הלימוד היומי י"ט אייר

סעיף ב

דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים כְּלָל לַאֲכִילַת אָדָם כְּמוֹ שֶׁהֵן אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדְּחַק, שֶׁצְּרִיכִין בִּשּׁוּל[1], וְאַף עַל גַּב שֶׁרְאוּיִים לַבְּהֵמוֹת אוֹ לַכְּלָבִים, הֲרֵי כֵּיוָן שֶׁהֵם מוּכָנִים לְמַאֲכַל אָדָם לְאַחַר זְמַן, אֵינָם עוֹמְדִין לַבְּהֵמוֹת וְלַכְּלָבִים, וְכֵן דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין בַּשַׁבָּת לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, כְּגוֹן עֵצִים וְנוֹצוֹת שֶׁל עוֹפוֹת, וְעוֹרוֹת בְּהֵמוֹת, וְצֶמֶר אוֹ פִּשְׁתָּן, וְכָל בַּעֲלֵי חַיִּים אֲפִלּוּ שֶׁהֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי בֵּיצִים, וַעֲצָמוֹת קָשׁוֹת, שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת אֲפִלּוּ לַכְּלָבִים, וּדְלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת הַבַּיִת, (דְּאָסוּר לִתְלֹתָן בַּשַׁבָּת), וְכֵן שִׁבְרֵי כֵּלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין עוֹד לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, כָּל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אֲסוּרִין בְּטִלְטוּל. וּמִכָּל מָקוֹם כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בְּמָקוֹם שֶׁיְכוֹלִין לְהַזִּיק, מֻתָּר לְפַנּוֹת הַשְּׁבָרִים (ש"ח).

 

שצריכין בישול – כגון אורז חי, קטניות חיים, תפוחי אדמה חיים, דגים חיים.

ראויים לבהמות או לכלבים – כגון שומן חי.

עומדין – מיועדים.

לשום תשמיש – קבוע, וגם אם משתמש בהם, זורקם מיד אחרי השימוש, כיון שאינו מייחס להם חשיבות של 'כלי'.

עורות בהמה – במדינות שבהם לא יושבים על הרצפה. אבל במדינות המזרח, עורות ראויים לשימוש, שפורסים אותם על הרצפה כדי לשבת עליהם, ושם עורות מותרים בטלטול אפילו אם הם טריים ואינם מעובדים.

צמר או פשתן – גולמי.

כל בעלי חיים – אפילו חיות מחמד.

דלתות וחלונות הבית – אף שעדיין ראויים להשעינם על הפתח כדי לסגור אותו, והיה צריך להיות שאינם מוקצים, כמו שברי כלים שעדיין ראויים לשימוש שלמדנו בסעיף א שהם מותרים בטלטול, אך כיון שדלתות אלו במקור לא היו כלים אלא חלק מהבית, הם מוקצים אחרי שהתפרקו ואסורים בטלטול.

דאסור לתלותן בשבת – כמו שהתבאר בסימן פ סעיף עב.

שאינן ראוין עוד לשום תשמיש – כגון שברי זכוכית קטנים, שאינם מתאימים אפילו ככיסוי לכלי, וכן כלים שבורים שאף אחד לא שומר אותם כדי לעשות בהם שימוש, אפילו אם בעקרון הם ראויים, כמו למשל מחט שבורה, אף שהיא בעקרון מתאימה להוצאת קוץ, שאסורה בטלטול כמבואר בסעיף ה.

במקום שיכולים להזיק – על רצפת הבית, או על השולחן, הכל לפי העניין.

הערות:

-       בכלל דברים שאסורים בטלטול מפני שאין בהם שימוש גם מטבעות ושטרות כסף, שהשימוש בהם אינו ישיר, וכן אבנים, חול, ואדמה. וכן מת, כמבואר בסעיף טו.

-       מותר להזיז גפרורים כדי להרחיק אותם מהישג ידם של הילדים, כדי שלא יינזקו.

 

סעיף ג

מַאֲכָל שֶׁהוּא אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְהוּא רָאוּי לְאֵינוֹ יְהוּדִי כְּמוֹ שֶׁהוּא, כְּגוֹן בָּשָׂר מְבֻשָּׁל וְכַדּוֹמֶה, וְיָכוֹל הוּא לִתְּנוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי, שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ רָאוּי לְאֵינוֹ יְהוּדִי כְּמוֹ שֶׁהוּא, כְּגוֹן בָּשָׂר חַי[2], (וְגַם לַכְּלָבִים אֵינוֹ עוֹמֵד, כֵּיוָן שֶׁרָאוּי לְאֵינוֹ יְהוּדִי), אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְּנוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא שֶׁל אַחֵר, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.

 

כמו שהוא – ללא תיקון נוסף כמו בישול או אפייה.

בשר – נבלה או טריפה, אבל בשר שהתבשל עם חלב אסור בהנאה, ואינו יכול לתת אותו לגוי.

ויכול הוא לתנו לאינו יהודי – והוא גם מתכנן לעשות זאת.

שהוא שלו – שהבשר שייך לו, והוא יכול להחליט לתת אותו לגוי.

בשר חי – שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא אפילו בשעת הדחק, ועיין מה שכתבנו בביאורים לסעיף א.

הערות:

-       לא מצאתי מקור בפוסקים לחלק בבשר שהוא אסור באכילה בין חי למבושל, אלא אם עומד לתתו לגוי מותר בטלטול אפילו חי, ואם אינו עומד לכך אסור בטלטול אלא אם כן מיועד לבעלי חיים.

 

סעיף ד

הקדמה לסעיף ד:

נולד – הוא דבר שנוצר בשבת, או שהשתנה ממצבו הקודם והפך להיות ראוי או מיועד לשימוש חדש. ישנם כמה סוגים של נולד, וביניהם גם 'דברים שהשתנו היום ממה שהיו אתמול' ו'עצמות שנתפרקו היום מן הבשר והן ראויין לכלבים' המוזכרים בסעיף א, וכולם אסורים בטלטול ביום טוב, כמו שיתבאר בסימן צט, אבל בשבת רק "נולד גמור" אסור בטלטול. סעיף זה מגדיר מהו נולד גמור.

נוֹלָד[3], וְהַיְנוּ דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ הַיּוֹם, כְּגוֹן אֵפֶר מִן אֵשׁ שֶׁהֻסְּקָה הַיּוֹם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה הַיּוֹם, וּמַיִם הַזּוֹחֲלִין מִן הָאִילָנוֹת בִּימֵי נִיסָן, וְכֵן אֲפִלּוּ לֹא נִתְחַדֵּשׁ הַיּוֹם, אֶלָּא שֶׁבָּא מִכֹּחַ מַעֲשֶֹה, שֶׁהָיוּ אֲסוּרִין לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם, כְּגוֹן פֵּרוֹת שֶׁנָּפְלוּ מִן הָאִילָן אוֹ שֶׁתְּלָשָׁן אֵינוֹ יְהוּדִי, וְחָלָב שֶׁנֶּחֱלַב הַיּוֹם וְכַדּוֹמֶה, גַּם כֵּן אֲסוּרִין בְּטִלְטוּל. וּפַת שֶׁאֲפָאָהּ אֵינוֹ יְהוּדִי בַּשַׁבָּת בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, דְּמִסְּתָמָא אַדַּעְתָּא דְּאֵינוֹ יְהוּדִי אֲפָאָהּ, אִם הוּא שְׁעַת הַדְּחַק אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, מֻתָּר לְיִשְֹרָאֵל לְאָכְלָהּ בַּשַׁבָּת.

 

מים הזוחלין מן האילנות בימי ניסן – לא מדובר בגשם שנוטף מן העצים, שהגשם אינו נולד, כי הטיפות כבר היו קיימים בעננים, אלא מדובר במי הפשרת שלגים, שהמים הנוצרים בשבת משלג שנמס הם נולד ואסורים בטלטול, כמו שביארנו בסימן פ סעיף יד.

שהיו אסורין לעשות היום – אפילו מדרבנן.

שנפלו מן האילן – שכל עוד הם מחוברים הם מוקצים כיון שאינם ראויים לשום שימוש.

שתלשן אינו יהודי – אפילו עבור עצמו, שאין כאן איסור להנות ממעשה הגוי, בכל זאת הפירות הם מוקצה ואסורים בטלטול.

שנחלב היום – דיני חליבה בשבת מתבארים בהרחבה בסימן פז סעיף ט.

וכדומה – למשל בהמה שנשחטה עבור חולה שיש בו סכנה, או השמן שנותר בנר שהדליקו בו נרות שבת אחרי שכבה.

פת שאפאה אינו יהודי – הנסיבות שבהן מותר לאכול פת של גוים מתבארות בסימן לח סעיף א, וסיכום קצר אפשר למצוא בביאורים בסימן עב סעיף ו.

בעיר שרובה נכרים – גוי שעשה מלאכה עבור יהודי בשבת, אסור ליהודי להנות ממנה בשבת, ואפילו במוצאי שבת למשך פרק זמן שבו היה הגוי יכול להספיק לבצע את אותה מלאכה אחרי שבת [=בכדי שיעשו]. וגוי שיש לו חנות, והוא מביא בשבת סחורה בדרך שהיא אסורה בשבת, אם רוב הקונים הם גוים, מותר גם ליהודים להשתמש בסחורה ההיא, אלא שיצטרך להיזהר בפרטים שמבוארים בסימן פ סעיפים סה-סו, בקשר למסחר בשבת. אבל אם רוב הקונים הם יהודים, אנחנו מתייחסים לפעולות של הגוי כאילו הם נעשו עבור היהודי, ואסור להנות מהם בשבת ובמוצאי שבת בכדי שיעשו.

אם הוא... – שאם אינו שעת הדחק, אסור לישראל לאכלו, שאנחנו חוששים לפוסקים שמגדירים לחם שנאפה בשבת כנולד.

שעת הדחק – שאין לו מהיכן להשיג לחם אחר.

לצורך מצוה – כגון שיש לו סעודת מצוה ואין לו במה להאכיל את האורחים.

מותר לישראל לאכלה בשבת – כי גרגירי החיטה שהם חומר הגלם היו מותרים בטלטול וראויים לאכילה על כל פנים בשעת הדחק, ואף שבהיותו קמח לא היה ראוי לאכילה, כיון שהדבר ביד הגוי לסיים את שהתחיל, אין הקמח מוקצה. ובסימן עג סעיף ט יש הלכה דומה בנעליים או בגדים שהגוי סיים לייצר בשבת.

 

סעיף ה

הקדמה לסעיף ה:

בניגוד לעצים ואבנים וכדומה שהם מוקצה בגלל שאינם מיועדים לשום שימוש, ואין אדם שומר אותם לצורך שימוש מזדמן, כלים, אפילו אם השימוש העיקרי שלהם הוא למלאכות האסורות בשבת, מאחר וסוף סוף הם נשמרים ושימושיים, אין האדם מסיח את דעתו מהשימוש בהם גם לצרכים אחרים, ולכן אינם מוקצה בשבת ומותרים בטלטול.

עם זאת, לא רצו חז"ל שיטלטלו את הכלים הללו באופן חופשי, ולא התירו לטלטלם אלא כאשר יש לאדם שימוש בטלטולם, אם מפני שרוצה להשתמש בכלי עצמו, ואם מפני שהכלי מפריע לאדם להשתמש בדברים אחרים באותו מקום, ולכן הוא צריך להזיז את הכלי. אבל לטלטל את הכלי כדי לשמור עליו שלא יתקלקל או שלא ייגנב, אסור.

כֵּלִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה הָאֲסוּרָה לֵעָשׂוֹת בַּשַׁבָּת, כְּגוֹן מַכְתֶּשֶׁת וְרֵחַיִם וְקֻרְנָס [פַּטִּיֹש] וְקַרְדֹּם, וּמַכְבֵּדוֹת, שֶׁמְּכַבְּדִין בָּהֶן אֶת הַבַּיִת[4], וְשׁוֹפָר, וּמְנוֹרָה, וּמַחַט שֶׁתּוֹפְרִין בָּהּ, וְנֵרוֹת שְׁלֵמִים בֵּין שֶׁל חֵלֶב בֵּין שֶׁל שַׁעֲוָה, וּפְתִילוֹת מִצֶּמֶר גֶּפֶן, וּבֶגֶד שַׁעַטְנֵז שֶׁאָסוּר לְלָבְשׁוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלוּ מֻתָּר לְטַלְטְלָן לְצֹרֶךְ גּוּפָם, כְּגוֹן קֻרְנָס לִפְצוֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים, קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בּוֹ דְּבַר מַאֲכָל, מַחַט שְׁלֵמָה לִטֹּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ. (אֲבָל אִם נִטַּל עֻקְצָהּ אוֹ חֻדָּהּ, אֲסוּרָה בְּכָל טִלְטוּל). וְכֵן מֻתָּר לְטַלְטְלָן לְצרֶךְ מְקוֹמָן, דְּהַיְנוּ שֶצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמָקוֹם שֶהַכְּלִי מֻנָּח שָׁם. וְכֵיוָן שֶׁנְּטָלוֹ בְהֶתֵּר, וְכֵן אִם שָׁכַח וּנְטָלוֹ בְיָדוֹ, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ גַּם יוֹתֵר וּלְהַנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ גּוּפָן וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מְקוֹמָן, אֶלָּא לְטַלְטְלָן בִּשְׁבִיל עַצְמָן לְבַד, שֶׁלֹּא יִגָּנְבוּ אוֹ יִתְקַלְּקְלוּ, אָסוּר לְטַלְטְלָן. וּתְפִלִּין גַּם כֵּן אֲסוּרִין לְטַלְטֵל[5]. אַךְ אִם מֻנָּחִים בִּמְקוֹם בִּזָּיוֹן שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְלַכְלֵךְ, מֻתָּר לְטַלְטְלָן וּלְהַנִּיחָם בַּמָּקוֹם דְּמִשְׁתַּמְּרִין (ש"ח).

 

קרדום – גרזן.

מכבדות שמכבדין בהן – מטאטאים שמטאטאים בהם, ובסימן פ סעיף עג התבאר שאסור לטאטא את הבית בשבת. ולפי מה שכתבנו שם שבזמננו מותר לטאטא את הבית, אם כן המטאטא הוא כלי שמלאכתו להיתר, ודינם יתבאר בסעיף ח.

נרות שלמים – לאו דוקא שלמים ממש, אלא נרות שעדיין מיועדים לשימוש, ואין זורקים אותם, כמו שיתבאר גם בסעיף ז.

שעטנז – שהוא מורכב מסיבי צמר וסיבי פשתן, ודיניו מבוארים בסימן קעו.

כל כיוצא באלו – עטים ועפרונות, גפרורים, טלפון, מברג, מסמרים, מספריים, ועוד דברים רבים.

לפצוע – לפצח.

אסורה בכל טלטול – ביארתי בסעיף ב.

בהיתר – לצורך שימוש בגוף הכלי או לצורך מקומו.

שכח ונטלו – לצורך הכלי עצמו.

מותר לטלטלו גם יותר – אבל אם נטלו במזיד, אסור להמשיך לטלטלו, ובדברים שהם מוקצים [המבוארים בסעיפים ב, ד, ו-ז] ואסורים בטלטול לגמרי, אפילו אם שכח ונטלם, צריך לזרוק אותם מידו תיכף ומיד.

תפילין – מאחר ואסור להניח תפילין בשבת, הרי דינם ככלי שמלאכתו לאיסור, ומותר להזיזם רק לצורך גופם [למשל אם רוצה לשמח את חברו על ידי ששולח לו תפילין במתנה] או לצורך מקומם.

במקום בזיון – כי כבודם של כתבי הקודש דוחה את האיסור טלטול. אבל אם חושש שיגנבו אותם אבל אין חשש שיתבזו, כי הגנבים באותו מקום הם יהודים שישמרו על קדושת התפילין, אסור להזיז אותם כדי להצילם.

 

סעיף ו

הקדמה לסעיף ו:

אמנם כלים יש להם מעמד מיוחד, כמו שביארנו בהקדמה לסעיף ה, אבל ישנם כלים, שמרוב רגישותם אדם לעולם לא ישתמש בהם לשום שימוש אחר מאשר השימוש שלשמו הוא מיועד, ובזמן שאינו בשימוש הוא מניחו במקום מוגדר ושמור כדי שלא יתקלקל. כלים אלו, אם נועדו לשימוש שאסור בשבת הרי הם מוקצה, ואסור לטלטלם בכלל, כמו עצים ואבנים.

מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, דְּהַיְנוּ דְּבָרִים שֶׁהָאָדָם מַקְצֶה מִדַּעְתּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ, כְּגוֹן כְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁמַּקְפִּיד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִפָּגְמוּ, וְסַכִּין שֶׁמְתַקְּנִים בּוֹ אֶת הַקֻּלְמוּס, וְסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה, וְסַכִּין שֶׁל מִילָה[6], וְכֵן נְיָר הָעוֹמֵד לִכְתִיבָה[7], וְשִׁטְרֵי חוֹבוֹת, וְכִתְבֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת וְאִגְּרוֹת שֶׁהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן לְשָׁמְרָן, וְכֵלִים הַיְקָרִים שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּלָל, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁמַּקְפִּיד עָלָיו, הוּא מְיַחֵד לוֹ מָקוֹם וְאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וְכֵן כֵּלִים שֶׁבַּחֲנוּת שֶׁעוֹמְדִים לִמְכִירָה[8], אֲפִלּוּ הֵם כְּלֵי סְעוּדָּה, אִם אֵין דַּרְכּוֹ לְהַשְׁאִילָן, (אֲבָל אִם דַּרְכּוֹ לְהַשְׁאִילָן לִפְעָמִים, אֵינָן מֻקְצִים) כָּל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, וְכֵן כִּיס הַמְיֻחָד לְמָעוֹת, הַוְיָן מֻקְצִים מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס וַאֲסוּרִין בְּטִלְטוּל אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפָן אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמָן[9].

 

מקצה מדעתו – מחליט להימנע.

כלי אומנות – כלים מקצועיים, שרגישים ומתקלקלים בטעות.

קולמוס – נוצת כתיבה, שצריך מדי פעם לחדדה, והיו מייעדים לצורך זה סכין מיוחדת.

שהוא מקפיד עליהן לשמרן – ולא ישתמש בהם לשום דבר, ותוכן האגרות אסור בקריאה בשבת. וכן הדין בניירות ערך למיניהם, צ'קים, כרטיסי אשראי, דרכון.

כלים היקרים שאינו משתמש בהם כלל – שעומדים בויטרינה ואינם מיועדים לשימוש אלא לקישוט, או כדי להרשים.

כל דבר שמחמת שמקפיד עליו הוא מיחד לו מקום – מצלמה, דיסקים.

כיס המיוחד למעות – היה דרכם לייחד כיס מיוחד, שישמש כארנק, והיו שומרים עליו מאד, שלא ייקרע או יתחורר, ובזמננו נראה שארנק ריק אינו מוקצה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] קמח הוא מוקצה (חזון עובדיה שבת ג, קג). וכן אבקות אפיה למיניהם, וכל דבר שאי אפשר להשתמש בו כמות שהוא מוקצה הוא. וכן קליפות גרעינים אחר שהוציאם מידו מוקצה הם. וכן קליפות אגוזים או קליפות בצים מוקצה הם, ולא מועיל אם יצרף להם כיכר או תינוק. (ילקוט יוסף, שח).

[2] בשר חי, אפילו אם אינו מלוח מותר לטלטלו, כוון שיש האוכלים אותו כך. (ובשש"כ החמיר בזה) ואפילו אם הוא קפוא, מותר לטלטלו. וגם בשר מקולקל מותר לטלטלו לפי שראוי לכלבים. אבל דג חי שאינו מלוח, מוקצה הוא. (חזון עובדיה שבת ג, יד).

[3] וביצה שיש ספק אם נולדה היום, גם כן אסורה. (חזון עובדיה שבת ג, קמ). מים שהמזגן מוציא, מוקצה הם מחמת נולד, ואין לטלטלם. (חזון עובדיה שבת ג, קמד).

[4] מטאטא אינו מוקצה. גפרורים דינם ככלי שמלאכתו לאסור. קדרה ריקה נחשבת לכלי שמלאכתו לאיסור. וכלי שרוב תשמישו לאיסור וקצת מתשמישו להיתר, מותר לטלטלו. (חזון עובדיה שבת ג, נא). כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו להיכן שירצה, אחר שטלטלו לצורך גופו או מקומו. וכלי שמלאכתו לאיסור ורוצה לטלטלו שלא יגנב, מותר לטלטלו על ידי כיכר או תינוק. (חזון עובדיה שבת ג נד-נט).

מאוורר המחובר לחשמל, מותר להזיזו לצד אחר או לטלטלו כשהוא פועל.(חזון עובדיה שבת ג עח) ולדעת האור לציון (ב ריב) אסור לטלטלו, שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

[5] לכן צריך להוציא ביום שישי את הטלית מהנרתיק של הטלית ותפילין, כדי שלא לעבור על איסור מוקצה.

מזוזה שנפלה מותר להחזירה אל נרתיקה או אל חפירת הכותל שהיתה בו, ואין בזה משום מוקצה, וגם לא משום איסור מתקן. (חזון עובדיה שבת ג-י).

[6] ואם נזדמנה מילה בשבת, רשאי המוהל להחזיר אחר המילה כליו למקום שירצה, ואפילו שהניח מידו לצורך הפריעה, וכך המנהג להקל. (חזון עובדיה שבת ג-נט).

[7] ובימינו שהנייר מצוי מאוד נראה שיש להקל, כי הוא ראוי לשמש כסימניה. (חזון עובדיה שבת ג, צז).

[8] ודווקא אם מקפיד על כלים אלו שלא להשתמש בהם שמא יפסדו, נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס. (חזון עובדיה שבת ג, צד).

 

[9] ולהלכה, בכלי שמלאכתו להיתר, אין דין של מוקצה מחמת חסרון כיס. ולכן תמונה יקרה או פמוטות יקרים המונחים לקישוט ואין נוגעים בהם, אינם מוקצה מחמת חסרון כיס כלל. (חזון עובדיה שבת ג, צ).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה