הלימוד היומי י"ח אייר

סעיף יח

בְּהֵמוֹת, חַיּוֹת וְעוֹפוֹת הַגְּדֵלִים בַּבַּיִת, שֶׁמְּזוֹנוֹתֵיהֶן מוּטָלִין עָלֶיךָ, מֻתָּר לָתֵת לָהֶם מְזוֹנוֹת בַּשַׁבָּת. אֲבָל אוֹתָן שֶׁאֵינָן גְּדֵלִים בַּבַּיִת וְאֵין מְזוֹנוֹתֵיהֶן עָלֶיךָ, אָסוּר לִטְרוֹחַ בִּשְׁבִיל לִתֵּן לָהֶם מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ לְהַשְׁלִיךְ לִפְנֵיהֶם, אָסוּר. וְלָכֵן אָסוּר לִתֵּן מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַיּוֹנִים, לְפִי שֶׁיּוֹצְאִין וְאוֹכְלִין בַּשָּׂדֶה. נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶּלֶב. וַאֲפִלּוּ שֶׁל הֶפְקֵר, יֵשׁ קְצָת מִצְוָה לִתֵּן לוֹ מְעַט מְזוֹנוֹת, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַס עָלָיו עַל שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִין, וּמַשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו שְׁלשָׁה יָמִים. יֵשׁ נוֹהֲגִין לָתֵת חִטִּים לִפְנֵי הָעוֹפוֹת בְּשַׁבָּת שִׁירָה, וְאֵינוֹ נָכוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵין מְזוֹנוֹתֵיהֶן עָלֶיךָ (שכ"ד).

 

מזונותיהן מוטלין עליך – שאינם רגילים לאכול ממה שמוצאים בטבע אלא זקוקים להאכלה. וכן הדין בדגים שבאקווריום.

מותר – לכל יהודי.

ואין מזונותיהן עליך – ולכן אין מזונותיהן עליך.

להשליך לפניהם – אבל מותר לזרוק פסולת של מאכלים לחצר, והבעלי חיים באים ואוכלים, אם אינו טורח במיוחד כדי להאכילם.

הקדוש ברוך הוא חס עליו – ולכן מצד מצוות והלכת בדרכיו יש לחוס על הכלב.

ומשהה אכילתו במעיו שלשה ימים – כדי שלא ירעב על אף מזונותיו המועטים, עשה הקב"ה שמערכת העיכול של הכלב תעבוד לאט.

לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה – שבת פרשת בשלח, שקוראים בו בתורה את שירת הים, ונאמרו כמה טעמים למנהג זה.

ואינו נכון – ואם ירצה לקיים המנהג יניח להם ביום שישי סמוך לשבת.

הערות:

-          חתולים שהרגילו אותם שמאכילים אותם כל יום ואינם מחפשים את מזונותיהם בטבע, מותר להאכילם גם בשבת.

 

סעיף יט

מֻתָּר לְהַזְמִין אֵינוֹ יְהוּדִי לְבֵיתוֹ לֶאֱכֹל עִמּוֹ בַּשַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בְּיוֹם טוֹב מִשׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ (כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ"ח) אֲבָל בַּשַׁבָּת אֵין לָחוּשׁ לָזֹאת, וּמֻתָּר לָתֵת אֲפִלּוּ לוֹ לְבַדּוֹ מְזוֹנוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁמְפַרְנְסִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, חָשׁוּב כִּמְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"ב סָעִיף ט').

 

אסור ביום טוב – כמבואר בסימן צח סעיף לו.

שמא ירבה בשבילו – שמא יבשל בשביל הגוי מאכל נוסף, ואסור ביום טוב מן התורה לבשל עבור גוי.

בשבת אין לחוש – כי בשבת בכל מקרה אינו יכול לבשל, וצריך להסתפק במה שיש.

אפילו לו לבדו – שיש בכך טירחה.

שאין מזונותיו עליך – ולבעלי חיים במצב זה אסור לתת מזונות, כמו שלמדנו בסעיף יח.

מפרנסין – נותנים להם צדקה.

מפני דרכי שלום – שבעקרון לא היו אמורים לתת להם, שאסור לתת לגוי מתנת חינם, אבל למען השלום מותר, כמבואר בסימן לד סעיף ג.

עיין לעיל – שאין לתת לו אוכל שאינו יכול לאכלו בבית או בחצר של היהודי.

 

סעיף כ

בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁלֹּא הֻרְגְּלוּ עֲדַיִן לָבוֹא בָּעֶרֶב לִכְלוּב שֶׁלָּהֶם. וְכֵן אֲפִלּוּ אִם הֻרְגְּלוּ, אֶלָּא שֶׁעַתָּה מָרְדוּ וּבָרְחוּ, אָסוּר לְהַכְנִיסָן לְתוֹךְ הַכְּלוּב אוֹ לְתוֹךְ הַבָּיִת. וַאֲפִלּוּ אִם הֵם בַּבַּיִת אוֹ בַּכְּלוּב, אֶלָּא שֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, אָסור לְסָגְרָהּ, מִשּׁוּם דְּבָזֶה הֵמָּה נִצּוֹדִים וַהֲוֵי אִסּוּר צֵידָה.

 

אסור להכניסן – משום מלאכת "צד".

לתוך הכלוב או לתוך הבית – יש בעלי חיים – כסוגים מסוימים של ציפורים - שרק בכלוב הם ניצודים, אבל בבית הם מתחמקים, ואותם מותר מן התורה להכניס לבית אך לא לכלוב. אבל מדרבנן אסור לצוד אותם גם לבית, ואפילו אם החלון פתוח.

הם בבית – שנכנסו לשם במקרה, ולא מפני שרצונם לחזור למקומם.

אסור לסגרה – אפילו אם אין רצונו אלא לסגור את הדלת בגלל הקור או הרעש או הפרטיות. אך בזה אם מצטער להשאיר את הדלת פתוחה, מותר לסגור במקרה שהצידה היא מדרבנן, כמו שביארתי.

 

סעיף כא

וְאִם כְּבָר הֻרְגְּלוּ וְהֵמָּה בְּנֵי תַּרְבּוּת שֶׁדַּרְכָּן לָבוֹא בָעֶרֶב לִמְקוֹמָם וְיָצְאוּ, וְהוּא חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתָם, מֻתָּר לִדְחוֹתָן שֶׁיֵּלְכוּ לְמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל לֹא יִקַּח אוֹתָם בַּיָּדַיִם, שֶׁהֲרֵי הֵם מֻקְצִים [שט"ז].

 

בני תרבות – מבויתים.

ויצאו – לא כדי לברוח, אלא כדי לחזור שוב יותר מאוחר.

לדחותן – בידים, ואין זה נקרא טלטול מוקצה, כיון שהם הולכים בעצמם.

שהרי הם מוקצים – מתבאר בסימן פח סעיף ב.

 

סעיף כב

אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְסַעֲדָהּ, הַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז אֶת הַוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּוֹל לָאָרֶץ, אָסוּר.

 

אין מיילדין – שיש בכך טירחה יתירה.

 

סעיף כג

מַכָּה בִּתְחִלָּתָהּ שֶׁיֵּשׁ לְהַבְּהֵמָה צַעַר מִמֶּנָּהּ, סָכִין אוֹתָה בְּשֶׁמֶן. אֲבָל בַּסּוֹף, שֶׁאֵין הַסִּיכָה אֶלָּא מִשּׁוּם תַּעֲנוּג, אָסוּר.

 

אסור – שאסור לפנק בהמה בשבת, כמו שהתבאר בסעיפים ג, יב, יד.

 

סעיף כד

אִם אָכְלָה כַּרְשִׁינִין הַרְבֵּה וְכַדּוֹמֶה וּמִצְטַעֶרֶת, יָכוֹל לַהַרִיצָהּ בֶּחָצֵר כְּדֵי שֶׁתִּתְיַגַע וְתִתְרַפֵּא. אִם אֲחָזָהּ דָּם, יָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ בַּמַיִם כְּדֵי שֶׁתִּצְטַנֵּן. וְאִם הוּא סָפֵק, שֶׁמָּא אִם לֹא יַקִּיזוּ לָהּ דָּם, תָּמוּת, מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לְהַקִיזָהּ. וְכֵן שְׁאָר רְפוּאוֹת, עוֹשִׂין לָהּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (של"ב).

 

כרשינין – מין קטנית שהוא מאכל בהמה.

מצטערת – מרוב האוכל שמכביד עליה.

כדי שתתיגע ותתרפא – אף שאסור לעסוק ברפואה בשבת, כמו שיתבאר בסימן צא, עבור בהמה מותר.

אחזה דם – יש לה מחלה שיוצרת לחץ על מערכת הדם והריאות.

יכול להעמידה במים כדי שתצטנן – זה מותר גם לאדם, אפילו שהרפואה אסורה לו, כמו שהתבאר בסימן פו סעיף ז, שהאדם נראה כמקרר את עצמו במים, ואין ניכר שעושה זאת לרפואה, אבל בבהמה היה נכון לאסור, שהרי אין בהמה מתקררת במים, ואם מעמידה במים הדבר ניכר שנעשה לצורך רפואה, ובכל זאת מותר, כי אין איסור רפואה לבהמה.

יקיזו לה דם – שזה איסור דאורייתא.

שאר רפואות – האסורות, אף שאסור לומר לגוי לעשות איסור דאורייתא, כמו שיתבאר בסימן צ סעיף יז, ורק לצורך אדם חולה התירו לעשות על ידי גוי, כמבואר בסימן צא סעיף טז, כאן שיש חשש שאם לא יטפלו בבהמה היא תמות, מאחר ויש חשש שאם לא יתירו לו אמירה לגוי הוא יעשה בעצמו מלאכה שאסורה מן התורה, התירו לעשות על ידי גוי.

 

סימן פח - דיני מקצה בשבת ובו יח סעיפים:

הקדמה לסימן פח:

דברים רבים אסרו חז"ל לטלטלם בשבת, גם במקום שמותר לטלטל בו. והקדמונים כתבו כמה טעמים לכך:

א.      כמו שיתבאר בסימן צ שלא יהיה הילוך של שבת כהילוך של חול, ולא שיחה של שבת כשיחה של חול, כך חשוב שלא יהיה טלטול של שבת כטלטול של חול, כי כיון שהאדם בטל ממלאכה הוא מחפש תעסוקה, ובמקום לנוח הוא עשוי להתעסק בשבת עם העברת חפצים ממקום למקום למטרת סדר וארגון, וזה לא מתאים למטרה של השבת שהיא "למען ינוח", ולא לאווירה הנדרשת בנביא "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד".

ב.      יש כלים שמלאכתם לאיסור, ואם יוכל לטלטלם בחפשיות, הוא עלול מבלי להשים לב לעשות בהם מלאכות האסורות בשבת.

ג.       אם אין שום מגבלות על טלטול החפצים בתוך הבית, ישכחו בקלות את איסור הוצאת החפצים לרחוב, שהוא איסור דאורייתא.

ד.      חשוב שגם האנשים שאינם עובדים, ושאינם עוסקים בחיי היום יום במלאכות האסורות בשבת, ירגישו שהשבת שונה משאר הימים בכך שישנם דברים שעושים אותם במהלך השבוע, ובשבת נמנעים מהם.

ה.      נאמר בתורה (שמות טז ה) 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', ולמדו מכאן שאין מן הראוי להשתמש בשבת אלא במאכלים וחפצים שהיו מיועדים לשימוש כבר מלפני שבת.

סימן זה עוסק בכל החפצים האסורים והמותרים בטלטול בשבת. וכלל הדבר הוא, שכל דבר שעם כניסת השבת היה ראוי לשימוש בשבת, מותר בטלטול, וכל דבר שעם כניסת השבת לא היה ראוי לשימוש בשבת, אסור בטלטול. אך פרטי הדינים רבים, ויתבארו במהלך הסימן.

רוב הדברים האסורים בטלטול בשבת מכונים בשם הכולל "מוקצה". והוא מלשון הקצאה, שהאדם מקצה את הדבר מלהיות מיועד לשימוש בשבת.

 

סעיף א

סעיף זה עוסק בכמה סוגי דברים שעל אף שהוחלט שלא להשתמש בהם, לפחות לא לצורך אותו שימוש שהוא רוצה בו עכשיו, אף שהגדרת המושג 'מוקצה' מתאים להם [ובאמת ביום טוב הם אסורים בטלטול כמו שיתבאר בסימן צט], בכל זאת אינם אסורים בטלטול בשבת, מאחר ובסופו של דבר הם היו ראויים לשימוש.

מֻקְצֶה[1] מִדַּעַת, דְּהַיְנוּ שֶׁהִקְצָהוּ הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ מִלְּאָכְלוֹ בַשַׁבָּת, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה אֶלָּא עַל יְדֵי הַדְּחָק, אוֹ שֶׁרָאוּי לַאֲכִילָה אֲפִלּוּ בְּלֹא דְּחָק, אֶלָּא שֶׁהִקְצָהוּ לִסְחוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָאוֹצָר, וְכֵן דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי הַיוֹם לְמַאֲכַל כְּלָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁבְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיָה עוֹמֵד לְכָךְ, כְּגוֹן בְּהֵמָה וָעוֹף שֶׁנִּתְנַבְּלוּ בַשַׁבָּת, וְכֵן דָּבָר שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַיּוֹם מִמַּה שֶּׁהָיָה אֶתְמוֹל, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם גַּם הַיּוֹם עֲדַיִן רָאוּי לְאֵיזֶה תַשְׁמִישׁ, כְּגוֹן כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַיּוֹם וַעֲדַיִן רְאוּיִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מֵעֵין תַּשְׁמִישָׁן הָרִאשׁוֹן לְקַבֵּל בָּהֶן אֵיזֶה מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה[2], וְכֵן עֲצָמוֹת שֶׁנִּתְפָּרְקוּ הַיּוֹם מִן הַבָּשָׂר וְהֵן רְאוּיִין לִכְלָבִים[3], כָּל אֵלּוּ מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בַּשַׁבָּת, חוּץ מִמַּה שֶּׁדָּחָה בַיָּדַיִם כְּגוֹן גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין.

 

מוקצה מדעת דהיינו שהקצהו האדם מדעתו – שהחליט האדם שלא להשתמש בו, על אף שניתן לעשות בו שימוש בשבת.

שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק – למשל ביצים חיות, גרעיני חיטה, וכן מאכלים שהם בדרך להתקלקל. כמו כן הפוסקים ציינו כאן לדוגמא בשר חי, שניתן בשעת הדחק לאכלו כמות שהוא, אם כי לא ברור אם גם בימינו אפשר להתייחס לבשר חי כראוי לאכילה – אפילו בשעת הדחק, ודעת הקיצור שולחן ערוך [בסעיף ג] שאסור לטלטלו.

הקצהו לסחורה – שהמאכל עומד למכירה ולא לאכילה, למשל בעל מכולת שרוצה לאכול בשבת מוצר מהמכולת.

לאוצר – למחסן שבו הוא שומר את הסחורה למכירה.

ראוי היום למאכל כלבים – בעיר שמצויים בה כלבים, שהרי התבאר בסימן פז סעיף יח שמותר להאכיל גם כלבי הפקר בשבת.

בערב שבת לא היה עומד לכך – אלא היה מיועד למאכל אדם בבוא הזמן.

שנתנבלו בשבת – אבל בהמה שחוטה, אפילו מלפני שבת, מאחר ואינה מיועדת לכלבים, אם אינה ראויה למאכל אדם, הרי היא אסורה בטלטול.

שהיה אתמול – עד כניסת השבת, ואתמול היה ראוי לשימוש.

שנשתברו היום – ואפילו אם בשבת זרקם לפח, מאחר וראויים לשימוש, ועמדו לשימוש בכניסת השבת, אבל אם נשברו מלפני שבת, אם זרקם לפח, הרי הם מוקצה כמו דברים שאינם ראויים לשימוש כלל בסעיף ב.

שנתפרקו היום מן הבשר – וכן הדין אם נתפרקו מלפני שבת, אבל אם נתפרקו היום היה מקום לומר שהם אסורים בטלטול.

גרוגרות וצימוקים – תאנים וענבים באמצע תהליך הייבוש, מאחר והם עוברים שלב שבו אינם ראויים לאכילה בכלל, הרי אם הקצה אותם מדעתו וייעד אותם לכך – דחה אותם בידיים מלהיות ראויים לשימוש, והרי הם בכלל מוקצה ואסורים בטלטול.

הערות:

-          הסכמת הפוסקים שכלי שנשבר, גם אם אינו ראוי לשימוש שדומה לשימוש המקורי, אלא לשימוש שונה, אם בכל זאת ראוי לשימוש כלשהו, מותר בטלטול.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] יש כמה סוגים של מוקצה, ואציין את העיקריים. א) מוקצה מחמת חסרון כיס, כלי שאדם מקפיד לא לעשות בו שימוש שאינו מיועד לו משום שחושש שייפגם, כגון סכין שחיטה, סכין מילה, דברים המיועדים לסחורה, פלאפונים יקרים, מערכת יקרה. וכדו'. דינו -אסור בטלטול אף לצורך גופו ומקומו.

ולדעת הגר"ע  כלי שמלאכתו להיתר אינו אסור משום מוקצה מחמת חסרון כיס.

ב)כלי שמלאכתו לאיסור- כלי שמיועד למלאכה האסורה בשבת. כגון מספריים, מברג, פטיש וכדו'. דינו- מותר לטלטלו רק לצורך גופו(כגון פטיש לצורך לפצח בו אגוז) ומקומו(שצריך את מקומו כגון שמפריע לו לישון על מטתו) ואסור בטלטול לצורך דבר אחר (כגון שמפחד שלא ישבר).

ג) מוקצה מחמת גופו- כל דבר שאינו כלי ואינו אוכל, כגון אבנים עפר, בעלי חיים. דינו- אסור בטלטול אף לצורך גופו ומקומו.

ד) בסיס לדבר האסור- כלי היתר שהיה מונח עליו מוקצה בבין השמשות, כגון נרות שהיו על פמוטות אפי' הוסר המוקצה מעליו, דינו- אסור בטלטול ואפי' לצורך גופו ומקומו.

[2] כל הכלים שנשברו בשבת מותר לטלטלם, אם ראויים לאיזה מלאכה. ואם זרקם לאשפה מע"ש, אסורין.

כלי שנשברה ממנו חתיכה, אם החתיכה ראויה לשימוש מעין מלאכתה הראשונה, מותר בטלטול. (חזון עובדיה שבת ג, קכח-קל).

כפתור שנפל מהמעיל בשבת, תורת כלי עליו ומותר לטלטלו, ואין בו משום מוקצה. (חזון עובדיה שבת ג, ז. בהע'). תרופות אין בהם משום מוקצה. (חזון עובדיה שבת ג, יט).

[3] בהליכות עולם (ג, רי) כתב, שכל שיש בעיר כלבים, מותר לטלטל עצמות הראויות לכלבים.

 

מפתח של רכב, אם הוא ראוי רק להדליק את המנוע אין לטלטלו, אך אם הוא גם פותח את הדלת של הרכב, אינו מוקצה. (שמירת שבת כהלכתה, רסג).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה