אֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין שֶׁקּוֹשְׁרִין בָּהֶם לְסִימָן, אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ כֵלִים. אֲבָל אִם קוֹשְׁרִין רַגְלֵיהֶן שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִבְרוֹחַ, וְכֵן סוּסִים הָרוֹעִים בַּשָּׂדֶה וְקוֹשְׁרִין שְׁתֵּי יְדֵיהֶן יַחַד, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִבְרוֹחַ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשֹׁוֹר עָקוּד אוֹ רָגוּל. עָקוּד, הַיְנוּ שֶׁקּוֹשֵׁר יָד עִם רֶגֶל. ורָגוּל, הַיְנוּ שֶׁקּוֹשֵׁר אַחַת מֵרַגְלָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ רַק עַל שָׁלֹשׁ, שֶׁזֶּה אֲפִלּוּ בַחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים.
בחוטין שקושרין בהם לסימן – וכן הדין בכל סימן זיהוי של בעל חיים, גם כאשר חוקי המדינה מחייבים אותו שלא ללכת בלי הסימן, אך אינו משמש כשמירה בפועל, שאסור לבעל חיים לצאת איתו בשבת למקום שאין בו עירוב, אלא אם כן מחובר לגוף הבעל חיים בצורה שלא ניתן להפרידו ממנו.
שלא ישברו כלים – וכן בכל אביזר שמטרתו אינו אלא שבעל החיים לא יזיק לאחרים, ולא כדי לשמור עליו בעצמו, אסור לו לצאת בשבת.
שזה אפילו בחול אסור – ולכן הוא נחשב משוי לבהמה.
משום צער בעלי חיים – שאסור לאדם לצער בעלי חיים אלא אם יש לו בכך צורך, וכיוון שניתן לשמור על הסוסים באמצעים נעימים יותר, אסור לצערם בלא תועלת. דיני צער בעלי חיים מתבארים בהרחבה בסימן קצא.
הערות:
- פירשתי על פי דעת הקיצור שולחן ערוך והחיי אדם שכל דבר שאינו לתועלת הבהמה עצמה או לשמירת הבהמה שלא תברח הוא בכלל משוי. אבל יש חולקים על זה וסוברים שכל דבר שהבהמה [וכל בהמה מאותו סוג] רגילה לצאת בו בחול, והוא מהודק בצורה שאין חשש שמא יפול, מותר לבהמה לצאת איתו בשבת, ולפי זה מותר לכלבים לצאת עם דסקית זיהוי. ולמעשה יש לשאול שאלת רב.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְשָׁרֵת אֵינוֹ יְהוּדִי וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה בַּשַׁבָּת כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, כִּי אִסּוּר הָרְכִיבָה בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ מִשּׁוּם מַשָּׂא הַבְּהֵמָה, כִּי הַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ, (וְאֵינוֹ אָסוּר רַק מִדְּרַבָּנָן, וּבַבְּהֵמָה לֹא גָּזְרוּ), אֶלָּא הָאִסּוּר הוּא עַל הָאָדָם, שֶׁהַיִשְֹרָאֵל אָסוּר לִרְכֹּב בַּשַׁבָּת וְאֵינוֹ יְהוּדִי לֵית לָן בָּהּ. וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹתֵן אֻכָּף אוֹ בֶּגֶד לִרְכֹּב עָלָיו הֵם בְּטֵלִים לְגַבֵּי הָרוֹכֵב, רַק שְׁאָר דָּבָר לֹא יַנִּיחַ עַל הַבְּהֵמָה.
אינו משום משא הבהמה – כי אם היה משום משא הבהמה, אפילו אם הגוי הוא זה שרוכב עליה, היהודי היה צריך לדאוג לכך שבהמתו תנוח ולמנוע ממנו את הרכיבה.
החי נושא את עצמו – התבאר בסימן פב סעיף י.
אסור לרכוב בשבת – התבאר בסעיף ב.
ואינו יהודי לית לן בה – אין לנו בעיה עם כך שגוי רוכב בשבת.
בטלים לגבי הרוכב – כיון שהרוכב זקוק להם לצורך הרכיבה.
שאר דבר – ואפילו דברים קלים ביותר כמו בגד של המשרת הגוי. וצריך למנוע ממנו להניח דברים על הבהמה.
מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי[1] לַחֲלוֹב הַבְּהֵמוֹת בַּשַׁבָּת[2], מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, כִּי הֶחָלָב מְצַעֲרָהּ. וְהֶחָלָב אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל, אֶלָּא הָאֵינוֹ יְהוּדִי יַעֲמִידֶנּוּ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי, לְהַבְרוֹת הָאַוָּזוֹת פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים (סימן ש"ה).
לחלוב הבהמות – חליבה היא בכלל מלאכת "דש", שמהותה פירוק האוכל מהפסולת הדבוק לו. וכבר התבאר בסימן פ סעיף יג מתי מותרת אשה להוציא חלב מדדיה.
צער בעלי חיים – מצוה למנוע צער מבעלי חיים כמבואר בסימן קפט ובסימן קצא, ואמנם אסור לחלל שבת לצורך זה, אבל איסורים דרבנן נדחים מפני מניעת צער בעלי חיים, שהוא מן התורה.
אפילו בטלטול – שחכמים גזרו על משקים שזבו בשבת ממקום שהיה אסור להוציאם, כגון מיץ שזב מפירות שעומדים לסחיטה, או דבש שזב מחלות הדבש, שיהיו אסורים בשימוש ובטלטול במהלך השבת, שמא יוציא אותם בשבת באיסור, כמו שהתבאר בסימן פ סעיף ט. והוא הדין לחלב אפילו אם היה זב מעצמו מהבהמה, וכמובן גם אם הגוי הוציאו ממנה. סיבה נוספת לאסור את החלב בטלטול תתבאר בסימן פח סעיף ד.
במקום המשתמר – במקום קריר כדי שהחלב לא יתקלקל עד מוצאי שבת. ולאחר השבת מותר להנות מן החלב.
לומר לאינו יהודי – ואם אין שם גוי מותר לבקש מילד יהודי, ואם גם זה אי אפשר, מותר ליהודי להמרותם בעצמו, על אף שיש בכך איסור דרבנן בשבת, מפני צער בעלי חיים.
להברות האווזות – צריך לומר "להמרות", והמראה היא צורה של פיטום, שהיו דוחפים לאווזים אוכל לתוך גרונם עד המקום שממנו האווז כבר לא יכולה להוציא אותו, ונאלצת לבלוע. והיו ממרים אותם בכמויות גדולות של אוכל, עד שהגיעו האווזים למצב שבו כבר לא יכלו לאכול בכוחות עצמם, ואם לא היו ממרים אותם היו רעבות ומצטערות. [ומטרת הפיטום היה להשיג כבד גדול ממדים שהיה מתפתח בתנאים אלו, ולכן עצם הפיטום אין בו איסור צער בעלי חיים, שלא נאסר לצער בעלי חיים אלא לחינם, אבל לא לצורך האדם, כמו שיתבאר בהערות לסימן קצא סעיף א].
פעם אחת ביום – אף שהיו אוכלות בשגרה פעמיים ביום, אבל היה אפשר לדלג על ארוחה אחת בלי לגרום להם צער.
אָסוּר לְהַשְׁאִיל אוֹ לְהַשְׂכִּיר בְּהֶמְתּוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי, אֶלָּא בִּתְנַאי שֶׁיַּחְזִירֶנָּהּ לוֹ קֹדֶם שַׁבָּת. וְאִם אֵרַע שֶׁלֹּא הֶחְזִירָהּ יַפְקִירָהּ הַיִשְֹרָאֵל קֹדֶם הַשַׁבָּת אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵאִסּוּר. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַשְׁאִיל אוֹ לְהַשְׂכִּיר עַל סְמַךְ זֶה (רמ"ו).
אסור להשאיל או להשכיר – מאחר והיא שייכת עדיין ליהודי, אסור ליהודי לאפשר לבהמה לעשות מלאכה בשבת, אפילו עבור גוי, כמו שלמדנו בסעיף ח.
שיחזירנה לו קודם שבת – אבל לא מועיל להתנות עם הגוי שלא יעבוד בה בשבת, כי הוא לא יעמוד בסיכום.
שלא החזירה – אף שסיכמו שיחזיר לפני שבת.
יפקירה – שרק בהמה של יהודי צריכה לשבות בשבת, אבל בהמה של הפקר מותר לה לעבוד בשבת כרגיל.
בינו לבין עצמו – אינו חייב לפרסם את עובדת ההפקר בין האנשים, כדי שלא ינצלו את ההזדמנות ויזכו בבהמה.
כדי להינצל מאיסור – שמן הדין אדם שרוצה להפקיר חפץ צריך להפקירו בפני שלשה אנשים, אבל דין זה אינו אלא מדרבנן, ומן התורה די בכך שאדם מפקיר בינו לבין עצמו, ולכן כאן שאין ההפקר אלא כדי להינצל מן האיסור של שביתת בהמתו, די בכך שמפקירו בדרך שנחשבת הפקר מן התורה.
לֹא יִמְדּוֹד אָדָם שְׂעוֹרִים לָתֵת לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֶלָּא מְשַׁעֵר בְּאֹמֶד דַּעְתּוֹ.
לא ימדוד – שאסור למדוד בשבת אלא לצורך מצוה, כמו שהתבאר בסימן פ סעיפים סה-סו.
באומד דעתו – פחות או יותר את הכמות שהיא רגילה לאכול.
אֲגֻדַּת שַׁחַת, אִם אֵינוֹ קָשׁוּר בְּקֶשֶׁר שֶׁל קַיָמָא (דְּהַיְנוּ שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל גַּב זֶה), מֻתָּר לְהַתִּירָהּ וְלִתְּנָהּ לִפְנֵי בְהֵמָה. וּמֻתָּר לַחְתּוֹךְ דְּלוּעִין קָֹשוֹת לִפְנֵי בְּהֵמָה, וְהוּא כְּשֶׁנִּתְלְשׁוּ מֵאֶתְמוֹל. וְאִם הַדְּלוּעִין רַכּוֹת וִיכוֹלָה לְאָכְלָן כָּךְ, אָסוּר לְחָתְכָן.
שחת – תבואה שקוצרים אותה לפני שהיא בשלה, לצורך מאכל בהמה.
קשר של קיימא – כללי מלאכת קושר התבארו בסימן פ סעיף מה, ובסעיף מו התבאר שקשר שקשירתו אסורה בשבת גם התרתו אסורה.
מותר להתירה – אף שאסור לטרוח כדי לפנק את בעלי החיים, אלא רק כדי לאפשר להם לאכול, כיון שאין הבהמה יכולה לאכול אגודה של שיבולים קשורים, מותר להתיר את האגודה, אבל לא לפזר את השיבולים אחר כך בפניה.
דלועין קשות – שאינה יכולה לאכלם בלי חיתוך.
כשנתלשו מאתמול – כי אם נתלשו היום, אפילו מאליהם, הם מוקצה ואסורים בטלטול.
אסור לחתכן – שיש כאן טירחה שלא לצורך.
מֻתָּר לְהַעֲמִיד בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים מְחֻבָּרִים כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל, כִּי אֵין זֹאת מְלָאכָה אֶצְלָהּ מַה שֶּׁתַּעֲקֹר הָעֲשָׂבִים, אַדְרַבָּה נְיָח לָהּ, אֲבָל עֲשָׂבִים שֶׁתְּלָשָׁן אֵינוֹ יְהוּדִי בַּשַׁבָּת, שֶׁהֵם מֻקְצִים, אָסוּר לְהַעֲמִיד שָׁם בְּהֵמָה שֶׁתֹּאכַל[3], אֶלָּא אִם כֵּן אֵין לָהּ מַה לֶאֱכוֹל, אָז מֻתָּר מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וְכֵן אִם אֵין לָהּ מַה לִשְׁתּוֹת, מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לְהָבִיא לָהּ מַיִם מִן הַבְּאֵר שֶׁבְּכַּרְמְלִית (שכ"ד שכ"ה ובחיי"א).
אצלה – עבור הבהמה, בניגוד אלינו, שלעקור עשבים היא מלאכת "קוצר".
ניח לה – מנוחה הוא עבורה, לרעות בעשבים ולתלוש אותם.
אסור להעמיד שם בהמה שתאכל – אף שגם זה מנוחה עבורה, אבל חוששים שהאדם יקח בידיו ויאכילנה.
אז מותר – אם אין לו דרך לגרום לה ללכת לשם מעצמה, מותר להעמידה שם.
מן הבאר שבכרמלית – שאז הבאת המים אינה אסורה אלא מדרבנן, ואמירה לגוי באיסור דרבנן מותרת במקרים נחוצים, כמו שיתבאר בסימן צ סעיף יז.
הערות:
- משמעות הקיצור שולחן ערוך שלהביא מים דרך רשות הרבים גמורה, או לתלוש עשבים, אסור אפילו על ידי גוי, ואפילו אם היא מצטערת כי אין לה מה לאכול. אבל למעשה יתכן שגם הוא מתיר, ודיבר על כרמלית רק בגלל שהמנהג להתייחס לכל רשות הרבים היום כאל כרמלית, כמו שהתבאר בסימן פא סעיף ג.
אֵין תּוֹלִין עַל הַבְּהֵמָה כִּיס אוֹ כְּלִי שֶׁתֹּאכַל מִתּוֹכוֹ, כֵּיוָן שֶׁזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא לְתַעֲנוּג בְּעָלְמָא לַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לָשׁוּחַ צַוָּארָהּ, וְאָסוּר לִטְרוֹחַ בַּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל תַּעֲנוּג הַבְּהֵמָה. אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָצָר וּמִצְטַעֲרִים לֶאֱכוֹל מִן הַקַּרְקַע, מֻתָּר לִתְלוֹת לָהֶן כְּלִי עִם מַאֲכָל בֶּחָצֵר. אֲבָל לֹא יֵצְאוּ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּשָּׂא הוּא לָהֶן (ש"ה).
לשוח – לכופף.
אסור לטרוח בשבת בשביל תענוג בהמה – כמו שהתבאר בסעיף יב.
אֵין לְהַשְׁלִיךְ תְּבוּאָה לְעוֹפוֹת בְּמָקוֹם לַח, שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁתִּשָּׁאֵר שָׁם קְצָת וְתַצְמִיחַ אַחַר כָּךְ[4].
במקום לח – שאין דורכים בו.
הערות:
- הפוסקים אסרו רק כמויות גדולות שמספיקות לעופות במשך יותר מיומיים, אבל כמות קטנה שהעופות אמורות לסיים תוך יום או יומיים מותר, אפילו אם יתכן שיישאר קצת, שהוא דבר שאינו מתכוון.
הַנּוֹתֵן מִסְפּוֹא לִבְהֵמוֹת, אָסוּר לִתְּנוֹ תְּחִלָּה בִּכְבָרָה לְהוֹצִיא הַמֹּץ וְלְנַקּוֹתוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ מְכַוֵּן לְכָךְ, מֻתָּר לָקַחַת אוֹתוֹ בִּכְּבָרָה וְלִתְּנוֹ בְּאֵבוּס.
כברה – סוג של נפה עם חורים גדולים.
ולנקותו – את המספוא. והוא אסור משום מלאכת "מרקד".
לקחת אותו בכברה – להשתמש בכברה ככלי להעביר את המספוא ממקום למקום, אפילו שבדרך נופל חלק מהמוץ.
הַנּוֹתֵן מֻרְסָן לִבְהֵמוֹת אוֹ לְעוֹפוֹת, אָסוּר לָתֵת לְתוֹכוֹ מָיִם. וְאִם נָתַן בּוֹ מַיִם עֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לְגַבְּלוֹ בַּשַׁבָּת. אֲבָל מֻתָּר לְנַעֲרוֹ מִכְּלִי אֶל כְּלִי, כְּדֵי שֶׁיִתְעָרֵב[5].
מורסן – הקליפה שנפרדת מהחיטה כשכותשים אותה.
לתת לתוכו מים – משום מלאכת "לש", כיון שהבלילה עבה, לא מועיל שינוי בנתינת החומרים, כמו שהתבאר בסימן פ סעיף ז, ובסימן פו סעיף ו.
לגבלו – לערבבו כדרכו, כפי שנוהג ביום חול.
לנערו – לשפוך אותו.
[1] ואם אין שם גוי, מותר ליהודי לחלוב על גבי הקרקע כדי שהחלב יאבד(כדי שהבהמה לא תצטער). (חזון עובדיה שבת ד, קיג).
[2] אסור לישראל לחלוב בהמתו בשבת, אפילו על ידי שינוי. ואם הבהמה מצטערת מחלבה מותר לומר לגוי לחלבה. וכשאין שם גוי, מותר לישראל לחלבה על הקרקע, כדי שיאבד החלב. ומכונת חליבה חשמלית שמופעלת על ידי שעון שבת, מותר לחברה אל הבהמה כשהחשמל פועל, אם הטיפות הראשונות הולכות לאיבוד, ונותנים אחר כך כלי לקבל את שאר החלב. (חזון עובדיה שבת ד, קכז-קכח).
[3] ואם היהודי אינו מכיר את הגוי, מותר להאכיל בהמתו בענין שיעמוד בפניה והיא תוכל ללכת רק דרך שם. אבל להעמיד בהמתו שם אסור. (שולחן ערוך שכה, יא).
[4] ואם משליך כשיעור שיאכלו ליום או ליומיים מותר. וכן מותר להשליך להם במקום דריסת רגלי אדם, שאין סופו לצמוח. (שולחן ערוך שלו, ד).
[5] ולדעת השולחן ערוך (שכד, ג) מותר לתת בהם מים בשבת, ומעביר בו מקל שתי וערב ומנערו מכלי לכלי כדי שיתערב.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך