הלימוד היומי ה אייר

סעיף סא

כְּלִי שֶׁזּוֹרְעִין בּוֹ מִינֵי עֲשָׂבִים אוֹ שׁוֹשַׁנִּים לְנוֹי אוֹ לְהָרִיחַ, אָסוּר לִתְלוֹשׁ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לִתְלוֹשׁ מִן הָאִילָן. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְטַלְטְלוֹ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע לְהַעֲמִידוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. דְכֵיוָן שֶׁכְּשֶׁהוּא עוֹמֵד עַל הַקַּרְקַע, מֵרֵיחַ הָאָרֶץ הוּא גָּדֵל, אִם כֵּן הַנּוֹטְלוֹ מִשָּׁם, הֲוֵי כְּמוֹ תוֹלֵשׁ. וְכֵן אִם עוֹמֵד בְּמָקוֹם אַחֵר, אָסוּר לִטְּלוֹ וּלְהַעֲמִידוֹ עַל הַקַּרְקַע, מִשּׁוּם דְּבָזֶה הֲוֵי כְּמוֹ זוֹרֵעַ. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר בְּכָל זֶה, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל עֵץ בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל חֶרֶס, בֵּין שֶׁהוּא נָקוּב, בֵּין שֶׁאֵינוֹ נָקוּב[1] (של"ו).

 

אסור לתלוש ממנו – משום מלאכת קוצר.

במקום אחר – על שולחן, או על צלחת פלסטיק, או אפילו באויר מעל הקרקע.

מריח הארץ הוא גדל – יש לו יניקה מסוימת מהקרקע.

כמו תולש – כי הוא מנתק אותו מהיניקה.

בין שהוא של עץ בין שהוא של חרס... – שנחלקו הפוסקים האם הצמחים שבעציץ שאינו נקוב מצליחים לינוק דרך קרקעית העציץ דוקא כאשר העציץ עשוי מחרס, או דוקא כאשר העציץ עשוי מעץ.

בין שהוא נקוב בין שאינו נקוב – אלא שאם אינו נקוב, ועשוי מחומר שבוודאות אינו מעביר יניקה [מציאות שלא כל כך היתה קיימת בזמן הקיצור שולחן ערוך], כגון עציץ מפלסטיק, מותר מן הדין להזיז אותו ממקום למקום, זאת בתנאי שענפי הצמח ועליו אינם חורגים מגבולות העציץ שאז הם מסוגלים לינוק דרך האויר מן הקרקע שתחתיהם. ולתלוש ממנו אסור מדרבנן, שחכמים השוו בין צמחים הגדלים בעציץ נקוב לצמחים הגדלים בעציץ שאינו נקוב.

הערות:

-       סעיף זה מדבר על צמחים הזרועים בעציץ, אבל פרחים תלושים, שנמצאים בתוך מים, אין איסור להזיזם ממקום למקום, ואפילו מותר להחזירם למים אם הוצאו, בתנאי שאין פרחים שייפתחו בעקבות זה.  אך אסור להוסיף מים.

-       גם עציץ שמונח באויר מעל הקרקע יונק במידת מה מלחות הקרקע שתחתיו [אם הוא עשוי מחומר המעביר יניקה או שענפים ועלים בולטים ממנו החוצה], ואסור להזיזו משם לשולחן או לצלחת, וכן להיפך.

-       מותר להזיז עציץ על הקרקע עצמו, בתנאי שאין מגביהים אותו ממקומו אלא גוררים אותו בלבד, וכן עציץ שעומד על שולחן, מותר להזיזו על השולחן ממקום למקום. וכל זאת בתנאי שהעציץ מיועד לקישוט הבית או להפיץ ריח, ורגילים גם ביום חול להזיז אותו לפעמים ממקום למקום למטרות קישוט וכדומה, שאם לא כן הוא מוקצה.

-       אסור לשפר את תנאי הגידול של צמחים בשבת, ולכן אסור לפתוח תריסים או חלון בחדר, אם כוונתו לתועלת הצמחים שבחדר. אבל אם אין כוונתו לכך, מותר לפתוח תריסים ולאוורר חדרים, אפילו אם יש שם גם צמחים.

 

סעיף סב

אָסוּר לִכְתֹּב אוֹ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה צִיּוּר אֲפִלּוּ בְּאֶצְבָּעוֹ עִם הַמַּשְׁקִין שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן אוֹ עַל הַהֶבֶל שֶׁעַל חַלּוֹן זְכוּכִית[2] (שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן) וְכֵן בְּכָל דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיִּם. וַאֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת רשֶׁם בְּעָלְמָא בְּצִפָּרְנוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר לְסִימָן, אָסוּר[3]. נִמְצְאָה שַעֲוָה וְכַדּוֹמֶה שֶׁנָּטְפָה עַל הַסֵּפֶר, אֲפִלּוּ רַק עַל אוֹת אַחַת, אָסוּר לְהָסִירָהּ (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ"ד סָעִיף י"ב).

 

ההבל – האדים שמצטברות שם בימים קרים.

בכל דבר – אפילו באבק, או בקרם שעל עוגה.

על איזה דבר – למשל על נייר כדי לסמן מקום עיון או מקום טעות.

אסור להסירה – כיון שהסרת השעוה גורמת לכתב להיראות, הרי הסרת השעוה דומה למוחק על מנת לכתוב, שאם אפילו הסרת כתב או כתם לצורך כתיבת אותיות נחשב למלאכה, אם מסיר כתם ובכך מאפשר לאותיות קיימות להיראות בוודאי שהוא נחשב למלאכה.

סימן כ"ד סעיף י"ב – שם מבואר מה לעשות אם מוצאים בשבת באמצע קריאת התורה טיפת שעווה שמכסה אות בספר התורה.

 

סעיף סג

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִכְתּוֹב, כָּךְ אָסוּר לִמְחוֹק כָּל מַה שֶּׁנִּכְתַּב. וּמִכָּל מָקוֹם אוֹתָן עוּגוֹת שֶׁעָשׂוּ עֲלֵיהֶן אוֹתִיּוֹת וְצִיּוּרִים, מֻתָּר לְשַׁבְּרָן וּלְאָכְלָן בַּשַׁבָּת. אַךְ אִם נַעֲשׂוּ כֵּן לִסְגֻלָּה לִקְטַנִּים, יֵשׁ לְהַחְמִיר בָּהֶם[4].

 

כל מה שנכתב – מן התורה אסור למחוק אם מוחקים כדי לאפשר כתיבה חדשה, ומדרבנן גם אם אין תיקון במחיקה אסור למחוק.

מותר לשברן ולאכלן – כיון שאינו מתכוון למחוק, וגם אין תיקון במחיקה זו, וגם מוחק בשינוי.

לסגולה לקטנים – שהיה להם סגולה לתת לקטנים עוגות עם אותיות, כדי שיאכלו הקטנים את האותיות ויחכימו.

יש להחמיר – שהרי מתכוון ורוצה במחיקת האותיות, ויש בכך תועלת.

 

סעיף סד

סְפָרִים, שֶׁעַל חֻדֵּי הַגִּלְיוֹנוֹת מִבַּחוּץ נִכְתְּבוּ אוֹתִיּוֹת, יֵשׁ אוֹסְרִין לְפָתְחָן אוֹ לְסָגְרָן בַּשַׁבָּת וְיֵשׁ מַתִּירִין, וְכֵן נוֹהֲגִים. וּמִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ אוֹסְרִין יֵשׁ לִמְנוֹעַ מִלִּכְתּוֹב כֵּן[5] (ש"מ).

 

ויש מתירין – כי אין איסור לקרב או להפריד אותיות או חלקי אותיות שכתובים כבר.

יש למנוע מלכתוב כן – אבל אין צריך להימנע מלהשתמש בספר.

הערות:

-       חבילת טישיו שיש עליה כיתוב או ציור בדיוק במקום הפתיחה, מותר להוציא ממנה טישיו בשבת, ולכתחילה עדיף לפותחם במקום אחר.

-       משחקים שמהותם הרכבת מילים מאותיות בודדות, לרוב הפוסקים מותר לשחק בשבת. ותצרף [פאזל] שהרכבת החלקים יוצרת תמונה, מאחר והחלקים מחזיקים ומתקיימים, יש להימנע מלהרכיבו בשבת, אבל אין צריך למנוע מהילדים.

 

הקדמה לסעיף סה:

בני אדם רגילים לכתוב הרבה דברים במהלך היום, וחז"ל חששו שמתוך הרגל לכתוב במצבים מסוימים, יכתבו גם בשבת בטעות, ולכן אסרו בשבת לבצע פעולות הכרוכות ביום חול בכתיבה, או לעשותם באופן שונה מהרגיל, כדי לזכור שאסור לכתוב.

בין הדברים שנאסרו: קנייה ומכירה, מדידה, שקילה, הלוואה, השכרה, לדון, לקדש אשה, ועוד. סעיף זה עוסק בדיני מדידה, קנייה ומכירה בשבת. דינים דומים נוספים מתבארים בסימן צ.

סעיף סה

מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה אֲפִלּוּ הוּא מְיֻחָד לְמִדָּה, וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל מוֹכֵר, אֶלָּא שֶׁהַלּוֹקֵחַ נוֹטְלוֹ וּמוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאִם הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא כְּלִי שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר, מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, דְּוַדַּאי מֻתָּר. אֲבָל לִמְדּוֹד בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה שֶׁל הַמּוֹכֵר וְלִשְׁפּוֹךְ לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל לוֹקֵחַ, אָסוּר. וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן לִי חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים וְכַדּוֹמֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שֵׁם מִדָּה וְלֹא דָּמִים, וְגַם לֹא יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן, לוֹמַר, הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיָדִי חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים, תֵּן לִי עוֹד חֲמִשִּׁים וְיִהְיוּ לְךָ בְּיָדִי מֵאָה. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לְשׁוֹן מֶכֶר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ קוֹצֵץ הַדָּמִים, וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת. וְעַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, אָסוּר לִקְנוֹת בַּשַׁבָּת, וְהוּא הַדִּין בִּשְׂכִירוּת[6] (ש"ו שכ"ג שכ"ה).

 

ואפילו הוא של מוכר – שאז יותר ניכר שרוצה למדוד כמות מדויקת, בכל זאת אם משתמש בכלי כמיכל בלבד, אף ששניהם יודעים כמה הוא מכיל, ואינם מזכירים שם של מידה, מותר.

שם מידה – ק"ג אגוזים.

דמים – אגוזים בעשרים ₪.

שלא יזכיר לשון מכר – שלא יאמר 'תמכור לי', אלא יאמר 'תן לי', 'תביא לי', 'תמלא לי', או כל לשון דומה.

אינו קוצץ הדמים – לא מדברים על המחיר.

ואפילו לצורך שבת – שאין לו יין לקידוש או לחם משנה, בכל זאת צריך להקפיד בכל הנזכר.

ועל ידי אינו יהודי – כוונתו שאפילו על ידי אינו יהודי, שאסור לתת כסף לגוי ביום חול כדי שיבצע עבור היהודי קנייה בשבת.

והוא הדין בשכירות – גם לשכור חפץ אסור בשבת, אפילו על ידי גוי.

 

סעיף סו

מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה אוֹ תֵּן לִי בּוֹ עַד הָרֹשֶׁם הַזֶּה, וּלְמָחָר נִמְדֹּוֹד אוֹתוֹ אוֹ נִשְׁקוֹל אוֹתוֹ (שכ"ג).

 

עד הרושם הזה – אפילו אם ידוע להם כמה הכלי מחזיק עד אותו הרושם, ובלבד שלא יזכירו את המידה.

ולמחר נמדוד אותו – אף שמבואר בסימן צ סעיף ד שדבר שאסור לעשותו בשבת אסור גם לדבר על כך שיעשהו ביום חול, כאן מותר לצורך שבת.

 

סעיף סז

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ בִּנְיָן עֲרַאי בַּשַׁבָּת, כָּךְ אָסוּר לְהוֹסִיף עַל בִּנְיָן קָבוּעַ, אֲפִלּוּ תּוֹסֶפֶת עֲרָאי. וְלָכֵן פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָּדִיר אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, אִם עָשָׂה לָהּ דֶּלֶת שֶׁאֵינָהּ סוֹבֶבֶת עַל צִירֶיהָ (צִיר, הוּא עֵץ אוֹ בַּרְזֶל הַבּוֹלֵט מִן הַדֶּלֶת שֶׁמַּכְנִיסִין בְּחוֹר שֶׁלְּמַטָּה בָּאַסְקֻפָּה, וּלְמַעְלָה בַּמַּשְׁקוֹף, שֶׁתְּהֵא הַדֶּלֶת חוֹזֶרֶת לְכָאן וּלְכָאן, וְהוּא הַדִּין בְּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין בִּמְדִינָתֵנוּ לְתַקֵּן אֶת הַדְּלָתוֹת באנגלען), אֶלָּא שֶׁקְּשָׁרָהּ שָׁם וּתְלָאָהּ שָׁם לִנְעוֹל בָּהּ, אִם יֵשׁ צִיר בְּדֶלֶת זוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ עַתָּה, אֶלָּא שֶׁהָיָה לָהּ צִיר וְנִשְׁבַּר וּמְקוֹמוֹ נִכָּר, מֻתָּר לִנְעוֹל בָּהּ בַּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ אִם הִיא בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁפּוֹתְחִים אוֹתָהּ הִיא נִגְרֶרֶת עַל הָאָרֶץ, וּכְשֶׁנּוֹעֲלִין בָּהּ מַגְבִּיהִין אוֹתָהּ וּמַעֲמִידִין אוֹתָהּ עַל הָאַסְקֻפָּה, מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה וּתְלוּיָה, וְגַם יֵשׁ בָּה הֶכֵּר צִיר, נִכָּר שֶׁהִיא דֶּלֶת הָעֲשׂוּיָה לִנְעִילָה וּפְתִיחָה וְאֵינוֹ נִרְאֶה כְּבוֹנֶה. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לָהּ עֲדַיִן צִיר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחְזִיר אֶת הַצִּיר לִמְקוֹמוֹ, דְּבָזֶה הֲוֵי בּוֹנֶה.

 

לעשות אפילו בנין עראי – למשל לפרוס סדין בתור מחיצה, כמו שיתבאר בסעיף עו.

ולכן – בכל המקרים שאסורים מסעיף זה ועד סעיף עא, סיבת האיסור היא, שמאחר ומדובר בדלתות שאין פותחים וסוגרים אותם באופן תדיר, ולא תמיד ניכר שמדובר בדלת, הדבר נראה כאילו שהוא מוסיף על הבנייה הקיימת.

אנגלען – צירים קטנים המתחברים למזוזת הפתח.

חוזרת – סובבת.

אנגלען – צירים, כפי הנראה מהצד, כמקובל בדלתות שלנו.

מזוזת הפתח – המסגרת של הפתח.

קשרה שם ותלאה שם – קשר את הדלת למזוזת הפתח באופן קבוע, כדי שיוכל לפתוח ולסגור כשירצה.

יש ציר – אבל אין הצירים בשימוש.

מותר לנעול בה בשבת – כיון שברור לכל הרואה שמדובר בדלת ולא בסתם קרש שסותמים בו את הפתח.

נגררת על הארץ – מחוברת לפתח בצורה רופפת, וכאשר היא פתוחה היא עומדת על הקרקע על אף שהיא קשורה, שאם אינה נגררת דינה קל יותר, כמו שיתבאר בסעיף סח.

האסקופה – מפתן.

שלא יחזיר את הציר למקומו – שזה איסור דאורייתא, כיון שמדובר על תוספת קבועה לבניין, כמבואר בסעיף עב.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] הקוצר מעציץ נקוב חייב, אפי' אם הוא מונח על יתדות. והתולש מעציץ שאינו נקוב, אסור מדרבנן. ואפי' עציץ שאינו נקוב המונח ע"ג קרקע, אסור להניחו ע"ג יתידות, דהוי כתולש. וכן אם היה מונח על גבי יתידות, אסור להניחו ע"ג קרקע דהוי כזורע. (חזון עובדיה שבת ד, סז).

[2] ולעשות סתם קו על החלון (כשאינו כותב) מותר. (חזון עובדיה שבת ה, קמח).

[3] ומותר לרשום בצפורן על ספר כמו שכותבים לסימן, דהוי דבר שאינו מתקיים. וכן מותר לקפל קצה הדף מהספר לסימן, אפילו שנוצר שם רושם. (חזון עובדיה שבת ה, קסח). אסור לצלם בשבת משום כותב. וטייפ או נגן שמופעל מע"ש, ראוי מאוד להחמיר שלא לדבר ולא לשיר לידו, משום שהוא מוליד קול. (ובמקום צורך גדול כגון שהמשטרה מבקשת, עיין חזון עובדיה שבת ה, קעג).

אדם שכתוב על ידיו דבר, מותר לו ליטול את ידיו בשבת, רק שלא ינגבם.(יביע אומר ט קח קפג) והאור לציון (ב מ ד) כתב, שאין ליטול ידים בשבת אם כתוב עליהם דבר, כוון שגורם לכתב להמחק.

[4] ועוגה שכתוב עליה אותיות מצבע מאכל, מעיקר הדין אפשר להקל לשברה ביד או לחתכה בסכין, אך עדיף לשברה בדרך אכילתו. ואם הכתב נעשה מגוף העיסה, כמו שעושים בבסקויטים, מותר לשבור את הביסקויט ביד בין אם האותיות שוקעות בין אם הם בולטות. וכדאי להחמיר בזה אם הכתב לא נעשב מגוף העוגה אלא מדבר אחר כגון קרם, סוכריות וכדו'. (חזון עובדיה שבת ה, רו).

שקיות ניילון שיש בתוכם דברי מאכל, מותר לקרען אף במקום אותיות, ואין זה נחשב כמוחק במה שקורע במקום האותיות כוון שאין זה דרך מחיקה, ואינו מתכוון למחיקה.(ילקוט יוסף שמ מוחק)

[5] מותר להשתמש במדחום שעשוי רצועת פלסטיק(בלי בטריה), שכותב אותיות לטיניות כשמצמידים אותו לראש החולה, וכשמוציאים אותו נמחקים האותיות. (חזון עובדיה שבת ה, קסג).

מותר בשבת למדוד חום לחולה במדחום רגיל שיש בו כספית, אך למדוד חום במדחום אלקטרוני (עם בטריה) אסור בשבת.(ילקוט יוסף שכח מא מג)

[6] חנווני שיש לו חנות מכולת והוצרך ליטול אוכלים הראויים לאכילה, רשאי ליטול מה שירצה, וכן רשאי לתת לאחרים במנין. (חזון עובדיה שבת ג, צה).

מותר להניח מכונה אוטומטית בשכונה של גויים אם לא מפורסם מי בעל המכונה, אף שקונים ממנה בשבת. (חזון עובדיה שבת א, קנד).

 

 

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה