כָּל דָּבָר שֶׁהַיִשְֹרָאֵל אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ, אָסוּר גַּם כֵּן עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי[1]. וּמִכָּל מָקוֹם בִּימֵי הַחֹרֶף, כֵּיוָן שֶׁמֻּתָּרִין לְהַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר כְּדֵי לְחַמֵּם אֶת הַבַּיִת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, (כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְקַמָּן סִימָן צ' סָעִיף יח), נוֹהֲגִין שֶׁהָאֵינוֹ יְהוּדִי מַעֲמִיד אֶת הַתַּבְשִׁילִין שֶׁנִּצְטַנְּנוּ, עַל הַתַּנּוּר קֹדֶם שֶׁהוּא מַסִּיקוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַסִּיקוֹ. דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה בְּהַסָּקָה זֹאת לְחַמֵּם אֶת הַתַּבְשִׁילִין, אֶלָּא לְחַמֵּם אֶת הַבַּיִת, יֵשׁ מַתִּירִין. וְדַוְקָא שֶׁיַּעֲמִידֵם קֹדֶם הַהַסָּקָה וְלֹא אַחַר כָּךְ. וּפְשִׁיטָא שֶׁאִם אֵין הַכַּוָּנָה בַּהַסָּקָה בִּשְׁבִיל הַבַּיִת אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתַּבְשִׁילִין, וַדַּאי אָסוּר בְּכָל עִנְיָן. וְיֵשׁ אוֹסְרִין אֲפִלּוּ אִם הַכַּוָּנָה הִיא בִּשְׁבִיל לְחַמֵּם אֶת הַבָּיִת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמִּנְהָג כְּהַמַּתִּירִין, מִכָּל מָקוֹם כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּאוֹתָן תַּנּוּרֵי בַּרְזֶל הָעֲשׂוּיִין לְבַשֵּׁל עֲלֵיהֶן תָּמִיד (שפאר קיכע), אַף עַל פִּי שֶׁמַּסִּיקִים בָּהֶן בַּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ חִמּוּם הַבַּיִת, וְגַם הָאֵינוֹ יְהוּדִי מַעֲמִיד עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁילִין קֹדֶם הַהַסָּקָה, מִכָּל מָקוֹם הַיָּרֵא אֶת ה' יִמָּנַע מִזֶּה.
אסור גם כן על ידי אינו יהודי – פרטי דין זה מתבארים בסימן צ סעיפים יד-כג, ולא הוזכר כאן אלא בגלל שיש כאן מקרה מיוחד שיש לעמוד על היבטיו השונים.
על התנור – מעליו, במקום שיתחממו מחום התנור, אבל לא במקום שרגילים לבשל במהלך השבוע.
שאין הכוונה – לא זאת עיקר הכוונה, אף על פי שהגוי יודע שבחימום הבית מתחממים גם התבשילים.
ולא אחר כך – שאז ברור שהגוי מתכוון לחמם את התבשילים, ומאחר וליהודי היה אסור להניחם שם בשבת, אסור גם לגוי לעשות זאת עבורו.
ודאי אסור בכל עניין – ואפילו בדיעבד אסור לאכול כל דבר שאי אפשר לאכלו כשהוא קר וחיממו הגוי בשבת.
ויש אוסרין – כי סוף סוף מתכוון הגוי גם לתבשילים, שהרי בשביל זה מניח אותם על התנור לפני כן.
שאין שם צורך כל כך – כאשר יש פתרון אחר שאינו פוגע באופן מהותי בעונג שבת.
אותן תנורי ברזל – תנורים שתוכננו על דעת שיוכלו לבשל עליהם, ואי אפשר לומר שהגוי אינו מתכוון לחימום התבשיל.
ימנע מזה – אפילו על חשבון פגיעה בעונג שבת, כי ההיתר בזה קלוש, וגם אינו יכול להתבסס על המנהג העתיק להתיר בתנורים מהסוג הישן.
הערות:
- כאשר יהודי עושה בשבת פעולה, שעל ידה נעשית מלאכה בוודאות, אפילו אם אינו מתכוון למלאכה, הפעולה אסורה. מושג זה קרוי בפוסקים "פסיק רישיה" ומקור המושג באדם שחותך ראש תרנגול כדי שיהיה לילד כדור, ו"לא התכוון" שהתרנגול ימות.
כאשר גוי עושה פעולה כזאת עבור יהודי, סוברים הפוסקים האלו שאם עיקר כוונת הגוי למלאכה מותרת [=שמותר לגוי לבצע בשבת], הדבר מותר, ולא מתייחסים למלאכות הנוספות שנעשות מאיליהם בדרך "פסיק רישיה". וגם בין המחמירים יש שסוברים שאם הגוי באמת לא מתכוון למלאכה האסורה הדבר מותר, אלא שבמקרה שלנו הגוי מתכוון לחימום התבשיל.
דוגמאות מעשיות בזמננו, אם יש מאכלים במקרר ואסור לפתוח את המקרר בשבת בגלל נורה שתידלק וכדומה, מותר לומר לגוי להוציא את המאכל מהמקרר, אפילו שעל הדרך הגוי מדליק ומכבה את הנורה, כיון שאין הגוי מתכוון לכך. ועוד דוגמא תתבאר בהמשך בסעיף עג.
הַשּׁוֹפֵךְ מַשְׁקִים בְּמָקוֹם שֶׁהַקַּרְקַע מַצְמַחַת, חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ, שֵׁהֲרֵי הַמַּשְׁקֶה גּוֹרֵם שֶׁתַּצְמִחַ הַקַּרְקַע. וְעַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר מִלֶּאֱכוֹל בַּגִּנָּה, כִּי בְּקשִׁי יָכוֹל לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁפּוֹךְ מַשְׁקִים עַל הָאָרֶץ[2]. וּמִלְּבַד זֹאת, יֵשׁ בַּגִּנָּה אִסּוּר טִלְטוּל (עַיֵן סִימָן פ"ג) (של"ו שנ"ח).
במקום שהקרקע מצמחת – אבל במקום שדורכים בו, אף שיתכן שהמים יצמיחו, מאחר ולא ברור שזה יקרה, מותר.
חייב משום זורע – אם מעוניין בהצמחה. ואם אינו מעוניין, אסור מדרבנן.
מלאכול בגינה – בכלל, אם משתמש במים בסעודתו.
איסור טלטול – אם הגינה גדולה, יש מקרים שאסור לטלטל בה אפילו אם היא מוקפת מחיצות, ופרטי הדינים מתבארים בסימן פג. ומאחר ומאד קשה לאכול במקום שאסור לטלטל בו, יש להימנע מלאכול בגינה, גם אם אינו משתמש במים.
סְפוֹג שֶׁאֵין לוֹ בֵּית אֲחִיזָה, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ[3] (ש"כ).
בית אחיזה – ידית, שמאפשרת להחזיק את הספוג בלי לסחוט אותו.
אין מקנחין בו – אין מנקים בו לכלוך, כיון שבוודאות יסחט ממנו מים בשעה שמחזיקו ביד, ואסור לסחוט בשבת, לפעמים משום "מלבן" ולפעמים משום "דש", כמו שביארתי בסעיף יז.
הערות:
- ספוג שיש לו בית אחיזה, מותר לקנח בו לכלוך, אף שאין ספק שיישאר רטיבות על המשטח המתנקה שמקורו בספוג.
אָסוּר לָרֹק בְּמָקוֹם שֶׁהָרוּחַ יְפַזֵּר אֶת הָרֹק[4] (שי"ט).
במקום שהרוח יפזר את הרוק – כי הוא דומה למלאכת "זורה", שבה זורק לאוויר את גרעיני התבואה עם המוץ, והרוח מעיפה את המוץ. ויש מפרשים שאין הדבר אסור אלא במקום שבו אסור לטלטל, כיון שהרוח מעיפה את הרוק ארבע אמות, והרי זה כאילו זורק חפץ במקום שאסור בטלטול.
בְּתוּלָה, אֲסוּרָה לִקְלוֹעַ שַׂעֲרוֹתֶיהָ בַּשַׁבָּת, וְלֹא לְהַתִּיר קְלִיעָתָהּ, אֲבָל יְכוֹלָה לְתַקֵּן שַׂעֲרוֹתֶיהָ בְּיָדֶיהָ. וּבְמַסְרֵק הֶעָשׂוּי מִשְּׂעַר חֲזִיר, אִם הוּא קָשֶׁה מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַעֲקוֹר שְׂעָרוֹת, אָסוּר לְסָרֵק בּוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ קָשֶׁה, מֻתֶּרֶת לְתַקֵּן בּוֹ שַׂעֲרוֹתֶיהָ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם הִיא מְיַחֶדֶת אוֹתוֹ לְכָךְ[5] (ש"ג שכ"ז).
בתולה – נערה, שאינה צריכה לכסות את ראשה.
אסורה לקלוע שערותיה – כי הוא דומה למלאכת "בונה".
לתקן – לסדר בלי לקלוע.
בידיה – אבל לא במברשת.
מסרק – מברשת.
שלא יעקור שערות – וזה אסור משום מלאכת גוזז.
מייחדת אותו לכך – לשימוש של שבת, שכך היה מנהג הבנות, כדי לשנות מדרכן ביום חול.
בֶּגֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֵיזֶה לִכְלוּךְ, מְקַנְּחוֹ בִּסְמַרְטוּט וְכַיּוֹצֵא בוֹ[6]. אֲבָל לֹא יִשְׁפּוֹךְ עָלָיו מַיִם. מִשּׁוּם דִּנְתִינַת הַמַּיִם, הֲוֵי כְּמוֹ כִּבּוּס. וְלָכֵן אִם תִּינוֹק הִשְׁתִּין עַל אֵיזֶה בֶגֶד, אָסוּר לִשְׁפּוֹךְ עָלָיו מַיִם. (אֲבָל הִשְׁתִּין עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל כְּלֵי עֵץ אוֹ עוֹר, מֻתָּר לִשְׁפֹּךְ שָׁם מַיִם), וּכְשֶׁאָדָם נוֹטֵל יָדָיו וְרוֹצֶה לְנַגְבָן בְּמַפָּה, טוֹב לְשַׁפְשְׁפָן הֵיטֵב זוֹ בָזוֹ לְהָסִיר הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר עֲלֵיהֶם רַק מְעַט מַיִם[7], (דְּבִמְעַט מַיִם שֶׁהוּא מְנַגְּבָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ, לֹא הֲוֵי כִּבּוּס) (ש"ב). וּבְמַפָּה צָבוּעָה אֵין לָחוּשׁ בְּכָל עִנְיָן (דְּלֹא שַׁיָּךְ בָּהּ כִּבּוּס כָּל כָּךְ).
סמרטוט – אפילו לח, בעדינות.
הוי כמו כיבוס – אפילו אם אינו משפשף.
עור – אף ששייך כיבוס גם בעור, אבל עצם הרטבת העור ללא שפשוף אינו נחשב כיבוס.
במפה – במגבת.
טוב – אף שלפי רוב הפוסקים אין בזה בעיה, שהרי נותן הוא את המים על המגבת בדרך לכלוך.
מעט מים – כי אם יש מים מרובים יש מקום לומר שהרטבת המגבת היא סוג של כיבוס.
הערות:
- כל הפוסקים מסכימים שאין הבדל בדיני כיבוס בין בגדים לבנים לצבעוניים, ולא מובן מה שכתב בעל הקיצור שולחן ערוך בסוף דבריו שמותר לנגב את הידים במגבת צבועה. אבל למעשה המנהג להקל לנגב ידים במגבת, אפילו לבנה, כי הוא דרך לכלוך ולא דרך כיבוס.
חָבִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַיִם וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אָסוּר לִפְרֹס עָלָיו בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לָהּ, לְכַסּוֹתוֹ בּוֹ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי סְחִיטָה. אֲבָל בְּבֶגֶד הַמְיֻחָד לָהּ מֻתָּר לְכַסּוֹתָהּ, דְּכֵיוָן דִּמיֻחָד לָּהּ, לֹא חַיְשֵינָן שֶׁיִּסְחוֹט (וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף פ) (ש"כ).
שאינו מיוחד לה – סתם בגד שיש לו שימוש אחר.
יבוא לידי סחיטה – אם הבגד יירטב בטעות.
לא חיישינן – אין חוששים.
סעיף פ – עניין נוסף שצריך לקחת בחשבון כשמכסים חבית עם בגד.
אִם נִשְׁפְּכוּ מַיִם עַל הַשֻּׁלְחָן וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר לְקַנְּחוֹ בְּבֶגֶד שֶׁהוּא מַקְפִּיד עָלָיו, דְּכֵיוָן דְּאִכָּא מַיִם מְרֻבִּים, חָיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִסְחוֹט[8]. וְכֵן לֹא יְנַגֵּב בְּמַפָּה כּוֹסוֹת אוֹ שְׁאָר כֵּלִים שֶׁפִּיהֶן צָר, דִּמֵחֲמַת דָּחֳקָם נִסְחָט הַמַּשְׁקֶה (ש"ב).
שהוא מקפיד עליו – שיהיה יבש ושימושי. ואינו מותר אלא בסוג בגד שגם אם היה מנגב בו ביום חול לא היה מקפיד לסחטו.
כיון דאיכא מים מרובים – מאחר ויש כאן כמות של מים, אף שהוא דרך לכלוך ואין איסור כיבוס בעצם הרטבת הבגד, אבל אם יסחט את הבגד יהיה בכך כיבוס.
נסחט המשקה – אם פי הכלי צר כל כך שמופעל עליו לחץ בעל כרחו בזמן שמכניס ומוציא משם את המגבת.
הָיָה הוֹלֵךְ וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים עָלָיו וְעַל בְּגָדָיו, מֻתָּר לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ. וּכְשֶׁפּוֹשְׁטָן, אָסוּר לְשָׁטְחָן כְּדֵי שֶׁיִּתְיַבְּשׁוּ[9]. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לַחִים רַק מִן הַזֵּעָה, אָסוּר לְשָׁטְחָן, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְשָׁטְחָן נֶגֶד הָאֵשׁ. וַאֲפִלּוּ אִם לָבוּשׁ בָּהֶם, אָסוּר לַעֲמֹד נֶגֶד הָאֵשׁ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא חַם הַרְבֵּה. וְכֵן אָסוּר לְנַעֵר בֶּגֶד מִן הַמָּיִם, וּבֶגֶד שֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל מֵימָיו, אָסוּר אֲפִלּוּ לְטַלְטְלוֹ לְאַחַר שֶׁפְּשָׁטוֹ מֵעָלָיו, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִסְּחֲטֶנוּ.
מותר לילך לביתו – ולא חששו חכמים שמא יסחוט.
אסור לשטחן כדי שיתייבשו – כי יחשדו בו שכיבס את הבגדים בשבת, ואסרו לשטוח אותם גם במקום שאין רואה.
וכל שכן דאסור לשטחן נג האש – שבזה יכול להיות איסור תורה של בישול המים.
לנער בגד – גם זה, כמו סחיטה, הוא חלק מכיבוס.
מקפיד על מימיו – שלא יהיה בו מים.
[1] כל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור לומר לגוי לעשותו, ואפילו לרמוז לו אסור. בד"א ברמז שהוא לשון ציווי, כגון שאומר לו קנח חוטמך וכוונתו שיסיר הפחם מראש הפתילה, אבל מותר לומר לו הנר אינו מאיר יפה, והגוי מבין מעצמו ומסיר הפחם מראש הפתילה.( הליכות עולם ג קעח)
שבות דשבות (דהיינו לומר לגוי לעשות איסור דרבנן) במקום מצוה, מותר לומר לגוי לעשותו בשבת.( הליכות עולם ג קעו)
מלאכה שאסורה מהתורה, אין להקל לומר לגוי לעשותה אף במקום מצוה, אבל מלאכה מדרבנן, יכול לומר לגוי לעשותה במקום מצוה.(ילקוט יוסף שז סד)
ובמקום מצוה ד'רבים', מותר לומר לגוי לעשות אפי' מלאכה דאורייתא, ולכן אם נכבה אור בבית כנסת, ויש אנשים שלא יודעים להתפלל בלי סידור, מותר לומר לגוי להדליק את האור לצורך הרבים. וטוב לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שידליק. (הליכות עולם ג קפג)
אם נכבה האור בביתו בליל שבת, יש להקל לקרוא לגוי שבת אם יש לו ילדים קטנים המפחדים לשהות בבית בחושך. אך אם אין ילדים בבית יש להחמיר כדעת השולחן ערוך אף אם צריך לאכול סעודת שבת, אלא אם כן צריך גוי רק למלאכת דרבנן(כגון להדליק מנורות 'לדים' וכדומה).
[2] כיור שרוחצים בו ידים, והמים מגיעים בסוף לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו או לשטוף בו כלים, שאין כוונתו לזרוע. ולא דומה לאוכל בגינה שאסור, ששם הוא שופך על הזרעים ממש. (חזון עובדיה שבת ד, י). ואסור ליטול ידים בגינה בשבת. (יביע אומר י, כא, טו). ומותר להטיל מי רגלים על הקרקע, ואפילו בקרקע שלו. וטוב להזהר להטיל סמוך לזרעים, ולא עליהם ממש. (הליכות עולם ד, רפט).
[3] גזרה שמא יסחוט. ולא נקרא פסיק רישיה (אין ודאי שיסחוט), אלא קרוב לבוא לידי סחיטה. (הליכות עולם ד, ט בשם התוספת שבת).
מגבונים לחים מותר להשתמש בהם לקנח התינוקות, על ידי שישתמש בהם בנחת. ויש פוסקים המחמירים בזה. (חזון עובדיה שבת ד, קמח) ואם הם עשויים מבד יש להחמיר בזה, ויש בזה חשש איסור תורה. (ילקוט יוסף שמ, ג).
[4] ורוב הפוסקים לא חששו לזה, וכן פסק ביחוה דעת (ו, כה). ואולם אין להתיז ריח טוב על הבגדים. כן מותר לרסס ב'ספרי' המתפזר בחלל האוויר. (ילקוט יוסף שיט זורה ה)
מותר לזלף פליט להבריח זבובים ויתושים, באופן שלא מזלף על היתושים עצמם. (חזון עובדיה שבת א, רלח).
[5] ונחלקו הפוסקים האם להסתרק במסרק בשבת הוי איסור דאורייתא או דרבנן. (ועיין טהרת הבית ג, קי, קיא). ולסדר מעט את השיער במברשת רכה, מותר.
[6] אדם שהתלכלך מטיט לח משפשפו מבפנים ולא מבחוץ. וטיט יבש, מותר לשפשפו בעת הצורך כשנראה לעין כל ואין לו בגד אחר. ואם יש גוי, יש לנקות על ידו. (הליכות עולם ג, רכו).
[7] להלכה בבגד נקי לדעת השולחן ערוך(שב, ט) לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, ורק להרטיב בגד בהרבה מים, השולחן ערוך (בסימן שלד) אסר משום כיבוס (יביע אומר ד, ל, יט).
[8] אם נשפכו מים על השולחן, יקח מפה המיועדת לכך ויניחנה בזהירות על המים והמים יספגו מאליהם.(מ"ב שב נט)
[9] ואם שטחן במזיד והתייבשו, אסור ללבשן בשבת. ובגדים יבשים מותר לשטחם, אך כדאי להמנע מזה מפני החשד, אם תולה אותם במקום המיוחד לבגדים רטובים. ובגדים שהיו רטובים בבין השמשות, ותלאם על החבל מערב שבת, מותר ללבשם בשבת. (הליכות עולם ג, ריט-רכ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך