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֵין לָהֶם דֶּרֶךְ אֶל הָרְחוֹב, רַק דֶּרֶךְ הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ פֶּתַח בֵּין הַחֲצֵרוֹת וְדֶרֶךְ שָׁם הוֹלְכִין, אִם רוֹצִים מְעָרְבִים עֵרוּב אֶחָד בְּיָחַד. אִם לֹא עֵרְבוּ בְּיַחַד, אִם בְּנֵי הַפְּנִימִית לְבַדָּם עֵרְבוּ, הֵם מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר שֶׁלָּהֶם, וּבְנֵי הַחִיצוֹנָה אֲסוּרִים. וְאִם בְּנֵי הַפְּנִימִית לֹא עֵרְבוּ אֶלָּא בְּנֵי הַחִיצוֹנָה לְבַדָּם עֵרְבוּ, לֹא מַהֲנִי לָהֶם הָעֵרוּב, כִּי מֵאַחַר שֶׁבְּנֵי הַפְּנִימִית יֵשׁ לָהֶם דְּרִיסַת הָרֶגֶל דֶּרֶךְ הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, הֵם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם. וְזֶהוּ דַּוְקָא אִם בְּנֵי הַפְּנִימִית לֹא עֵרְבוּ, דְּאָז כֵּיוָן שֶׁהֵם אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה בִּמְקוֹמָם, דַּהֲוֵי לֵיה רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ, וְרֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ, אוֹסֶרֶת גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם עֵרְבוּ גַּם הֵם בִּפְנֵי עַצְמָם, שֶׁאָז מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בִמְקוֹמָם, וַהֲוֵי לָהּ רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, אֵינָם אוֹסְרִים גַּם עַל הַחִיצוֹנָה. וְכֵן אִם בַּפְּנִימִית אֵינוֹ דָּר רַק יִשְֹרָאֵל אֶחָד, שֶׁאֵינוֹ אָסוּר בִּמְקוֹמוֹ, גַּם עַל הַחִיצוֹנָה אֵינוֹ אוֹסֵר. וְאִם בַּפְּנִימִית דָּרִים שְׁנַיִם וְלֹא עֵרְבוּ, אַף עַל פִּי שֶׁבַּחִיצוֹנָה אֵינוֹ דָּר אֶלָּא אֶחָד, כֵּיוָן דַּהֲוֵי לָהּ רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ, אוֹסְרִים גַּם עַל הַיָּחִיד.
מערבים עירוב אחד ביחד – כמו בסעיף הקודם.
הם מותרים לטלטל בחצר שלהם – כי הם יכולים להתייחס לחצר החיצונה כמו לרחוב, ולהתעלם מהם לגמרי.
לא מהני להם – אין מועיל להם, אפילו לטלטל כלים מבתיהם לחצר שלהם, כמו שאי אפשר לעשות עירוב עם חלק מבני החצר, כי מבחינת בני החצר החיצונה, גם בני החצר הפנימית גרים בחצר שלהם, ואין הם יכולים לעשות עירוב בלעדיהם.
אוסרים עליהם – את הטלטול בחצר שלהם, כל עוד שלפנימיים אין עירוב.
לא ערבו – אפילו לעצמם.
אוסרים זה על זה במקומם – הדיירים בחצר הפנימית, כל אחד מהם גורם לשני איסור לטלטל מביתו לחצר הפנימית.
דהוי ליה רגל האסורה במקומה – הביטוי ההלכתי שמשמעותו כנ"ל.
אוסרת גם במקום אחר – במקום שהם צריכים לעבור דרכו.
אינם אוסרים גם על החיצונה – ודינם כמו שתי חצרות זו לצד זו שלא עירבו ביחד, שכל אחת מותרת לטלטל בחצרה, אבל אסור להעביר מחצר לחצר כלים ששבתו בבית, כמו שהתבאר בסעיף ב.
שאינו אסור במקומו – שהרי רק שני יהודים שגרים יחד באותו חצר זקוקים לעירוב, כמו שהתבאר בסעיף א.
דהוי לה רגל האסורה במקומה – שהפנימיים אסורים בטלטול בחצר שלהם.
בַּתִּים הַבְּנוּיִּים בַּעֲלִיָּה וְלִפְנֵיהֶם מִרְפֶּסֶת שֶׁמִּמֶּנָּה יוֹרְדִים בַּמַּדְרֵגוֹת לְתוֹךְ הֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לִרְשׁוּת הָרַבִּים, דִּינָם גַּם כֵּן כִּשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ, וְהַמִּרְפֶּסֶת הִיא כְּמוֹ חָצֵר פְּנִימִית (שע"ה).
בעליה – בקומה עליונה.
ולפניהם מרפסת... – שהגישה לדירות בקומה העליונה הינה דרך מדרגות חיצוניות שמוצאם מהחצר המשותפת, ומובילות למפלס עליון שלשם פתוחות הדירות העליונות.
הערות:
- בזמננו ישנם הרבה בניינים שבנויים בצורה כזאת, שיש רחבה בכניסה לבניין, ודירות שפתוחות לרחבה זו, וחדר מדרגות שגם הוא פתוח לרחבה ומוביל למפלס עליון שגם לו פתוחות כמה דירות, ועוד מדרגות שמובילות מקומה לקומה וגם פתוחות למפלס השני. ודין בניינים אלו לפי הדעה שנפסקה בקיצור שולחן ערוך, שהמפלס העליון אינו תלוי באלו שמתחתיו בשביל לטלטל במפלס שלו, ואם רוצים לטלטל גם למפלס שמתחת כלים ששבתו בבית צריכים לערב ביחד. והמפלסים התחתונים תלויים במפלסים שמעליהם, שאם אלו עירבו לעצמם גם הם יכולים לערב לעצמם לטלטל במפלס שלהם, וכמובן הם יכולים לערב יחד עם העליונים אם הם רוצים בכך, ואם אחד המפלסים העליונים לא עירב, אין מועיל העירוב של המפלסים התחתונים.
- יש פוסקים חשובים שחולקים על דין זה, וסוברים שכאשר מדובר בשני מפלסים שמחוברים זה לזה על ידי מדרגות, אין בני המפלס העליון אוסרים על בני המפלס התחתון, אפילו אם הם לא עירבו ביניהם, וכל מפלס תלוי בעצמו, כמו בשתי חצרות שפתוחים לרחוב שבסעיף ב. ובמקום הצורך, כגון שאי אפשר לערב עם הדיירים שבמפלס העליון, יש לשאול שאלת רב אם אפשר להקל בזה.
בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי דִּירוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ פְּרוֹזְדוֹר אֲשֶׁר דֶּרֶךְ זֶה נִכְנָסִים לְדִירָה זוֹ וְגַם לְדִירָה זוֹ, וְדָרִים בִּשְׁתֵּי הַדִּירוֹת שְׁנֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים, אֲסוּרִים לְהוֹצִיא אֲפִלּוּ מִבַּיִת לִפְרוֹזְדוֹר. וְכֵן אֲפִלּוּ בְּדִירָה אַחַת שֶׁהִיא חֲלוּקָה לִשְׁנֵי חֲדָרִים וְדָרִים בָּהֶם שְׁנַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּנִימִי אֵין לוֹ פֶתַח אֶלָּא לְהַחִיצוֹן וּמִן הַחִיצוֹן יוֹצְאִין לֶחָצֵר, מִכָּל מָקוֹם אֲסוּרִין לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ עֵרוּב. (וְאִם שְׁנֵי הַבָּתִּים אוֹ הַדִּירוֹת שַׁיָּכִים לְאִישׁ אֶחָד וְהוּא הִשְׂכִּיר דִּירָה לַחֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לוֹ גַּם כֵּן שָׁם תְּפִיסַת יָד, עַיֵּן בָּזֶה בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ סִימָן ש"ע, וּבְחַיֵּי אָדָם כְּלָל עג סִימָן ג' וְסִימָן ד') (סימן ש"ע ובחיי"א).
בית – בניין.
אף על פי שהפנימי אין לו פתח אלא להחיצון – והיה מקום לומר שהדירה של החיצון אינה ראוייה למגורים, שהרי היא מקום מעבר, בכל זאת, מאחר ובחדר הפנימי יש רק דייר אחד, נחשב גם החדר החיצוני כראוי למגורים.
אפילו מחדר לחדר – האיסור לטלטל מרשות לרשות בלי עירוב אינו רק כאשר מטלטל ממקום פרטי למקום משותף או להיפך, אלא גם אם מטלטל ישירות מבית פרטי לבית פרטי בבעלות של אחר.
השכיר דירה לחבירו – את אחת הדירות, או חדר אחד מחדרי דירתו.
תפיסת יד – שיש חפצים של המשכיר שאין הדרך להזיזם, או שאסור להזיזם בשבת, בתוך דירת השוכר, ואין לשוכר את הזכות להוציאם.
עיין בזה בשולחן ערוך... – שזה נחשב כאילו המשכיר גר ביחד עם השוכר בדירתו, ואין צריך לעשות עירוב. אבל בגלל שלדין זה יש יוצאים מן הכלל, ופרטים שנויים במחלוקת, העדיף הקיצור שולחן ערוך להסתפק בהפנייה. ומי שנמצא במצב זה, מן הראוי שישאל רב.
הערות:
- אם מקום האכילה משותף לשניהם, ורק חדרי השינה נפרדים, אינם צריכים לעשות עירוב, כמבואר בסעיף יג.
- אורחים שגרים בבתים או בדירות באופן זמני, יתבאר דינם בסעיף יד.
כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הָעֵרוּב (מִן הַמֻבְחָר). אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַבָּתִּים שֶׁבְּחָצֵר, לוֹקַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת כִּכָּר אֶחָד שָׁלֵם מִשֶּׁלּוֹ, וּמְזַכֶּה אוֹתוֹ עַל יְדֵי אַחֵר לְכָל הַדָּרִים בֶּחָצֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר לְאַחֵר בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין עִנְיָן זֶה: קַח כִּכָּר זֶה וּזְכֵה בּוֹ בִּשְׁבִיל כָּל הַיִשְׂרְאֵלִים הַדָּרִים בֶּחָצֵר זֹה (אוֹ בַּחֲצֵרוֹת אֵלּוּ). וְלוֹקֵחַ זֶה אֶת הַכִּכָּר וּמַגְבִּיהוֹ טֶפַח. וְהַמְעָרֵב לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב, וְאוֹמֵר בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵי לָנָא לְאַפּוּקֵי וּלְעַיּוּלֵי מִן הַבָּתִים לֶחָצֵר וּמִן הֶחָצֵר לַבָּתִים וּמִבַּיִת לְבַיִת, לְכָל יִשְֹרָאֵל הַדָּרִים בַּבָּתִּים שֶׁבֶּחָצֵר הַזֹּאת. וְכֵיוָן שֶׁכֻּלָּם זָכוּ בְּכִכָּר זֶה, וּבִכְנִיסַת שַׁבָּת הוּא מֻנָּח בַּבַיִת הַזֶּה שֶׁל הַמְעָרֵב, נֶחְשָׁבִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרוּ בַּבַּיִת הַזֶּה, וְלָכֵן מֻתָּרִים לְטַלְטֵל מֵהַבָּתִּים לֶחָצֵר וּמֵהֶחָצֵר לַבָּתִּים וּבְכָל הֶחָצֵר.
מזכה אותו על ידי אחר לכל הדרים בחצר – נעזר באדם אחר כדי להעביר את הבעלות על כיכר הלחם לכל דיירי החצר, כמו שיתבאר.
עניין זה – את תוכן הדברים דלהלן.
או בחצרות אלו – אם מערבים כמה חצרות יחד.
ולוקח זה את הככר ומגביהו טפח – כמו שהעברת בעלות על חפץ מאדם לחברו יכולה להתבצע על ידי שמעבירים חפץ מיד הנותן ליד המקבל והמקבל מגביהו, ישנה גם אפשרות להעביר בעלות לאדם או [כמו במקרה זה] לקבוצת אנשים שאינם נוכחים, על ידי שאדם אחר יקבל עבורם את החפץ מידי הנותן ויגביהנו, וזאת בהנחה שאין התנגדות מצד הזוכים לזכות בחפץ המדובר.
המערב לוקחו ממנו – המגביה את הככר אינו המערב, ואין הוא ממלא אלא תפקיד טכני של העברת הבעלות על ככר הלחם לכל בני החצר, ובימים קדומים יותר לא היו מזכים לדיירים חלק בככר אחד, אלא היו אוספים לחמניה מכל אחד מן הדיירים. והמערב הוא זה שדואג לאיסוף הלחם, או להפוך את הדיירים לבעלים על הככר שלו.
וציונו – אף שאין זו מצוה מן התורה אלא מדברי חכמים [שלמה המלך ובית דינו תיקנו את דיני עירוב כ-500 שנה אחרי מתן תורה], אבל מאחר והתורה מצווה עלינו לשמוע בקול החכמים שבכל דור, שהרי נאמר (דברים לב ז) "שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך" ונאמר (דברים יז יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", אפשר לברך גם על מצוה מדרבנן "וציוונו", וכן אנחנו נוהגים בנר חנוכה, בקריאת מגילה, בקריאת ההלל, ובעוד מספר מצוות.
ואומר – בשפה שהוא מבין.
בהדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי – בעירוב זה יהיה מותר לנו להוציא ולהכניס.
כאילו כולם דרו בבית הזה – ונמצא שהבית והחצר הם באותה בעלות, ושאר הבתים נספחים לאותו בית.
ובכל החצר –כלים ששבתו בתוך הבית, והוציאו אותם בשבת לחצר שלא עירבו בו [באיסור, או דרך מלבוש, או שהוציאם גוי או ילד], אסור לטלטלם אפילו בתוך אותו חצר יותר מארבע אמות [כמו שאסור להעבירם לחצר אחרת כשלא עירבו ביחד, כמו שלמדנו בסעיף ב], והעירוב מתיר זאת.
צָרִיךְ לְזַכּוֹת דַּוְקָא עַל יְדֵי אַחֵר. וְלָכֵן לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, מִשּׁוּם דְּיָדָם כְּיָדוֹ. אֲבָל עַל יְדֵי קָטֹן אַחֵר, יָכוֹל לְזַכּוֹת (דְּבְמִידִּי דְּרַבָּנָן, קָטֹן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים). וְאִם אֶפְשָׁר, לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וְגַם לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים אִם הֵם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, מִשּׁוּם דְּיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם אֵלּוּ נֶחְשָׁבִים כְּיָדוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם בְּדְלֵית לֵיה אִישׁ אַחֵר יָכוֹל לְזַכּוֹת עַל יְדֵיהֶן. וְאִם הַבֵּן נָשָׂא אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, לְכֻלֵּי עָלְמָא יָכוֹל לְזַכּוֹת עַל יָדוֹ (שס"ו).
דוקא על ידי אחר – העברת בעלות לאדם אחר שאינו נוכח, אינה יכולה להתבצע על ידי שהנותן מגביה עבורו חפץ ששייך לעצמו, אלא רק על ידי שאדם אחר, שיכל לזכות בחפץ עבור עצמו, יגביה את החפץ עבור אדם שליש.
הקטנים – פחות מגיל מצוות.
סמוכים על שולחנו – שהוא מפרנס אותם.
ידם כידו – ונמצא שלא יצא הככר מבעלותו.
אחר – שלא מבני משפחתו.
דבמידי דרבנן קטן זוכה לאחרים – בדבר שאינו אלא מדרבנן, התירו החכמים להסתמך גם על פעולה של קטן, אף שבדברים שהם מן התורה אין יכולת לקטן ליצור שינוי בעלות עבור אדם גדול.
אשתו שמעלה לה מזונות – אפילו אם אינה גרה איתו ביחד, אלא הוא מספק לה מזונות, אפילו אם היא אוכלת אותם בבית אחר שבאותו חצר.
דגם אלו נחשבים כידו – מפני שכל אלו אם מצאו מציאה היא שייכת לו מן הדין, ונמצא שאין הם עצמאים לגמרי. ומאותה סיבה מן הראוי שלא יזכה על ידי בתו במחצית השנה הראשונה אחר הגיעה לגיל מצוות, אפילו אם אינה סמוכה על שולחנו.
בדלית ליה – כשאין לו.
לכולי עלמא – לכל הדעות.
כַּמָה הוּא שִׁעוּר הָעֵרוּב. בִּזְמַן שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה עָשָׂר בַּעֲלֵי בָתִּים אוֹ פָּחוֹת, שִׁעוּרוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת (שֶׁהִיא כְּמוֹ שְׁלִישׁ בֵּיצָה) לְכָל אֶחָד, חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הָעֵרוּב וּמַנִּיחוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (כִּי הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן פַּת, כֵּיוָן שֶׁבְּלָאו הָכִי הוּא דָּר שָׁם) וְאִם הֵם יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר, אֲפִלּוּ הֵם אֶלֶף, שִׁעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת, שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגָרוֹת, שֶׁהֵן כְּמוֹ שֵׁש בֵּיצִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵם כְּמוֹ שְׁמוֹנֶה בֵּיצִים, (וּלְפִי זֶה כִּגְרוֹגֶרֶת, הוּא כִּשְׁלִישׁ וּתְשִׁיעִית בֵּיצָה) (שס"ח).
כגרוגרת – כנפח של תאנה מיובשת.
שליש ביצה – ונפח הביצה נמדד לפי ביצה ממוצעת בגודלה, כמו שמתבאר בכללים שבסוף הספר [סדר לימוד לטו אלול], והוא מעט יותר מ50 סמ"ק.
אינו צריך ליתן פת – גם אם אוספים לחם מכל אחד מהדיירים, אין גובים מהבית שהעירוב מונח שם.
בלאו הכי הוא דר שם – והרי כל הרעיון של העירוב הוא ליצור מצב שכאילו כולם גרים באותו בית.
לפי זה כגרוגרת – שהוזכרה מקודם שהיא שיעור העירוב לכל אחד כאשר אין יותר משמונה עשרה דיירים.
כשליש ותשיעית – ארבע תשיעיות.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך