הלימוד היומי ב סיוון

סעיף כ

שָׂכַר אֶת הָרְשׁוּת סְתָם, מַהֲנִי לְכָל זְמַן שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ הָאֵינוֹ יְהוּדִי וְהוּא דָּר שָׁם. אֲבָל אִם יָצָא מִשָּׁם אֵינוֹ יְהוּדִי זֶה וְנִכְנַס אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, צְרִיכִין לִשְׂכּוֹר מֵחָדָשׁ מִזֶּה הַשֵּׁנִי. וְאִם שָׂכַר לִזְמָן, וּבְתוֹךְ הַזְּמָן הִשְׂכִּיר הָאֵינוֹ יְהוּדִי דִּירָתוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי אַחֵר, דַּי בַּשְּׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן. אֲבָל אִם מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לְאַחֵר בְּתוֹךְ הַזְּמָן, צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִשְׂכּוֹר מֵהַיּוֹרֵשׁ אוֹ מֵהַלּוֹקֵחַ. וְאִם שָׂכַר מִמְּשָׁרְתוֹ, אִם שָׂכַר סְתָם, לֹא מַהֲנִי אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַמְשָׁרֵת הַזֶּה הוּא שָׁם. וְאִם שָֹׁכַר לִזְמָן אֲפִלּוּ נִסְתַּלֵּק הַמְשָׁרֵת, מַהֲנֵי הַשְּׂכִירוּת עַד הַזְּמָן.

 

סתם – ללא הגבלת זמן.

מהני – מועיל.

כל זמן שלא חזר בו – אבל הגוי יכול לחזור בו ולומר מעכשיו אני לא מוכן יותר להשכיר לך את רשותי, ולא דיברנו על זמן ממושך כל כך.

והוא – הגוי.

ונכנס אחר במקומו – בין אם השני קנה את הבית מן הראשון, ובין אם שכרו ממנו.

ואם שכר לזמן – דעת הקיצור שולחן ערוך, שאפילו אם סיכם עם הגוי על זמן מוגדר, יכול הגוי לחזור בו מהשיכרות בכל עת [ובלבד שיחזיר את הכסף לפי התקופה הייחסית שנותרה], כיון שהשכירות כאן היא קלושה ואינה נתמכת על ידי מסמכים או הוכחות כלשהן.

די בשכירות הראשון – כי הגוי עדיין מרגיש את הבעלות שלו, שהרי השכירות היא לזמן, ואחר כך הדירה תחזור אליו, ולכן אם היה רוצה לבטל את השכירות היה צריך לומר זאת, וכל עוד שלא אמר כלום, אנחנו מתייחסים לכך כאל הסכמה מפורשת להמשיך ולהשכיר.

אם מת או שמכרה לאחר – שפקעה לגמרי כל זכות שהיה למשכיר בחצר, ואף שאם אדם משכיר דירה ומכרה תוך תקופת השכירות, או שמת בתוך התקופה, אין השכירות בטלה, כאן שמדובר בשכירות גרועה, אין לשכירות תוקף אלא כל זמן שהגוי אינו חוזר בו, שאז מתייחסים לשתיקתו כהסכמה לשכירות מחודשת מדי שבוע, וממילא אם מת או מכר, שהבית יצא מרשותו לגמרי, שוב אין הוכחה מכך שאינו חוזר בו שהוא מוכן להמשיך ולהשכיר את רשותו בחצר.

הלוקח – הקונה.

ממשרתו – כמו שלמדנו בסעיף יט.

אפילו נסתלק המשרת מהני השכירות עד הזמן -  כי השכירות מהמשרת היא כאילו שכירות מבעל הבית עצמו.

 

סעיף כא

בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּתְבַּטְּלָה הַשְּׂכִירוּת וּצְרִיכִין לַחֲזוֹר וְלִשְׂכּוֹר, צְרִיכִין גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת עֵרוּב מֵחָדָשׁ, דְּאֵין עֵרוּב חוֹזֵר וְנֵעוֹר.

 

בכל מקום – למשל שמת הגוי או מכר, או שחזר בו, כפי שלמדנו בסעיף כ.

עירוב מחדש – אחרי השכירות. אבל אם התבטלה השכירות באמצע השבת מותר להמשיך לטלטל על סמך העירוב.

חוזר ונעור – אחרי שהוא "נרדם", כלומר, הפסיק לפעול מסיבות כלשהן, גם אם סיבות אלו התבטלו, אין העירוב "מתעורר" בחזרה.

הערות:

-       אם שכרו רשות מהגוים שבעיר, ואחר כך באו גוים נוספים לגור, ושכרו גם מהם, אי אפשר להסתמך על העירוב של ערב פסח, אלא צריך לעשות עירוב חדש.

 

סעיף כב

אִם אִי אֶפְשָׁר לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ אֶת הָרְשׁוּת, יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מִן הַיִשְׂרְאֵלִים שֶׁיַּשְׁאִיל לוֹ מָקוֹם בִּרְשׁוּתוֹ הַמְיֻחָד לוֹ לְהַנִּיחַ שָׁם אֵיזֶה חֵפֶץ, וְיַנִּיחַ שָׁם אֶת הַחֵפֶץ, וּבָזֶה קוֹנֶה הַיִשְֹרָאֵל אֶת הַמָּקוֹם. וַאֲפִלּוּ לָקַח אֶת הַחֵפֶץ מִשָּׁם קֹדֶם שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהָיָה לְהַיִשְֹרָאֵל רְשׁוּת לְהַנִּיחַ שָׁם חֶפְצוֹ גַּם בַּשַׁבָּת, נֶחְשָׁב כְּאִלּו יֵשׁ לוֹ שָׁם חֵלֶק בַּדִּירָה, וְיָכוֹל הַיִשְֹרָאֵל הַזֶּה לְהַשְׂכִּיר אֶת הָרְשׁוּת לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר.

 

אי אפשר – כי הגוי לא מסכים, ואין לו אשה או משרת שניתן לשכור מהם.

ברשותו המיוחד לו – בתוך הבית של הגוי.

קונה הישראל את המקום – ברמה מסוימת יש לו זכות במקום הזה.

כאילו יש לו שם חלק בדירה – ואז היהודי הוא כמו המשרת של הגוי, שניתן לשכור ממנו את הרשות.

הערות:

-       יש בדין זה פרטים נוספים, ויש לעשות שאלת רב.

 

סעיף כג

יִשְֹרָאֵל מוּמָר אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא (יֵשׁ אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ רַק בְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן), הֲרֵי הוּא כְּאֵינוֹ יְהוּדִי וּצְרִיכִין לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ רְשׁוּת[1] (שפ"ה).

 

מומר – שעובד עבודה זרה, אפילו אם אינו עושה זאת אלא בצינעה בתוך ביתו, או שעושה עבירה בדווקא כדי להכעיס את הקב"ה, בלי שתהיה לו מכך תועלת חומרית, או שאינו רואה את עצמו מחוייב לשום מצוה.

מחלל שבת בפרהסיא – אינו מתבייש לחלל שבת גם בפני עשרה יהודים.

באיסור דרבנן – למשל שמטלטל בשבת במקום שאין עירוב.

הערות:

-       חילונים היום יש בהם ספקות רבות איך להגדיר אותם, וכפי הנראה כל חילוני עונה על הגדרה אחרת. וצריך להיזהר מאד לשכור רשות מהחילונים שנמצאים בתוך השטח שרוצים לערב. ואם החילוני הוא "מומר להכעיס", ואינו מוכן בעקרון להשכיר רשות, יש לעשות כמבואר בסעיף כב, ואפשר לבקש ממנו להסכים להשים בביתו קופת צדקה.

 

סעיף כד

בְּהַרְבֵּה קְהִלּוֹת מְתַקְּנִים כָּל הַמְּבוֹאוֹת וְהָרְחוֹבוֹת בְּעֵרוּבִין (דְּהַיְנוּ בְּצוּרַת הַפֶּתַח וְכַדּוֹמֶה) וְשׂוֹכְרִין רְשׁוּת מִן הַנָּכְרִי לְמַעַן יוּכְלוּ לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר. וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת כָּל הַתִּקּוּנִים עַל יְדֵי רַב מֻמְחֶה וּבָקִי. וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְהַנִּיחַ אֶת עֵרוּבֵי הַחֲצֵרוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (מִשּׁוּם דְּיֵשׁ לוֹ דִּין שִׁתֻּף, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא בֵּית דִּירָה) (שס"ו קצ"א).

 

בעירובין דהיינו בצורת הפתח – אמנם דברים אלו אינם עירוב, אלא מחיצות, שתפקידם להפוך כרמלית לרשות היחיד [כמבואר בסימן פב סעיפים ד-ו], שזה דבר נחוץ כבסיס לעירוב, אך בשפה המדוברת קוראים לכל התיקונים הללו "עירוב".

רשות מן הנכרי – בעקרון צריך לשכור רשות מכל הגוים שבעיר, מכל אחד בנפרד. בפועל זה לא מעשי כמובן, ולכן חיפשו פטנט מקורי כיצד לקיים את ההלכה. המנהג המקובל היה לשכור את הרשות משר העיר, מאחר ובשעת מלחמה יש לו את הזכות להניח בבתי התושבים את אנשיו ואת כלי מלחמתו. אחרים פקפקו בזה, כיון ששר העיר אין לו את הסמכות לעורר מלחמות כל אימת שירצה, וכתבו שצריך לשכור דוקא מן המלך, או מפקידי המלך שהם משרתיו ועושי דברו. ויש שפקפקו גם בזה.

על ידי רב מומחה ובקי – כי יש פרטים רבים מאד בדיני המחיצות, וגם בדיני העירוב עצמו ושכירות הרשות, שדורשים ידע רב יותר מהמצוי בידי רב ממוצע.

משום דיש לו דין שיתוף ואינו צריך דוקא בית דירה – בסעיף הבא יתבאר שעירוב צריך להיות מונח דוקא בבית דירה, שהרי מהותו הוא שכל דיירי החצר גרים במקום העירוב. ואם הניחו את העירוב במקום שאינו ראוי לדירה הוא פסול. אבל כאשר יש כמה חצרות שפתוחים למבוי [=רחוב פנימי], צריכים החצרות להשתתף ביחד כדי להפוך את כל החצרות לחצר אחת, וזה נקרא "שיתופי מבואות". דרך עשייתו דומה למדי לדרך עשיית עירוב, אבל אין צורך שה"שיתוף" יהיה מונח בתוך בית, אלא יכול להיות בחצר. עירוב עירוני, אף שבפי העם הוא מכונה "עירוב" הוא לאמיתו של דבר "שיתוף", ולכן אפשר להניחו בבית הכנסת. ועיין מה שכתבתי בסעיף י, למה יש להקפיד להניח דוקא בבית הכנסת.

הערות:

-       בזמננו, בעירובין השכונתיים הקטנים בשכונות דתיות, מצוי שיקפידו לשכור רשות מכל גוי ומכל חילוני שמחלל שבת בפרהסיא, אבל בעירובין הגדולים יותר, ובשכונות מעורבות שבהם יש כמות גדולה של חילונים ואי אפשר להשתלט על כך, מסתמכים על שכירות מכל מיני גופים שיש להם סוג של סמכות להיכנס לבתי התושבים או להניח שם חפצים, לפי מה שלמדנו בסעיף כב,  [הצבא, המשטרה, העירייה/המועצה, מנהל מקרקעי ישראל, הג"א, מפקד מל"ח, בג"ץ, חברת חשמל], אף שלמעשה לכולם יש סמכות מוגבלת ביותר אם בכלל.

 

סעיף כה

אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הָעִיר מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין, גַּם כְּשֶׁעוֹשִׂין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל הַדַּיָרִים שֶׁבַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת, אָסוּר לְהַנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא צְרִיכִין לְהַנִּיחוֹ בְּבֵית דִּירָה (עַיֵן מַחֲצִית הַֹשֶּקֶל סוֹף סימָן שסה בְֹּשֵם חֲכַם צְבִי).

 

שאין העיר מתוקנת בעירובין – ועושים עירוב פרטי לרחוב מסויים או לחצר מסויימת, שאין דינו כ'שיתוף מבואות' אלא כ'עירוב חצירות'.

גם – כלומר, ברור שאם עושים עירוב בסתם חצר צריך להניחו באחד הבתים שבחצר, אבל אפילו אם בית הכנסת נמצאת באותה חצר, והיה אפשר להניחו בבית הכנסת.

הדיירים שבחצר בית הכנסת – הגרים בבתים שפתוחים לאותו החצר שבית הכנסת פתוח לתוכו.

 

סעיף כו

עִיר הַמְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין וְנִתְקַלְקֵל הָעֵרוּב בַּשַׁבָּת, אָז כָּל הַחֲצֵרוֹת שֶׁהֵן כְּתִקּוּנָן וְאֵין בָּהֶן פִּרְצָה הָאוֹסֶרֶת (עַיֵן לְעֵיל סִימָן פ"ב סָעִיף ד' ה'), אֲפִלּוּ יֵשׁ בֶּחָצֵר כַּמָּה בָּתִּים, מֻתָּרִין לְטַלְטֵל שָׁם כָּל אוֹתוֹ הַשַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֵרוּב הַחֲצֵרוֹת הוּא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת שֶׁנֶּחְלְקָה עַתָּה מֵחָצֵר זֹה, מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר, מִשּׁוּם דִּלְעִנְיָן זֶה אָמְרֵינָן, שַׁבָּת כֵּיוָן דְּהֻתְּרָה, הֻתְּרָה. וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ רַבִּים לַשֵּׂאת גַּם בְּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱסַר, כֵּיוָן שֶׁהֻרְגְּלוּ בְּהֶתֵּר, עַל כֵּן אִם אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, מֻתָּר. וְאִם נִקְרַע הַחֶבֶל שֶׁבְּצורַת הַפֶּתַח וְאֶפְשָׁר שֶׁהָאֵינוֹ יְהוּדִי יְתַקְּנוֹ בַעֲנִיבָה אוֹ בְּקֶשֶׁר אֶחָד וַעֲנִיבָה עַל גַּבָּיו, מַה טּוֹב.

 

נתקלקל העירוב – שהיקף העיר שנעשה על ידי מחיצות וצורות הפתח הופסק במקום אחד, ושוב אין דין כל העיר כרשות היחיד, ואי אפשר לטלטל בה על ידי עירוב.

בשבת – כי אם התקלקל לפני שבת אסור לטלטל גם בחצרות המוקפים מחיצה אם לא עשו בהם עירוב בנפרד, ויתבאר בסעיף הבא.

כל החצרות שהן כתקונן – שהם מוקפים מחיצות כדין, והיה אפשר לעשות בהם עירוב בנפרד.

יש בחצר כמה בתים – והרי לא עשו שם עירוב נפרד.

עירוב החצרות הוא ברשות אחרת – כי באותו חצר שבו מונח העירוב ודאי מותר לטלטל, אם הוא מתוקן במחיצות. אבל בדרך כלל יש הלכה שהעירוב צריך להיות מונח במקום שניתן להביאו לתוך הבתים המעורבים, דבר שלא מתאפשר עכשיו בשאר החצירות.

שבת כיון דהותרה הותרה – כל מקום שהוא רשות היחיד והיה מותר לטלטל בו עם כניסת השבת, מותר לטלטל בו כל השבת אפילו אם השתנה המציאות ועכשיו שוב אין את התנאים הדרושים להתיר את הטלטול, ובתנאי שהשינוי לא היה צפוי מראש.

כיון שהורגלו בהיתר – אפילו אם יוודע להם שאין עירוב, אינם מורגלים להקפיד על ההלכות של טלטול.

מותר – אף שלמדנו בסימן צ סעיף יז שרק מלאכה דרבנן מותר לומר לגוי לעשות במקום מצוה, כאן מקילים יותר בגלל המכשול של הרבים שאנחנו מנסים למנוע, ומסתמכים על הפוסקים שסוברים שבמקום מצוה מותר לומר לגוי לעשות גם מלאכה דאורייתא.

בעניבה... – שבזה אין איסור דאורייתא, ולפעמים אפילו לא איסור דרבנן מצד הקשר, כמבואר בסימן פ סעיף מה, והאיסור נובע מעצם עשיית מחיצה שמתירה את הטלטול, כמבואר בסימן פ סעיף עו, והוא איסור דרבנן בלבד.

הערות:

-       אם העירוב התקלקל לפני שבת, ולא הספיקו לתקנו עד שבת, אסור לטלטל בשבת בשום מקום בעיר שלא עשו עירוב נפרד.

 

סעיף כז

אִם חָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנִתְקַלְקֵל אָז הָעֵרוּב, אַף עַל גַּב דְּהָעֵרוּב מוֹעִיל גַּם לְיוֹם טוֹב לְעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ (כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ"ח סָעִיף ל"ד), לֹא אָמְרֵינָן, הוֹאִיל וְהֻתַּר לְיוֹם טוֹב, הֻתַּר גַּם לַשַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּיוֹם טוֹב וְשַׁבָּת, שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן (מג"א ס' שס"ג).

 

אז – ביום טוב, ונמצא שעם כניסת השבת לא היה העירוב כשר, ולא שייך לומר שבת הואיל והותרה הותרה.

דברים שאינם לצורך – כי ביום טוב אמנם אין איסור הוצאה, אבל דוקא בדברים שמוציאם לצורך יום טוב. ודברים שאין בהם צורך יום טוב אין מטלטלים אלא בבית או במקום שיש בו עירוב.

לא אמרינן... – אלא אסור לטלטל בכל העיר מן הבתים לחצרות, אפילו בחצרות שמוקפים מחיצות כדין, אלא אם כן עירבו דיירי החצר לעצמם, ואין מערבים ביום טוב, כמו שלמדנו בסעיף יב.

שתי קדושות הן – ההתייחסות היא לכל אחד מהם בנפרד, ולא לשניהם כיחידה אחת.

 

סימן צה - דין ערובי תחומין ובו יח סעיפים:

סעיף א

אָסוּר לָצֵאת בַּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב מִמָּקוֹם שֶׁשָׁבַת, יוֹתֵר מִתְּחוּם, שֶׁהוּא שְׁנֵי אֲלָפִים אַמָּה[2]. וּמְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם הוּא אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהַיְנוּ אִם הָיָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בַּשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שָׁבַת בְּתוֹךְ הָעִיר, כָּל הָעִיר הִיא מְקוֹמוֹ. וְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, נֶחְשָׁב גַּם כֵּן לָעִיר. וְאֵיזֶה הוּא עִבּוּרָהּ, שִׁבְעִים אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה, וְשַׁיָּךְ לָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בִּנְיָן, וְהוּא הַנִּקְרָא קַרְפֵּף הָעִיר. וּמִמָּקוֹם שֶׁיִּכְלֶה, מַתְחִילִין לִמְדֹּד תְּחוּם שַׁבָּת.

 

ממקום ששבת – המקום שבו שהה עם כניסת השבת. והסמיכו חכמים איסור זה על מה שנאמר (שמות טז כט) 'שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'.

מקומו של אדם – שממנו אסור לו לצאת יותר מתחום.

בין השמשות – עם כניסת השבת, וההגדרה המדוייקת התבארה בסימן עה סעיף א.

עיבורה של עיר – רצועה פנויה מבתים שמסובבת את העיר, ומטרתה היא לנוי העיר, ולשימושים שונים עבור בני העיר.

שבעים אמה ושני שלישי אמה – הוא צלע של ריבוע ששטחו 5000 אמות מרובעות, כמו שלמדנו בסימן פג סעיף ב. ובהקדמה לסימן פא התבארו המידות בתרגום למידות של ימינו.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואם הוא גר עם המומר לבדו, יבטל המומר את רשותו, ויועיל ממה נפשך. (כף החיים שפה, יג).

 

[2] 960 מטר.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה