מֻתָּר לָשׁוּף יָדָיו בְּמֻרְסָן אַף עַל פִּי שֶׁהַיָּדַיִם רְטֻבוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן אֶת הַמַּיִם עַל הַמֻּרְסָן מַמָּשׁ. אֲבָל אָסוּר לָשׁוּף יָדָיו בְּמֶלַח וְכָל שֶׁכֵּן בְּבוֹרִית [סַבּוֹן] (זייף) מִשּׁוּם דְּנִמּוֹחַ[1] (שכ"ו).
מורסן – הקליפה שנפרדת מן החיטה כאשר כותשים אותה. והיו משפשפים את הגוף במורסן כדי להסיר את זיעת הגוף.
אף על פי שהידים רטובות – ואין בזה איסור משום מלאכת "לש", שהרי עושה את הפעולה בשינוי, אף שמבואר בסימן פ סעיף ז שאסור לערבב נוזלים עם מוצקים בשבת אפילו בשינוי, אלא אם כן הבלילה רכה, אם אינו מערבב באמת את המים עם המורסן אלא שהמורסן נרטב מעט בגלל המים שעל ידיו, מותר.
שלא יתן את המים – כי אז עובר על איסור "לישה", כמו שיתבאר בסימן פז סעיף יז.
משום דנימוח – התבאר בסימן פ סעיף יד.
מַיִם שֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ לִרְחוֹץ בָּהֶם אֶלָּא לִרְפוּאָה, כְּגוֹן שֶׁהֵם רָעִים אוֹ מְאוּסִים, אָסוּר לִרְחוֹץ בָּהֶם בַּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהוּא מְכַוֵּן לִרְפוּאָה (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן צ"א). בְּמַה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשּׁוֹהֶה בָּהֶם. אֲבָל אִם אֵינוֹ שׁוֹהֶה בָּהֶם, מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כִּמֵקַר. וּבְחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַדּוֹמֶה, אִם אֵין הַדֶּרֶךְ לִרְחוֹץ בָּהֶם אֶלָּא לִרְפוּאָה, אָסוּר לִרְחוֹץ בָּהֶם בַּשַׁבָּת לִרְפוּאָה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ שׁוֹהֶה בָּהֶם (שכ"ח).
רעים – אינם מתאימים לרחיצה, כגון שמלוחים מאד.
מאוסים – שלא נעים לרחוץ בהם.
שהוא מכוון לרפואה – ואסור לעשות בשבת פעולות שניכר בהם שהם לרפואה.
כששוהה בהם – שאז ניכר שרוחץ בהם לרפואה.
כמיקר – כמקרר את הגוף.
ובחמי טבריה וכדומה – שאין מתקררים בהם.
כְּתִיב לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמוֹרֶךָ וְגוֹ', הֲרֵי כִּי הִזְהִירָה הַתּוֹרָה, שֶׁגַּם הַבְּהֵמָה שֶׁל יִשְֹרָאֵל תָּנוּחַ. וְלֹא בְּהֵמָה בִלְבַד, אֶלָּא כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים. וְלָכֵן אָסוּר לְהַנִּיחַ לִבְהֶמְתּוֹ שֶׁתּוֹצִיא אֵיזֶה מַשָּׂא, שֶׁאֲפִלּוּ יָצְאָה מֵאֵלֶיהָ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוֹצִיאָה מַשָּׂא, עָבַר הוּא עָלֶיהָ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה. וְאַף דָּבָר שֶׁהוּא לָהּ לְנוֹי, מִכָּל מָקוֹם הֲוֵי מַשָֹא. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא לִרְפוּאָתָהּ, כְּמוֹ אֶגֶד [תַּחְבֹּשֶת] שֶׁעַל הַמַּכָּה מֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ. וְכֵן דָּבָר שֶׁהִיא צְרִיכָה לִשְׁמִירָתָהּ, הֲוֵי לָהּ כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ לָאָדָם וּמֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ. וְאַךְ מַה שֶּׁהוּא רַק לִשְׁמִירָה יְתֵרָה, אָסוּר. וְכֵן דָּבָר שֶׁבְּהֵמָה זוֹ אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶרֶת בָּזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהֵמָה אַחֶרֶת מִשְׁתַּמֶרֶת בּוֹ, הֲוֵי לָהּ לְגַבֵּי בְּהֵמָה זוֹ מַשָּׂא וְאָסוּר.
כתיב – שמות כג יב, ולשון הפסוק: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך".
כל בעלי חיים – ששייכים ליהודי, בין אם מדובר בחיית מחמד, ובין עם מדובר בבעלי חיים שימושיים.
לנוי – לקישוט, בניגוד לאדם שתכשיטים אינם נחשבים לו כמשא, ומה שאסרו חלק מהתכשיטים כמבואר בסימן פד סעיף ב, אינו אלא מדרבנן, אבל בהמה שיוצאת בתכשיט עובר בעליה באיסור תורה.
שהיא צריכה לשמירתה וכו' – גדרי ההלכה בזה מתבארים בסעיפים ב-ז.
לשמירה יתירה – שהיא נשמרת באמצעים פחותים ממה שהוא שם עליה.
דבר שבהמה זו... – כמו שיתבאר בסעיפים הבאים.
הַסּוּס יוֹצֵא בְּאַפְסָר אוֹ בְּרֶסֶן, אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵיהֶם. וּמֻתָּר לִכְרֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארוֹ וְיֵצֵא בּוֹ, רַק שֶׁיְהֵא כָּרוּךְ בְּרִפְיוֹן קְצָת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַכְנִיס יָדוֹ מְהֵרָה בֵּין הַכְּרִיכָה לְצַוָּארוֹ כְּדֵי לְמָשְׁכוֹ אִם יִרְצֶה לְהִשָּׁמֵט. וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בָּאַפְסָר וְלִתְּנוֹ עָלֶיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עָלָיו, מִשּׁוּם דְּאָסוּר לִסְמֹךְ בַּשַׁבָּת עַל בַּעַל חָי. אֲבָל הַחֲמוֹר, לֹא יֵצֵא בְרֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל, לְפִי שֶׁזֶּהוּ לִשְׁמִירָה יְתֵרָה אֵצֶל הַחֲמוֹר, וְשׁוֹר וּפָרָה שֶׁאֵינָן צְרִיכִין שִׁמּוּר אֲסוּרִין לָצֵאת בְּחֶבֶל סְבִיב צַוָּאָרָם, אֶלָּא אִם רְגִילִין לִבְרוֹחַ. אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסּוּס, הֲרֵי זֶה מַשָּׂא, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ, שֶׁהוּא נִשְׁמַט מִפִּיו, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לָאַפְסָר, שֶׁהוּא קָשׁוּר בְּרֹאשׁוֹ.
אפסר – רתמת ראש.
רסן – רתמה שבתוך הפה, ועשויה ברזל.
לא בשניהם – כי היא שמירה יתירה, שהרי הוא נשמר היטב באחד מאלו.
ויצא בו – בלי שמחזיק באפסר.
אם ירצה להישמט – אם הסוס ירצה לברוח.
באפסר – צריך לומר "האפסר", והכוונה שאפסר גם כאשר אינו מחובר לסוס אינו מוקצה והוא מותר בטלטול.
וליתנו עליו – מותר לחבר את האפסר לסוס בשבת.
שלא ישען עליו – תוך כדי החיבור, צריך להיזהר שלא להישען על הסוס.
אסור לסמוך בשבת על בעל חי – הוא סעיף של איסור הרכיבה, שגזרו עליה משום גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה, ויעבור על איסור "קוצר".
שאינם צריכים שימור – כי אין דרכם לברוח, ואפשר להובילם ללא אמצעי עזר.
רגילין לברוח – השור או הפרה הזה/הזו.
סוּס וְכֵן שְׁאָר בְּהֵמוֹת, לֹא יֵצְאוּ בְּמַרְדַּעַת. וְאַךְ הַחֲמוֹר, יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת שֶׁלֹּא יִתְקָרֵר, מִפְּנֵי שֶׁטִּבְעוֹ לְהִתְקָרֵר, וְאִם קָשַׁר לוֹ הַמַּרְדַּעַת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר שֶׁיֵּצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁמַּלְבּוּשׁוֹ הִיא. אֲבָל אִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ, לֹא יֵצֵא בָּהּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפֹּל מֵעָלָיו וִיבִיאֶנָּהּ בְּיָדוֹ, וּבְשַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לְקָשְׁרָהּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו וְלִסְמֹךְ עָלָיו. וְאַךְ כְּשֶׁהַחֲמוֹר בֶּחָצֵר, מֻתָּר לָתֵת עָלָיו מַרְדַּעַת מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא בָּהּ. אֲבָל עַל הַסּוּס, לֹא יִתֵּן מַרְדַּעַת כְּלָל, אִם לֹא כְּשֶׁהַקֹּר גָּדוֹל שֶׁמַּזִיק גַּם לְהַסּוּס. וְכֵן בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁהַזְּבוּבִים רַבִּים וּמְצַעֲרִים אוֹתוֹ, מֻתָּר לָתֵת עָלָיו מַרְדַּעַת, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא נִזְהָר שֶׁלֹּא יִסָמֵךְ עַצְמוֹ עַל הַבְּהֵמָה בִּשְׁעַת הַכִּסּוּי. וּלְהָסִיר מַרְדַּעַת בַּשַׁבָּת, בֵּין מִן הַחֲמוֹר בֵּין מִן הַסּוּס, אָסוּר, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיה צַעַר אִם לֹא יְסִירֶנָהּ.
מרדעת – כמין שמיכה שמיועדת לעטוף את גוף החמור שלא יתקרר.
לא יצא בה – כשהיא מונחת עליו ללא קשירה.
אי אפשר לקשרה לו – אפילו אם אין בעיה של קשירה, וכפי התנאים שהתבארו בסימן פ סעיף מה.
שצריך להתקרב אליו ולסמוך עליו – כי טכנית לא ניתן לקשור לו את המרדעת בלי זה.
לתת עליו – בלי קשירה.
לא יתן מרדעת כלל – כי אסור לטרוח בשביל בעלי חיים בשבת אלא אם יש להם צער, אבל לא כדי לפנקם.
דלית ליה צער – שאינו מצטער.
אֲסוּרָה לָצֵאת בְּזוּג, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק וְאֵינוֹ מְקַשְׁקֵשׁ. וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁהִיא מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין, אָסור שֶׁתֵּצֵא בּוֹ. רַק בֶּחָצֵר, מֻתָּר שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיהָ. וְאִם אֵינוֹ פָּקוּק, וּמְקַשְׁקֵשׁ, אֲפִלּוּ בֶּחָצֵר, אָסוּר לִהְיוֹת עָלֶיהָ.
זוג – פעמון.
פקוק – בצמר גפן או סמרטוט.
מקשקש – מצלצל.
ואפילו בעיר שהיא מתוקנת בעירובין – ששם מותר גם לאדם לטלטל את כל חפציו, ובוודאי שמותר לבהמה, בכל זאת אסור, כי הדבר נראה כאילו מוליכה לשוק, שכן היה מקובל להוביל בהמות למכירה עם פעמון.
רק בחצר – שאין מצויים שם הרבה בני אדם.
ומקשקש אפילו בחצר אסור – משום השמעת הקול, כמבואר בסימן פ סעיף פז.
מֻתָּר לְהוֹלִיךְ אֶת הַסּוּס בְּחֶבֶל שֶׁבָּרֶסֶן, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאחַז בִּקְצֵה הַחֶבֶל, שֶׁלֹּא יֵצֵא מִיָּדוֹ טֶפַח, וְגַם לֹא יַגִּיעַ הַחֶבֶל שֶׁבֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה עַד טֶפַח סָמוּךְ לָאָרֶץ. וְאִם הַחֶבֶל אָרֹךְ הַרְבֵּה, יִכְרְכוֹ עַל צַוַּאר הַסּוּס.
שלא יצא מידו טפח – שלא יאחז את החבל באמצעו, שאחרי ידו עדיין נותרת חתיכת חבל תלויה באויר, כי החבל שבין ידו לסוס ניכר שאינו נושאו אלא מושך בו את הסוס, אבל החבל שתלוי מידו נראה כאילו הוא נושאו בשבת בלי קשר לסוס.
עד טפח סמוך לארץ – גם אז אין ניכר שהסוס נמשך בו, ונראה כנושא את החבל.
ארוך הרבה – ואם יתפוס בקצה החבל יהיה אמצע החבל בטפח הסמוך לקרקע.
יכרכו על צואר הסוס – ובזה החבל מתקצר.
שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת אוֹ יוֹתֵר שֶׁהֵן קְשׁוּרוֹת זוֹ בָזוֹ, וְהוּא תּוֹפֵס בְּיָדוֹ אַפְסָר אֶחָד וְכֻלָּן נִמְשָׁכוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּעִיר הַמְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין. אֲבָל מֻתָּר לִתְפּוֹס כַּמָּה אַפְסְרֵי בְהֵמוֹת בְּיָדוֹ לְהוֹלִיכָן, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָּעִיף שֶׁלִּפְנֵי זֶה.
אפילו בעיר המתוקנת בעירובין – כי זה נראה כאילו מוליכם למכירה בשוק.
כמה אפסרי בהמות בידו – כל אחד בנפרד.
[1] ראוי להמנע מלרחוץ ידיו בסבון מוצק, ובסבון נוזלי מותר לרחוץ. (חזון עובדיה שבת ד, קסב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך