הָיָה הוֹלֵךְ וְהִגִּיעַ לְאַמַּת הַמַּיִם, יָכוֹל לְדַלֵּג וְלִקְפֹּץ עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ הִיא רְחָבָה. וּמוּטָב שֶׁיְדַלֵּג מִמַּה שֶּׁיַּקִיף, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה בְּהִלּוּךְ. וְאָסוּר לַעֲבוֹר בָּהּ, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי סְחִיטָה. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם אַחֵר בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַחְלִיק וְלִפּוֹל בַּמַּיִם, אָסוּר לֵילֵךְ בַּשַׁבָּת, שֶׁמָּא יִשְׁרוּ בְּגָדָיו וְיָבוֹא לִידֵי סְחִיטָה.
אמת המים – תעלת השקייה.
יכול לדלג ולקפוץ עליה – אף שללא סיבה מוגדרת אסור לדלג ולקפוץ בשבת, שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך, ולומדים מזה שלא יהיה הילוך של שבת כהילוך של יום חול, כמבואר בתחילת סימן צ.
אפילו היא רחבה – יותר מחצי אמה, ויצטרך לפסוע פסיעה גדולה יותר מאמה, שזה אסור בשבת.
שיקיף – שיעשה סיבוב עד שימצא מקום שאפשר לעבור בלי להרחיב את הפסיעות.
לעבור בה – באופן שבגדיו יירטבו.
ישרו בגדיו – יירטבו.
הָיָה הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לְהַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, יָכוֹל לַעֲבוֹר בַּנָּהָר, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁנּוּי, כְּגוֹן שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת לִשְׂפַת חֲלוּקוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוֹר וְלֹא יָבוֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְאָסוּר לַעֲבוֹר בְּסַנְדָּלוֹ, דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדְּקוֹ וּלְקָשְׁרוֹ יָפֶה, חָיְשֵׁינָן דִּלְמָא נָפַל וְאָתֵי לְאֲתוּיֵי (לְטַלְטָלוֹ). אֲבָל בְּמִנְעָלוֹ, מֻתָּר. וְכֵיוָן שֶׁהָלַךְ לִדְבַר מִצְוָה, מֻתָּר לוֹ אַף לַחֲזוֹר. וְאִם הוֹלֵךְ לִשְׁמוֹר פֵּרוֹתָיו (דִּשְׁמִירַת מָמוֹנוֹ, הֲוֵי גַּם כֵּן קְצָת מִצְוָה), מֻתָּר לוֹ לַעֲבוֹר בַּהֲלִיכָה, אֲבָל לֹא בַחֲזָרָה (ש"א).
פני אביו... – אבל להקביל פני חברו אסור, אף שבסימן צה סעיף יד מתבאר שגם זה נחשב לדבר מצוה.
שלא יוציא ידו מתחת לשפת חלוקו – שינוי שהיה מועיל לפי צורת הלבוש שלהם, שהיו מרימים את שולי הבגדים על הזרוע בזמן שהיו עוברים במים, ואם אינו עושה כן יש בכך שינוי. ובזמננו צריך לעשות שינוי אחר שמבליט אצלו את העובדה שהוא מודע לכך שאסור לסחוט.
חיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי – חוששים שמא יפול ויבוא להביאו, כלומר, כיון שנהר הוא מקום שאסור בטלטול, אסור ללכת שם עם כל פריט שיש חשש שאולי יפול, כי אם יפול יתכן שהוא יטלטלנו בידיו ארבע אמות. וכן הדין בכל מקום שאסור לטלטל בו, ובכל פריט שיש חשש שיפול, ופרטי הדינים מבוארים בסימן פד.
טִיט שֶׁעַל בִּגְדּוֹ, אִם הוּא לַח, מְגָרְדוֹ בְּצִפֹּרֶן אוֹ בְּסַכִּין. אֲבָל אִם הוּא יָבֵשׁ, אָסוּר לְגָרְדוֹ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּטוֹחֵן[1].
מגרדו – ואין זה נחשב כיבוס, מאחר ואינו משתמש במים, וגם אינו מוריד באופן שהבגד בסוף נקי לגמרי.
בצפורן או בסכין – אבל אסור לשפשף את הבגד.
כטוחן – כיון שגוש הטיט מתפורר לחתיכות קטנות או לאבקה, ואף שאין הוא מעוניין בזה, אסור הדבר מדרבנן.
בֶּגֶד שָׁחוֹר, אָסוּר לְנַעֲרוֹ מִן הַשֶּׁלֶג אוֹ מִן הָאָבָק. אֲבָל לְהָסִיר מֵעָלָיו הַנּוֹצוֹת בְּיָדוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ חוֹשְׁשִׁין גַּם בָּזֹאת[2].
בגד שחור – שאבק ושלג ודומיהם נראים עליו ביותר, והדרך להקפיד לנערם.
השלג – וכן מן הטל.
הנוצות – וכן כל דבר שאינו נכנס לתוך המרקם של הבד אלא רק מונח מעליו.
טִיט שֶׁעַל רַגְלוֹ אוֹ מִנְעָלָיו, יָכוֹל לְהָסִירוֹ בְּדָבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ, אוֹ שֶׁיְקַנְּחוֹ בְּקוֹרָה, אֲבָל לֹא יְקַנְּחוֹ לֹא בַכֹּתֶל וְלֹא בַקַּרְקַע. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק כְּגוֹן שֶׁצּוֹאָה עַל רַגְלוֹ אוֹ עַל מִנְעָלָיו, וְאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ, יָכוֹל לְקַנֵּחַ בַּכֹּתֶל. וְאִם אֵין כֹּתֶל, יְקַנַּח בַּקַּרְקַע. וְאִם יֵשׁ לוֹ מַיִם, יָכוֹל לִרְחֹץ הַמִּנְעָל גַּם בַּמַיִם אִם הוּא שֶׁל עוֹר, (כִּי בְּעוֹר, שִׁכְשׁוּךְ בְּעָלְמָא לֹא הֲוֵי כִּבּוּס, אֶלָּא כְּשֶׁמְשַׁפְשְׁפוֹ צַד זֶה עַל צַד זֶה כְּדֶרֶךְ הַכּוֹבְסִים). אֲבָל בְּסַכִּין, אָסוּר לְגָרֵד הַטִּיט וְהַצּוֹאָה מִן הַמִּנְעָל שֶׁל עוֹר. וְהַבַּרְזֶל שֶׁלִּפְנֵי הַבַּיִת שֶׁעָשׂוּי לְכָךְ, אִם הוּא חַד, אָסוּר לְגָרֵד בּוֹ. וְאִם אֵינוֹ חַד, מֻתָּר.
בדבר שמותר לטלטלו – שלא ירים אבן ברחוב בשביל לקנח את הטיט, אלא דבר ששם כלי עליו, ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור מותר, והפרטים מבוארים בסימן פח, בפרט בסעיף ז.
לא בכותל – שנראה כאילו הוא מוסיף על הבניין.
ולא בקרקע – שמא יחליק את פני הקרקע על ידי סתימת סדק או גומה, ונחשב כבונה או כחורש.
שכשוך בעלמא – שטיפה במים בלבד ללא שפשוף.
לא הוי – אינו.
בסכין אסור – כי הסכין פוגע בעור של הנעל, ומחליקו, וזו תולדה של מלאכת "ממחק", שמהותה החלקת עור.
נִתְלַכְלְכָה יָדוֹ בְּטִיט, לֹא יְקַנְּחָהּ בְּמַפָּה שֶׁמְקַנְּחִין בָּהּ הַיָּדַיִם[3] (דְּחָיְשֵׁינָן שֶׁמָּא יְכַבְּסָהּ) (ש"ב).
במפה – במגבת.
אָסור לִצְבּוֹעַ שׁוּם דָּבָר, אֲפִלּוּ בְּצֶבַע שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, וְלָכֵן אָסוּר לְאִשָּׁה לִצְבּוֹעַ פָּנֶיהָ[4] וְיֵשׁ לִזָּהֵר כְּשֶׁיָּדָיו צְבוּעוֹת מִפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, שֶׁלֹּא יִגַּע בְּבִגְדּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁצּוֹבְעוֹ. וְכֵן דַּם חָטְמוֹ וְדַם מַכָּתוֹ לֹא יְקַנַּח בְּמַפָּה[5] (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ"א סָעִיף י"א) (ש"כ שכ"ח).
שום דבר – שהדרך לצבעו.
כשידיו צבועות מפירות שאכל – אבל אין איסור לאכול פירות בידיו אף על פי שידיו ייצבעו, שאין הדרך לצבוע ידים.
שלא יגע בבגדו – אף שהוא מקלקל את הבגד בכך, בכל זאת יש פוסקים שאסרו צביעה כזאת על כל פנים מדרבנן.
דם חטמו – דם שיוצא מהאף.
מכתו – פצע.
עיין לקמן – הנחיות בטיפול בפצע בשבת.
אֵין לִתֵּן כַּרְכֹּם לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל מִפְּנֵי שֶׁצּוֹבְעוֹ[6], (כָּךְ כָּתוּב בְּסֵפֶר חַיֵּי אָדָם).
כך כתוב בספר חיי אדם – אף שבשולחן ערוך פסק שמותר, הוכיח בספר חיי אדם שלכל הפחות במקרים שרצונו של האדם לצבוע את המאכל, והוא משתמש בחומר שמקובל לצבוע בו מאכלים שהדרך לצבוע אותם, יש איסור תורה לדעת חלק מן הפוסקים, וצריך להחמיר בזה.
אָסוּר לִקְלוֹעַ אוֹ לִשְׁזוֹר אֲפִלּוּ שְׁנֵי חוּטִין אוֹ שְׂעָרוֹת הַתְּלוּשׁוֹת (ש"ג שי"ז).
לקלוע – וחייב משום "אורג".
לשזור – וחייב משום "טווה" או משום "קושר".
התלושות – כי הקולע או שוזר שערות מחוברות פטור, והוא אסור מדרבנן מפני שדומה לבונה, כמו שנתבאר בסעיף לא.
הַדֶּרֶךְ הוּא כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְשֹׁר אֵיזֶה דָּבָר בִּשְׁנֵי חוּטִין אוֹ מְשִׁיחוֹת, אוֹ שֶׁמְסַבְּבִים חוּט אוֹ מְשִׁיחָה אַחַת וְקוֹשְׁרִין שְׁנֵי הַקְּצָווֹת יַחַד כְּדֶרֶךְ הַחֲגוֹרָה, עוֹשִׂין שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל גַב זֶה, כִּי בְּקֶשֶׁר אֶחָד לֹא יִתְחַזֵּק. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּשַׁבָּת, שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל גַב זֶה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַתִּירוֹ בּוֹ בַיּוֹם[7], וּצְרִיכִין לִזָּהֵר בַּמִּטְפַּחַת שֶׁכּוֹרְכִין סְבִיב הַצַּוָּאר (האלזטוך) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהּ בַּשַׁבָּת שְׁנֵי קְשָׁרִים. וְכֵן בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יִהְיוּ בָּהּ שְׁנֵי קְשָׁרִים, דְּאִם כֵּן אָסור לְהַתִּירוֹ בַּשַׁבָּת כְּדִלְקַמָּן. וְכֵן לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ קֶשֶׁר אֶחָד בְּרֹאשׁ אֶחָד שֶׁל חוּט אוֹ מְשִׁיחָה, אוֹ לִטּוֹל שְׁנֵי הַקְּצָווֹת זֶה אֵצֶל זֶה וְלַעֲשׂוֹת בִּשְׁנֵיהֶם בְּיַחַד קֶּשֶׁר אֶחָד, אָסוּר. כֵּיוָן דְּבָזֶה גַּם קֶשֶׁר אֶחָד מִתְקַיֵּם. וְלַעֲשׂוֹת בִּשְׁנֵי קְצָווֹת זֶה עִם זֶה קֶשֶׁר אֶחָד וְעָלָיו עֲנִיבָה, אִם הוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַתִּירוֹ בּוֹ בַיּוֹם מֻתָּר. וְאִם לָאו, אָסוּר, אֲפִלּוּ אִם הוּא דַּעְתּוֹ לְהַתִּירוֹ בּוֹ בַיּוֹם[8]. אֲבָל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי עֲנִיבוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ אִם דַּעְתּוֹ שֶׁיַּעֲמוֹד כֵּן יָמִים רַבִּים (סי' שי"ז ובחיי"א).
משיחות – חבלים.
אפילו בדבר שדרכו להתירו בו ביום – שלכל הדעות נחשב קשר שאינו מתקיים, בכל זאת אסור מדרבנן, כיון שהוא קשר חזק ואמיץ, אנחנו חוששים שמא הוא מוגדר כקשר של אומן, שאסרו חכמים לקשור גם אם אינו מתקיים.
האלזטוך – צעיף [לצואר].
בערב שבת – אם לובשו ביום שישי ואינו מתכנן להורידו עד שבת.
כדלקמן – סעיף מו.
ועליו עניבה – כמו שקושרים נעליים.
בו ביום – תוך עשרים וארבע שעות.
אסור – כי אז הוא נחשב קשר מתקיים, ואסור מדרבנן, אף שבוודאי אינו קשר של אומן.
שתי עניבות זו על גבי זו – ללא קשר מתחתיהם.
מותר – שזה אינו נחשב קשר כלל.
הערות:
הקושר הוא מאבות מלאכות, כל שמתקיימים בו שני תנאים: א. שהקשר יהיה קשר שמתקיים, ב. שהקשר יהיה קשר של אומן, ומדרבנן אסור לקשור קשר שמתקיים בו אחד משני התנאים האלו. ויש אומרים שקשר שדרכו להתקיים לעולם אסור מן התורה אפילו אם אינו מעשה אומן. שני המושגים הללו [קשר של קיימא וקשר של אומן] אינם ברורים, והפוסקים דנו בהם בהרחבה. למעשה אנחנו חוששים לפרשנות המחמירה ביותר, שכל קשר חזק ואמיץ נחשב קשר של אומן, למשל קשר על גבי קשר, או קשר אחד בסוף החוט, וכל קשר שאין הדרך להתירו באותו יום נחשב קשר המתקיים. לכן מותר לכתחילה לקשור בשבת רק קשר שהדרך להתירו בו ביום, כאשר הוא אכן מתכנן להתירו בו ביום, ובתנאי שאינו קשר חזק ברמה של שני קשרים זה על זה. יוצא מן הכלל היא עניבה בלא קשר מתחתיה, שאינה נחשבת כקשר כלל ומותרת תמיד.
[1] עיין בהערה על סעיף לב.
[2] יש אומרים שאין לנער בגד או כובע שחור וחדש מהאבק או עפר שעליו, אך רוב הפוסקים מתירים בזה, ולכן אפשר להקל, והמחמיר תעב"ר. וכן מותר להסיר הנוצות מכובעו או מבגדו, אפילו אם הוא חדש ושחור. וכן מותר לנער בנחת שלג שירד ולא נמס מבגד שחור וחדש. (הליכות עולם ג, רכד). המצחצח נעליים בשבת, אפילו אם היו נעליו נקיות קודם הצחצוח, עבר על איסור דרבנן. (חזון עובדיה שבת ה, א).
[3] אבל מותר לקנח בסמרטוט שאין מקפיד עליו אם יתלכלך.(מ"ב שב, נז).
[4] אסור לאשה להעביר צבע או לכחול פניה. אבל פודרא מותר לתת על פניה אם לא מעורב בה משחה או קרם. (חזון עובדיה שבת ה, ה).ויש אוסרים בזה(שמירת שבת כהלכתה יד, נט)
ואסור לאשה לשים בשבת 'אודם' על שפתיה, או 'לאק' על צפורניה. (ילקוט יוסף שכ, ז).
האוכל בשבת פירות הצובעים כגון תותים, צריך להזהר לא לקנח פיו או ידיו במפית, שלא יצבע את המפה מהצבע שבידו. ולכן ירחץ ידיו ואח"כ ינגבם במפית. (חזון עובדיה שבת ה, טז-יז). ועל כל פנים מותר לאשה לאכול תותים אפי' שזה צובע את שפתיה, אם אינה מתכוונת לכך. (הליכות עולם ד, רפ).
סבון הצובע את האסלה, עדיף להוציאו קודם השבת, כדי לא להכנס למח' הפוסקים אם יש בזה איסור צובע, ובהליכות עולם(ד, רפו) כתב, שמותר להוריד מים על אסלה, גם כאשר הסבון צובע את המים. (ומכל מקום אם רוצה בצבע זה, יהיה אסור)
[5] ומי שנחתך באצבעו וכדומה, יש אוסרים להניח בגד על מכתו משום צובע, ויש מתירים. וטוב להחמיר כשאפשר, וירחץ ידו במים לפני שמקנח בבגד. (חזון עובדיה שבת ה, טז-יז).
מותר ליתן בגד אדום על הדם בשבת, ובבגד שאינו אדום יש להחמיר משום צובע. ובמקום צורך אפשר לסמוך על הרדב"ז שמקל בזה כוון שזה דרך לכלוך. ובממחטת נייר בוודאי יש להקל, שגם זה הוא דרך לכלוך, וגם תיכף הוא משליכו לאיבוד.(הליכות עולם ד, רד)
[6] בשולחן ערוך (שכ יט) מבואר שאיסור צביעה אינו נוהג באוכלין או במשקים. ולכן מותר לתת כרכום בתבשיל או במרק בכלי שני. וכן מותר לתת יין אדום בתוך יין לבן או פטל לתוך מים וכדומה. (חזון עובדיה שבת ה, לב-לו)
הצובע פתו במשקה הפירות אין בכך כלום. שאין צביעה באוכלין. (הליכות עולם ד, רפה).
[7] ויש מתירין לקשור קשר על קשר אם אינו עושה כן לקיימא, אלא מתכוון להתירו תוך שבעה ימים. והמנהג להתיר. והמחמיר תעב"ר. (חזון עובדיה שבת ה, נז). השולחן ערוך (שיז,א) הביא כמה דעות מהו קשר של קיימא. והחזון עובדיה (שבת ה מז) כתב, יש אומרים שכל שאין הקשר עשוי להתירו באותו יום עצמו, נחשב כקשר של קיימא שאסור לקשרו בשבת, ויש חולקים ואומרים שכל שאין הקשר מתקיים במשך שבעה ימים אינו נקרא קשר של קיימא ומותר לקשרו בשבת, וכן עיקר להקל.(אמנם בהליכות עולם (ד רכז) התיר בזה רק בקשר ועניבה עליו).
[8] מותר לקשור קשר ועניבה עליו, אפילו על מנת להתקיים. ויש מחמירים שלא לקשור אלא רק כשעומד להתירו תוך שבעה ימים. אבל עניבה בלי קשר, או קשר אחד בלי עניבה, מותר אפילו דעתו להתקיים לעולם. (חזון עובדיה שבת ה, סו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך