קֶשֶׁר שֶׁאֲסוּרִין לַעֲשׂוֹתוֹ, קֶשֶׁר כָּזֶה אֲסוּרִין גַּם כֵּן לְהַתִּיר. וּבִמְקוֹם צַעַר, יֵשׁ לְהַתִּיר עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (שי"ז).
להתיר – שגם התרת קשר כזה היא אב מלאכה.
צער – צורך גדול, כאשר מניעת התרת הקשר מצערת אותו.
יש להתיר – כל קשר שאינו עשוי להתקיים זמן ארוך, שאין קשירתו והתרתו אסורה אלא מדרבנן.
על ידי אינו יהודי – שכל דבר שאינו אסור אלא מדרבנן, מותר לעשותו על ידי גוי במקום צער או במקום מצוה, כמו שיתבאר בסימן צ סעיף יז.
הערות:
אם לא התכוון לקשור אלא לעשות עניבה, ונוצר קשר בלא כוונה, מותר להתירו בשבת.
במקום צער או צורך גדול או במקום מצוה, כאשר אין גוי, אפשר לסמוך על הפוסקים שקשר שהדרך להתירו תוך שבוע אינו נחשב קשר מתקיים. כמו כן אפשר לסמוך על הפוסקים ששני קשרים זה על גבי זה אינם נחשבים קשר של אומן.
יש להקפיד בחגורה שקושרים מסביב לספר תורה, שלא לעשות עניבה על גבי קשר אם אין עתידים לקרוא באותו ספר תורה למשך יותר משבוע. ואם יכול - יזהר גם בספר תורה שלא יקראו בו באותו יום, ובמקום צורך אפשר להתיר. גם לפתוח את הקשירה צריך להיזהר, שאם לא קראו בספר תורה זמן רב, אסור להתיר את הקשר.
דֶּרֶךְ הַחַיָּטִים, שֶׁקֹּדֶם שֶׁתּוֹפְרִין אֶת הַבֶּגֶד כָּרָאוּי, מְחַבְּרִים אֶת הַחֲתִיכוֹת בִּתְפִירוֹת מְרֻוָּחוֹת, וְאַחַר כָּךְ מְסִירִין אֶת הַחוּטִין מֵאֵלּוּ הַתְּפִירוֹת, וְאָסוּר לְהָסִירָן בְּשַׁבָּת (ש"ב).
ואחר כך – אחרי התפירה הסופית.
אסור להסירן בשבת – כי רגילים להסירם עם סיום ייצור הבגד, וכל גמר מלאכה אסור בשבת מן התורה משום מלאכת "מכה בפטיש".
בְּגָדִים הָעֲשׂוּיִם לְהַכְנִיס בָּהֶם מְשִׁיחָה אוֹ רְצוּעָה, כְּגוֹן מִכְנָסַיִם אוֹ מִנְעָלִים אוֹ חָלוּק, אִם הַבֶּגֶד חָדָשׁ, אָסוּר לְהַכְנִיסוֹ בָּהֶם, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי תִקּוּן מָנָא. וּבְיָשָׁן אִם אֵין הַנֶּקֶב צָר, שֶׁאֵין טֹרַח לְהַכְנִיסָהּ מֻתָּר. וְאִם יֵשׁ טֹרַח, אָסוּר[1] (שי"ז).
להכניס – להשחיל.
משיחה – חבל.
תיקון מנא – תיקון כלי, גמר יצירתו, כמו שהתבאר בסעיף הקודם.
ישן – שהרצועה כבר היתה בתוכו, אלא שנשמטה.
הערות:
- הלכה זו עוסקת בשרוכים, חגורות, ורצועות המושחלות בתוך פרטי לבוש, שאין רגילים להוציא אותם, כמו שרוכי נעליים, חגורות תואמות לשמלות, או מכנסי ילדים או מעילים שיש להם חוט כדי להדקם. אבל חגורות שאינם חלק מן הבגד, מותר להשחיל בשבת.
- כמובן צריך להיזהר שלא לקשור את סוף הרצועה כדי שלא תישמט שוב. יתירה מזו, סוגי רצועות שרגילים לקשור את קצוותיהן [למשל גומי במכנס או בחצאית], אסור להשחיל כלל, אפילו אם היו שם מלפני שבת.
לִפְעָמִים אֵיזֹה תְּפִירָה מִתְקַלְקֶלֶת וּמִתְפָּרְדוֹת הַחֲתִיכוֹת קְצָת זוֹ מִזּוֹ, וּמוֹשְׁכִין בְּחוּט הַתְּפִירָה וְהֵן מִתְהַדְּקוֹת וּמִתְחַבְּרוֹת, אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּשַׁבָּת מִשּׁוּם דַּהֲוֵי תוֹפֵר[2] (ש"מ).
הערות:
- חוט המושחל בתוך בגד באופן שניתן למשוך בו כדי להדק את הבגד במקומו, מותר למשוך בו רק אם החוט מושחל בתוך חורים תפורים יפה בעיגול למטרה זו, שאם החוט מושחל ישירות לתוך הבד, מתיחת החוט נחשבת כתפירה. וגם כאשר החורים תפורים יפה, מותר להדק את החוט רק אם ברור שעם פשיטת הבגד הוא ירופף את החוט בחזרה, אבל אם יתכן שיוריד את הבגד מעליו בלי לרופף את החוט, אסור למתוח את החוט בשום אופן.
נְיָרוֹת שֶׁנִּדְבְּקוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, כְּמוֹ שֶׁלִּפְעָמִים נִדְבְּקוּ דַּפֵּי סְפָרִים מֵחֲמַת הַצֶּבַע שֶׁצְּבָעָן הַכּוֹרֵךְ אוֹ שֶׁנִּדְבְּקוּ אֵיזֶה דַּפִּין בְּשַׁעֲוָה מֻתָּר לְפָתְחָן[3] (ש"מ).
שלא בכוונה – שאם נדבקו בכוונה נחשב הדבק כתפירה, ופתיחת דבר שנדבק בכוונה היא כמו קריעה של תפירה, שהיא אסורה בשבת.
הצבע שצבען הכורך – בעבר היה מקובל לצבוע את חודי הדפים של הספרים.
בשעוה – שנטפה עליהם מנר תוך כדי לימוד.
מותר לפתחן – כיון שנדבקו שלא בכוונה, ולא היה אמור להיות קיום להדבקה, אין ההדבקה דומה לתפירה, ולכן אין בעיה לקרוע אותה.
כֵּלִים שֶׁכָּרְכוּ סְבִיב פִּיהֶם בְּמַטְלִית וּקְשָׁרוּהוּ בִּמְשִׁיחָה, מֻתָּר לְקָרְעָן בַּשַׁבָּת, שֶׁזֶּהוּ מְקַלְקֵל, וּמֻתָּר לְצֹרֶךְ שַׁבָּת[4] (סי' שי"ד ובחיי"א).
במטלית – חתיכת בד.
במשיחה – חבל.
מקלקל – אין חייבים בשבת אלא על מלאכות שיש בהם תיקון, וגם מלאכות שמהותן פירוק, כמו 'קורע', 'מוחק', 'סותר', 'מכבה', אינו חייב אלא אם המטרה היא תיקון, למשל שקורע כדי שיוכל לתפור יותר טוב, או שמוחק כדי שיוכל לכתוב. ואמנם מדרבנן אסור גם לקלקל בדרך מלאכה, אבל לצורך שבת, כדי להוציא את האוכל, התירו, ובתנאי שמדובר במשהו שאין האדם מייחס לו שום חשיבות מלבד מה שהוא כרגע עוטף את האוכל ומגן עליו, שאז קלקולו דומה לשבירת קליפות של אגוזים, אבל כלים אמיתיים אסור לקלקלם אפילו כדי להגיע לאוכל.
הערות:
- מותר לקרוע עטיפות פלסטיק חד-פעמיות לצורך השבת, ובתנאי שבאמת הם מתקלקלים על ידי הקריעה. אבל צריך להיזהר שלא לקרוע אותיות, שבזה יש מלאכת מוחק, שלא מצאנו שהתירו אותה לצורך שבת, על אף שהוא מקלקל.
אָסוּר לָצוּד שׁוּם בַּעַל חַי בַּשַׁבָּת, (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן פ"ז סָעִיף כ', כ"א). וַאֲפִלּוּ פַּרְעוֹשׁ אָסוּר לִתְפּוֹס, וְאַךְ אִם הִיא עַל גּוּף הָאָדָם וְעוֹקְצּוֹ, מִשּׁוּם צַעְרָא דְּגוּפָא מֻתָּר לִטְּלוֹ וּלְזָרְקוֹ. אֲבָל אָסוּר לְהָרְגוֹ כִּי אָסוּר לַהֲרוֹג שׁוּם בַּעַל חָי. אַךְ הַכִּנִּים כֵּיוָן שֶׁהֵן מִתְהַוּוֹת רַק מִן הַזֵּעָה, מֻתָּר לְהָרְגָן. וּמִכָּל מָקוֹם אֵלּוּ שֶׁבַּבְּגָדִים אָסוּר לְהָרְגָן, אֶלָּא נוֹטְלָן וְזוֹרְקָן. רַק אֵלּוּ שֶׁנִּמְצְאוּ בָּרֹאשׁ, מֻתָּר לְהָרְגָן.
בעל חי – בעל חיים.
עיין לקמן – בבעלי חיים ביתיים, מתי יש בהם איסור צידה.
פרעוש – וכן יתוש, צרעה או דבורה.
ועוקצו – דוקא בשעה שהפרעוש עוקצו כבר, והסרתו יכולה להתפרש כעיסוק במניעת הפרעוש לעוקצו.
משום צערא דגופא מותר – כי איסור צידה מן התורה נוהג בבעלי חיים שהרגילות היא לצודם כדי לעשות בהם שימוש, כמו עופות ודגים, אבל בעלי חיים שאין מקובל לצודם לצורך כזה, דוגמת החרקים, אין האיסור לצוד אותם אלא מדרבנן, והם התירו במקום צער באופן זה.
אסור להרוג שום בעל חי – במלאכת "שוחט" אין אבחנה בין מה שמקובל למה שלא מקובל, אלא עצם נטילת החיים אסורה מן התורה, ואפילו הוצאת דם בלבד אסורה מן התורה, כי הדם הוא הנפש.
רק מן הזיעה – ישנם סוגי כינים שנוצרים מלכלוך ואינם מתרבים על ידי הפרייה של זכר ונקבה, ואותם מותר להרוג בשבת, וגם לא אסרו לצוד אותם, ובזמננו אינם מצויים בינינו.
אלו שבבגדים – ששם מצויים גם כינים וגם פרעושים, ויש לחוש שיתבלבלו ביניהם.
יֵשׁ לִזָּהֵר, כְּשֶׁרוֹצֶה לִסְתּוֹם תֵּבָה אוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם זְבוּבִים, שֶׁיַּפְרִיחֵם תְּחִלָּה מִשָּׁם, כִּי כַּאֲשֶׁר הוּא סוֹתֵם, הֵמָּה נִצּוֹדִים שָׁמָּה. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְדַקְדֵק וְלִבְדֹּוֹק שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם כְּלָל, אֶלָּא יַפְרִיחַ מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ[5] [(שט"ז)].
תיבה – ארגז.
אינו צריך לדקדק – כי דבר שאינו מתכוון מותר בשבת, אלא אם כן יש וודאות שהמלאכה שאינו מתכוון אליה תיעשה, כפי שהתבאר בסעיף כז. ואף שכאן חמור מעט יותר, כי על הצד שנותרו שם זבובים הרי הם ניצודים בוודאות, ורק אינו יודע אם הם נמצאים שם, בכל זאת ניתן להקל כאן, כיון שיש לצדד שזבובים אינם ניצודים כלל בתוך ארגז, כיון שאם יפתח את הארגז וירצה לתפוס את הזבובים הניצודים לא יצליח בכך, מפני שיברחו ויעופו.
אָסוּר לְהוֹצִיא דָּם. וַאֲפִלּוּ דָּם שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם אָסוּר לִמְצוֹץ. וְכֵן אָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הַמַּכָּה רְטִיָּה הַמּוֹצִיאָה דָּם וְלֵחָה. וּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לִדְחוֹק אֶת הַמַּכָּה לְהוֹצִיא דָּם אוֹ לֵחָה.[6] (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן צ"א סָעִיף י"א).
אפילו דם שבין השיניים – שבדיני איסור אכילת דם מתבאר בסימן מו סעיף ג שהוא מותר באכילה, אבל בשבת יש איסור להוציא דם משום "שוחט" כמו שביארתי בסעיף נב.
להניח – בשבת, אבל מותר להניחה לפני שבת והיא תפעל את פעולתה במשך כל השבת.
המוציאה דם וליחה – עם משחה שדרכה לספח אליה דם ומוגלה.
מכל שכן – אין צריך לומר, כי במניח רטייה יש אומרים שאין בו איסור תורה, מפני שהוצאת הדם נעשית מעצמה, אבל בהוצאת דם או ליחה מן הגוף יש בוודאות איסור תורה משום מלאכת 'שוחט' [בדם] או 'דש' [בליחה] בדומה להוצאת חלב בסעיף יג.
סימן צא סעיף יא – וכן שם מסעיף י ועד סעיף יג מתבארים בהרחבה דיני טיפול במכה בשבת.
צִיצִין שֶׁהֵן כְּמִין רְצוּעוֹת דַּקּוֹת שֶׁפֵּרְשׂוּ מֵעוֹר הָאֶצְבַּע סְבִיב הַצִּפֹּרֶן, אָסוּר לְהָסִירָן, בֵּין בִּכְלִי בֵּין בְּיָּד בֵּין בְּשִּׁנַּיִם. וְצִפֹּרֶן שְׁנִפְּרַשׁ רֻבּוֹ וּקָרוֹב לְהִנָּתֵק וּמְצַעֲרוֹ, מֻתָּר לְהֲסִירוֹ בְּיָּד[7], אֲבָל לֹא בִּכְלִי. וְאִם לֹא פֵּרַשׁ רֻבּוֹ, אָסוּר לַהֲסִירוֹ אֲפִלּוּ בְּיָּד (שכ"ח).
אסור להסירן – משום מלאכת "גוזז".
ביד – שמאחר ומסירו על ידי שינוי, וגם קרוב להינתק וכבר לא נחשב למחובר ממש, אין בכך איסור תורה אלא איסור דרבנן בלבד, ולכן התירו במקום צער.
אסור – כיון שאם יסירו בכלי יעבור על איסור דאורייתא.
אָסוּר לִשְׁפֹּוֹךְ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ שְׁאָר מַשְׁקִים, שֶׁיִּתְהַוּוּ גַּם כֵּן חֹמֶץ.
אסור לשפוך לתוך החומץ שאר משקים - שאסור לכבוש מאכלים בחומץ, כמו שהתבאר בסעיף כב ביחס למלח.
שיתהוו גם כן חומץ – אבל אם כוונתו שהחומץ לא יהיה חזק כל כך, מותר.
בָּשָׂר שֶׁלֹּא נִמְלַח וְחָל יוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ בַּשַׁבָּת, שֶׁאִם לֹא יְדִיחוּהוּ יְהֵא נֶאֱסָר, יֵשׁ לַהֲדִיחוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. אֲבָל עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל, אָסוּר[8] (שכ"א).
שלא נמלח – אסור לבשל בשר לפני שהוא עובר תהליך של מליחה, בכדי להוציא ממנו את הדם. פרטי הדינים מתבארים בסימן לו.
יום שלישי שלו – שלושה יממות אחרי שנשחט.
ידיחוהו – ישרו אותו בתוך מים למספר דקות.
יהא נאסר – כך מבואר בסימן לו סעיף כז, שאם שהה הבשר ללא השרייה במשך שלושה ימים, הרי הדם מתייבש בתוכו, ושוב אינו יוצא על ידי מליחה.
על ידי אינו יהודי – כי במקום הפסד גדול מותר לעשות על ידי גוי דברים שאינם אסורים מן התורה, כמבואר בסימן צ סעיף יז.
אסור – שהרי אין לו אפשרות לאכלו בשבת, ונמצא שטורח ומכין משבת לחול.
הערות:
- במקום שמקובל לצלות בשר על גחלים או בשפוד מעל האש, אין הפסד בהשהיית הבשר יותר משלושה ימים, שהרי אפשר לצלותו, והאש יכולה להוציא גם דם שהתייבש בתוך הבשר שלושה ימים ויותר.
אָסוּר לִמָרֵחַ רְטִיָּה, וְכֵן שַׁעֲוָה אוֹ זֶפֶת. לָכֵן אָסוּר לִתֵּן שַׁעֲוָה אוֹ שֶׁמֶן עָב בַּנֶּקֶב לְסָתְמוֹ אוֹ לְדַבְּקוֹ עַל אֵיזֶה דָבָר לְסִימָן. אֲבָל אֹכֶל מֻתָּר לִמְרֹחַ, כְּגוֹן חֶמְאָה עַל הַלֶּחֶם וְכַדּוֹמֶה (שי"ד שכ"א).
למרח – למרוח ולהחליק, כי הדבר דומה למלאכת "ממחק", שמהותו להחליק את העור ולגרר את שאריות השער שעליו.
רטייה – משחה על תחבושת או על פלסטר, והוא הדין למריחת משחה ישירות על פצע. ובסימן צא יתבאר יותר כיצד מותר לטפל בפצעים בשבת.
שעווה או זפת – אם יחליקם יעבור על איסור דאורייתא.
לסתמו או לדבקו – אפילו שאינו מתכנן ממש למרוח, מאחר והדרך למרוח והוא נעשה בקלות, אסור.
אָסוּר לִשְׁבּוֹר אוֹ לַחְתֹּךְ כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַאֲכָל. אֲבָל מַה שֶּׁהוּא מַאֲכָל, אֲפִלּוּ רַק לִבְהֵמָה, מֻתָּר. וְלָכֵן מֻתָּר לַחְתּוֹךְ קַשׁ לַחֲצוֹץ בּוֹ שִׁנָּיו. וַעֲצֵי בְּשָׂמִים, מֻתָּר לִמְלוֹל וְלִקְטוֹם כְּדֵי לְהָרִיחַ בָּהֶם[9], וַאֲפִלּוּ הֵם קָשִׁים כָּעֵץ. אֲבָל לִקְטוֹם אוֹתָם כְּדֵי לַחְצוֹץ שִׁנָּיו, אָסוּר (שי"ד שכ"ב).
לשבור או לחתוך – לפי הצורה או לפי המידה הנצרכת לו, והעושה כן חייב משום מלאכת "מחתך", שמהותה לחתוך את העור לפי שרטוט, כדי שיתאים למלאכה הנצרכת לו.
לחתוך קש – אם היה מיועד למאכל בהמה, ואינו מוקצה.
עצי בשמים – שאינם מחוברים לקרקע.
לקטום – לחדד.
הערות:
- פוסקי דורנו נחלקו בדברים רבים אם חיתוכם נחשב כחיתוך הנעשה לפי מידה מדוייקת או לא, כגון חיתוך נייר טואלט לפי הסימון, הפרדת גביעי לבן, פתיחת פחית שתיה, פתיחה ראשונית של פקק של בקבוק, כאשר נפרדת ממנו רצועה, ועוד. כל אלו יש רבנים שאוסרים מן התורה, ויש המתירים לכתחילה, ומאחר ומדובר בחשש לאיסור תורה, צריך להחמיר, אלא אם כן שמע מפי רבו שדעתו להתיר.
- לחתוך נייר כסף או ניילון נצמד או מפת שולחן מגליל, לפי אורך מוגדר, לכל הדעות חייב משום מחתך.
אִילָן בֵּין שֶׁהוּא לַח בֵּין שֶׁהוּא יָבֵשׁ, אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ שׁוּם תַּשְׁמִישׁ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנִידוֹ. (דְּאִם מְנִידוֹ, בְּלָאו הֲכִי אִכָּא אִסּוּר מֻקְצֶה). אֵין עוֹלִין בּוֹ, וְאֵין נִתְלִין בּוֹ. וְאָסור לְהַנִּיחַ עָלָיו אֵיזֶה חֵפֶץ אוֹ לִטְּלוֹ מִמֶּנּוּ אוֹ לִקְשׁוֹר בּוֹ בְּהֵמָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. וַאֲפִלּוּ בִּצִדְדֵי הָאִילָן, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ. וְלָכֵן אִם סַל תָּלוּי עָלָיו, אָסוּר לִטּוֹל אֵיזֶה דָּבָר מִתּוֹךְ הַסַּל, אוֹ לִתֵּן לְתוֹכוֹ, דְּהַסַּל הֲוֵי צְדָדֵי הָאִילָן. אֲבָל אִם יָתֵד תָּקוּעָה בָּאִילָן וְעָלֶיהָ תָּלוּי סַל, מֻתָּר לִטּוֹל מִתּוֹכוֹ אוֹ לִתֵּן לְתוֹכוֹ, מִשּׁוּם דְּאָז הֲוֵי הַסַּל צִדֵּי צְדָדִין. וְהַסַּל, אָסוּר לִקַּח מִשָּׁם אוֹ לִתְלוֹתוֹ שָׁם, מִשׁוּם דְּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּיָתֵד דַּהֲוֵי צִדְדֵי הָאִילָן[10].
אין משתמשין בו – שחששו חז"ל שמא יתלוש מן העץ ענפים או עלים או פירות תוך כדי השימוש, ויתחייב משום "קוצר". וכדי שלא יטעו בין עץ לעץ, אסרו אפילו בעצים יבשים.
שאינו מנידו – שהוא עבה.
בלאו הכי איכא איסור מוקצה – בלי האיסור המיוחד של השתמשות באילן, יש איסור להזיז עץ בשבת, שהרי העץ הוא מוקצה כמבואר בסימן פח סעיף ב.
צדדי אילן – דברים המחוברים לעץ.
יתד – מסמר.
והסל – את הסל עצמו.
הערות:
אסור להשתמש בשבת בערסל המתוח בין שני עצים, אבל אם קבע טבעת לעצים, ותלה עליהם את הערסל, מותר להתערסל בשבת, כי זה צידי צדדין, בתנאי שאינו מזיז בכך את העצים.
[1] מותר להחזיר שרוך שנפל מהנעל, אך אין להשחיל שרוך לנעל חדשה, שזה כמתקן כלי. ומותר להכניס שרוך חדש לנעל ישנה. ויש אומרים שבנעליים שיש בנקביהם טבעות ברזל אפשר להכניס גם שרוך חדש, ויש להם על מה לסמוך. (חזון עובדיה שבת ה, עח).
[2] ולחבר שני חלקי בגד על ידי מחט שלוש תחיבות או יותר מותר, וכן מותר לחבר בגד על ידי סיכת בטחון. (חזון עובדיה שבת ה, פ).
מותר להשתמש בטיטולים בשבת, ואפשר לפתוח את המדבקה בשבת ולהדביקה על התינוק, אך עדיף לפתחה קודם שבת. (חזון עובדיה שבת ה, פה בהע'). ויש להזהר שלא להדביק את הטיטול לפני שזורקו לפח, משום שההדבקה נשארת לתמיד. (הליכות עולם ד, רלב).
לכתחילה יש להכין נייר טואלט חתוך מע"ש, ואם לא חתך, מותר לחתוך בשינוי, אך לא במקום הנקבים. (ילקוט יוסף שמ, ו).
חוט כפתור שהתרופף, אין למותחו או לרפפו סביב הכפתור בשבת כדי לחזקו. (אור לציון ב, מז, לג).
[3] דפי ספר שלא נחתכו על ידי הדפוס, המ"ב (שמ, מה) כותב שאסור מהתורה לקרען מחדש, ואפי' על ידי גוי אסור לפתחן. ואם נדבקו על ידי שעוה וכדומה, מותר לפתחן אם אינן במקום האותיות.
והילקוט יוסף (שמ מוחק ד) כתב, שאם זה במקום אותיות, יש אוסרים לפתוח ויש מתירין.
[4] שקית ניילון מלאה חלב, או שקית מיץ פירות וכיוצא בהן, מותר לקרעה בקצה השקית כדי לערות ממנה חלב בשבת. וכן מותר לפתוח פחית שתיית מיץ שבמשיכת לשונית הפחית נוצר פתח נאה.(חזון עובדיה שבת ה שסה שפד)
[5] אסור לצוד זבובים מדרבנן. ויש אומרים שאסור לסגור תיבה שיש בה זבובים גם אם לא מתכוין לצודן. ויש מתירין משום שפסיק רישיה מדרבנן מותר, והמיקל יש לו על מה לסמוך. וטוב להחמיר להפריח הזבובים מהתיבה לפני שיסגור אותה. (חזון עובדיה שבת ה, קי).
[6] אמנם מכה שבתוכה מוגלה ודם וגורמת לו צער, מותר לבקעה להוציא ממנה הליחה, ואפי' אם יוצא עם המוגלה דם, מותר. ויזהר שלא ילחץ עליה אחר שהמוגלה יצאה.(חזון עובדיה ג תב)
[7] בגמ' שבת צד: כתוב שאם פירשה כלפי מעלה ומצערתו מותר להסירה, וכיון שנחלקו הראשונים מהו כלפי מעלה שמותר, יש להחמיר מליטול הציפורן. (הליכות עולם ד, רא).
[8] ואם חל יום השלישי בשבת, מותר לשרותו במים על ידי נכרי. ואם אפשר יאמר לגוי שיאמר לגוי אחר לשרותו במים. ואם אין נכרי, יכול להקל על ידי ישראל, ועדיף ליטול ידיו הנקיות על הבשר. (חזון עובדיה שבת ד, כג).
[9] אסור לקטום עצי בשמים קשים כדי לחצוץ בהם שיניו, בין ביד בין בכלי. אבל מותר לקטום כדי שיהיה ריחם נודף, או כדי להביאם לביתו. ומכל מקום לא הותר אלא ביד ולא בסכין. ועצי בשמים רכים מותר לחתכם אפי' בסכין. (הליכות עולם ד, קכח).
[10] אם עלה עליו מע"ש מותר לירד ממנו בשבת. אבל אם עלה בשבת, אם בשוגג מותר לו לרדת. אבל אם במזיד אסור לו לרדת עד מוצ"ש, ואם הוא קטן מותר לו לירד בשבת. (חזון עובדיה שבת ד, צב-צד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך