אֲבָל אִם אֵין לָהּ הֶכֵּר צִיר, אָסוּר לִנְעוֹל בָּהּ בַּשַׁבָּת, דְּכֵיוָן שֶׁהַפֶּתַח אֵינוֹ עָשׂוּי לְהִפָּתֵחַ אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת וְהַדֶּלֶת אֵינָהּ נִכֶּרֶת כְּדֶּלֶת, נִרְאֵית הַנְּעִילָה כְּמוֹ בִנְיָן. אַךְ אִם הִיא קְשׁוּרָה וּתְלוּיָה יָפֶה בְּעִנְיָן שֶׁאַף כְּשֶׁהִיא פְּתוּחָה אֵינָהּ נִגְרֶרֶת עַל הָאָרֶץ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ גָּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלֹא נִימָה, נִכֶּרֶת הִיא שֶׁהִיא דֶּלֶת וּמֻתָּר לִנְעוֹל בָּהּ.
אין לה היכר ציר – לא ניכר שהיה בה ציר בעבר.
ותלויה יפה... – בגובה ובקשירה חזקה כזו שכאשר הדלת פתוחה היא כולה תלויה, ואינה נוגעת בקרקע.
נימה – שערה.
אִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה וּתְלוּיָה כְּלָל, וּכְשֶׁפּוֹתְחִין שׁוֹמְטִין אוֹתָהּ לְגַמְרֵי, אָסוּר לִנְעוֹל בָּהּ בְּשׁוּם אֹפֶן פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָּדִיר. אֲבָל פֶּתַח הֶעָשׂוּי לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָּדִיר, מֻתָּר לִנְעֹל בָּהּ, וַאֲפִלּוּ אֵין בָּה הֶכֵּר צִיר.
שומטין – מניחים אותה בצד.
בשום אופן – גם אם יש לה ציר.
מותר לנעול בה – כיון שמדובר על תוספת עראית לבניין, לא גזרו חכמים.
דֶּלֶת הָעֲשׂוּיָה מִלּוּחַ אֶחָד, אֵין נוֹעֲלִין בָּהּ פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִכְנִיסָה וְלִיצִיאָה תָּדִיר. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ צִיר, אִם אֵינָהּ סוֹבֶבֶת עַל צִירֶיהָ, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִלּוּחַ אֶחָד וְאֵינָהּ סוֹבֶבֶת עַל צִירֶיהָ, נִרְאֶה כְּבוֹנֶה וְסוֹתֵם מָקוֹם הַפָּתוּחַ, אֲבָל בְּפֶתַח הֶעָשׂוּי לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָדִיר, יֵשׁ לְהָקֵל לִנְעוֹל בָּהּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אַסְקֻפָּה, דְּאָז נִכָּר שֶׁהוּא פֶּתַח.
מלוח אחד – מקרש אחד, ולא מכמה קרשים מחוברים.
אין נועלין בה – כי זה נראה כאילו סותם פירצה בקיר בסתם קרש.
ואפילו יש לה ציר – ואפילו אם היא בנוסף גם תלויה היטב וגבוהה מן הארץ כאשר היא פתוחה.
ודוקא כשיש שם אסקופה – מפתן, דאז אפילו שהדלת עשויה מקרש אחד, ברור שמדובר בדלת, שהרי יש לה ציר. ואם אין שם אסקופה, אפילו אם הדלת מחוברת מכמה עצים, אסור לנעול בה אם אינה סובבת על ציריה.
פְּקַק הַחַלּוֹן, כְּגוֹן לוּחַ אוֹ שְׁאָר כָּל דָּבָר שֶׁסּוֹתְמִין בּוֹ אֶת הַחַלּוֹן, יְכוֹלִין לְסָתְמוֹ בּוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ קָשׁוּר שָׁם. וְהוּא שֶׁכְּבָר סָתַם בּוֹ פַּעַם אַחַת קֹדֶם הַשַׁבָּת, אוֹ שֶׁחָשַׁב עָלָיו קֹדֶם הַשַׁבָּת לִסְתּוֹם בּוֹ. אֲבָל אִם לֹא סָתַם בּוֹ מֵעוֹלָם, וְגַם לֹא חָשַׁב עָלָיו, אָסוּר לִסְתּוֹם בּוֹ בַּשַׁבָּת, אִם הוּא דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ לְבַטְּלוֹ שָׁם שֶׁיְהֵא שָׁם לִזְמַן אָרֹךְ. אֲבָל דָבָר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְבַטְּלוֹ שָׁם אֶלָּא לִזְמַן קָצָר, כְּגוֹן בֶּגֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתָּר לִסְתּוֹם בּוֹ בְּכָל עִנְיָן (עַיֵּן בחַיֵּי אָדָם).
החלון – שפותחים ונועלים אותו תדיר.
והוא... – ובתנאי שהפקק מיועד לסתימת ופתיחת החלון, שזה מתבטא בכך שכבר סתם בו...
שדרך לבטלו שם – שאז צריך שיחליט לייעד אותו למטרה זו, או שכבר סתם בו לפני השבת וממילא מיועד למטרה זאת, שאם לא כן נראה כמוסיף על הבניין, שהרי אולי רצונו לסתום את החלון לתמיד.
דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן תְּלוּיִים עַל צִירֵי בַּרְזֶל שֶׁנָּקֵל לְהָסִירָן וּלְהַחְזִירָן, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר בַּשַׁבָּת לְהָסִירָן אוֹ לִתְלוֹתָן, כִּי הַתּוֹלֶה אוֹתָן הֲוֵי כְּבוֹנֶה וְהַמְּסִירָן הֲוֵי כְּסוֹתֵר[1] (סי' שי"ג ובחיי"א).
צירי ברזל שנקל להסירן ולהחזירן – צירים שמיועדים לכך שיוכלו להכניס ולהוציא את החלון באופן סדיר, ואינם מיועדים לכך שהחלון ייפתח בתוך הציר.
מכל מקום אסור בשבת להסירן או לתלותן – כיון שצירים קבועים, המסיר מהם חלון או דלת או שמחזיר להם חלון או דלת עובר על איסור תורה, לכן גם בצירים אלו אסור על כל פנים מדרבנן.
אָסוּר לְכַבֵּד אֶת הַבַּיִת, אֲפִלּוּ הוּא מְרֻצָּף בַּאֲבָנִים אוֹ בִּנְסָרִים. וְעַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, מֻתָּר. וְאִם עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שִׁנּוּי גָּדוֹל, כְּגוֹן עַל יְדֵי כְּנַף אַוָּז וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל[2] (של"ז).
לכבד – לטאטא.
אפילו הוא מרוצף – כי הטעם לאסור הוא מפני שכאשר אין הבית מרוצף, יש חשש שעל ידי הטאטוא הוא ישווה גומות [=יסתום גומות או סדקים ברצפת הבית], שזה אסור משום "בונה". וכשאין הבית מרוצף היה מקום להתיר, אבל מאחר ורוב בתי העיר אינם מרוצפים, אין מתירים גם בבית מרוצף. ובזמננו שרוב הבתים מרוצפים מותר לטאטא את הבית.
על ידי אינו יהודי מותר – אפילו באינו מרוצף, והסיבה להיתר זה התבארה בהערה לסעיף כז.
כנף אווז – שכמעט בלתי אפשרי להזיז איתו אדמה, אלא רק לכלוך קל בלבד.
אפילו על ידי ישראל – כאשר הבית מרוצף, ויש מתירים אפילו כשאין הבית מרוצף.
הערות:
גם טאטוא החצר אסור, ואף שאם משווה גומות בחצר אינו חייב משום בונה, יתכן ויתחייב משום חורש.
מה שנכתב בביאורים לסעיף זה שבזמננו שרוב הבתים מרוצפים יש להקל יותר, מדבר על טאטוא הבית, אבל טאטוא החצר אסור בשבת, ואין לדבר שום היתר. ואפילו בסוכות אין להקל בזה אם בנה סוכה בחצרו.
לֹא יְשַׁפְשֵׁף בְּרַגְלוֹ רֹק שֶׁעַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע, אֲבָל מֻתָּר לִדְרֹס עָלָיו בְּלֹא שִׁפְשׁוּף (שט"ז).
לא ישפשף ברגלו רוק – שהרי משווה גומות, ובבית אסור משום בונה, ובחוץ אסור משום חורש.
לדרוס עליו – כדי להבליעו בקרקע, כדי שזה לא יגעיל מישהו.
אָסוּר לִפָּנוֹת בִּשְׂדֵה נִיר בַּשַׁבָּת. (וּבְשֶׁל חֲבֵרוֹ, אָסוּר אֲפִלּוּ לִכָּנֵס [בּוֹ], וַאֲפִלּוּ בַּחֹל כְּדִלְקַמָּן סִימָן קפ"ג סָעִיף ה').
שדה ניר – שדה חרושה, שיש חשש שישווה את פני הקרקע ויתחייב משום חורש.
אסור אפילו להיכנס בו – כי הדריכה על הקרקע פוגעת בחרישה ומזיקה לו.
מְחִצָּה אֲפִלּוּ הִיא עֲרָאִית, אִם נַעֲשֵׂית לְהַתִּיר אֵיזֶה דָּבָר, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב. וְלָכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה עַל יְדֵי וִילוֹן, וְכַדּוֹמֶה בִּפְנֵי אוֹר הַנֵּר, כְּדֵי שֶׁיְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ[3]. וְכֵן לִפְנֵי סְפָרִים, כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ אוֹ לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן ק"נ סָעִיף ו'). דְּכֵיוָן שֶׁמְּחִצָּה מַתֶּרֶת, הִיא, חוֹלֶקֶת שָׁם רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וַהֲרֵי זֶה כְּעוֹשֶׂה אֹהֶל. אֲבָל מֻתָּר לְכַסּוֹת הַסְּפָרִים בִּשְׁנֵי כִּסּוּיִין זֶה עַל גַּב זֶה, שֶׁאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אֹהֶל. וְאִם הַוִּילוֹן הַתָּלוּי לִפְנֵי הַמִּטָּה הָיָה פָּרוּס טֶפַח מִבְּעוֹד יוֹם, בֵּין מִן הַצַּד בֵּין מִלְּמַעְלָה, מֻתָּר בַּשַׁבָּת לְפָרְסוֹ כֻּלוֹ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי רַק תּוֹסֶפֶת אֹהֶל עֲרָאי. אֲבָל מַה שֶּׁהַוִּילוֹן תָּלוּי תָּמִיד בְּקָצֶה אֶחָד מְקֻפָּל, לֹא מִצְטָרֵף לְטֶפַח, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ לְשֵׁם אֹהֶל. וְכֵן מְּחִיצָה הַמִּתְקַפֶּלֶת אָסוּר לְפָתְחָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה פְּתוּחָה קְצָת מֵעֵרֶב שַׁבָּת. אֲבָל מַה שֶּׁהִיא עוֹמֶדֶת מְקֻפֶּלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהַדֹּפֶן רָחָב יוֹתֵר מִטֶּפַח, לֹא מַהֲנֵי. אֲבָל מְחִצָּת עֲרַאי שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהַתִּיר אֵיזֶה דָּבָר, אֶלָּא לְהָגֵן בִּפְנֵי הַחַמָּה, אוֹ בִּפְנֵי הָרוּחַ שֶׁלֹּא יִכַבֶה הַנֵּרוֹת וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ.
להתיר איזה דבר – שיש למחיצה משמעות הלכתית, כפי הדוגמאות שבהמשך, שאז יש גם למחיצה אחת חשיבות של בנייה עראית, ואסור בשבת משום בונה.
כדי שישמש מיטתו – שאסור לשמש מיטתו לאור הנר, כמבואר בסימן קנ סעיף ג.
כדי לשמש – שאסור לשמש מיטתו בפני ספרים, כמבואר בסימן קנ סעיף ו.
לעשות צרכיו – אם צריך להשתין בלילה, ואין נכון לעשות כן מול הספרים, כמבואר בסימן כח סעיף ז.
חולקת שם רשות – יוצרת המחיצה חלוקה הלכתית.
כעושה אוהל – אוהל הוא כינוי לכל מבנה שהוא שאסור לעשותו בשבת, וסתם אוהל מורכב ממחיצות וגג, אבל מחיצה בלבד ללא גג מאליה אינה נחשבת אוהל בדרך כלל. "מחיצה המתרת" היא יוצאת מכלל זה, והעושה אותה כעושה אוהל.
לכסות הספרים בשני כיסויין – שגם זה מועיל להתיר תשמיש המיטה, כמבואר בסימן קנ סעיף ו.
שאין בזה משום אוהל – כי אין כאן אפילו מחיצה אלא כיסוי בלבד. וכן מותר לעשות מחיצה בוילון בינו לבין הספרים, אם הספרים מכוסים בכיסוי נוסף, שבמקרה זה הוילון אינו צריך להתיר בתור מחיצה הלכתית, שהרי גם אם לא היה נחשב כמחיצה היה נחשב ככיסוי נוסף, ודי בכך.
טפח – רוחב של אגרוף, ובמידות שלנו השיער נע בין 7.5 ל10 ס"מ. והוא המינימום כדי להיחשב אוהל, ולכן אם כבר יש את הרוחב הזה או את הגובה הזה, הפתיחה נחשבת כתוספת ולא כבנייה חדשה, ותוספת לבנייה שהיא עראית מותרת בשבת.
תמיד בקצה אחד מקופל – שגם כאשר הוילון פתוח לגמרי הוא תופס רוחב של טפח.
וכדומה – כגון לעשות מחיצה בין גברים לנשים, מטעמי צניעות.
[1] ולכן גם כשחם אין להוציא החלונות או הדלתות כדי שיכנס רוח, ועל ידי גוי אפשר להקל בזה. (חזון עובדיה שבת ה, רפג).
אסור לפתוח כיור על ידי 'פומפה' אם נסתם עד שאין המים יוצאים ממנו כלל. ואם קצת מים עוברים דרכו, מותר לפתחו כדי שיזרמו המים יותר. (הליכות עולם ד, רנד).
[2] ובזמנינו שרוב הבתים מרוצפים מותר לטאטא את הבית.(ביאור הלכה שלז ד"ה ויש). לספרדים מותר לטאטא את כל הבית במטאטא העשוי מענפי אילן, ובקרקע שאינה מרוצפת אין להקל אלא על ידי גוי.(ילקוט יוסף שלז א)
אין לשטוף את כל הבית, ואם יש מקום שהתלכלך מותר לשטוף רק את אותו מקום. ויש להזהר לא להשתמש במגב מספוג שהוא סוחט ולא בסמרטוט, אלא ישטוף במים ובמגב גומי.(ילקוט יוסף שלז ב אור לציון ב, מג, ח).
[3] יש אומרים שאסור לעשות מחיצה בפני הנר לשמש מיטתו ויש מתירין, והלכה כמתירין. (חזון עובדיה שבת ה, רפא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך