(עִקַּר הַמְּלָאכוֹת שֶׁנֶּאֶסְרוּ לָנוּ לַעֲשׂוֹתָם בַּשַׁבָּת, כְּבָר נוֹדְעוּ לְרֹב בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, וְלֹא נִכְתַּב כָּאן רַק מִדְּבָרִים שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ לְרַבִּים וְהֵמָּה דְּבָרִים שְׁכִיחִים).
הקדמה לסימן פ:
הלכות שבת רבים הם, ובעל הקיצור שולחן ערוך הרגיש שזה חורג ממתכונת הספר לכתוב את כל הלכות שבת, ולכן הוא ויתר על ההלכות הידועות לכולם וכתב רק את הדברים שלא ידועים כל כך, ועלולים להיכשל בהם.
לצערנו, בדורנו ישנם יהודים רבים שאינם יודעים כלום מהלכות שבת, ויש צורך לכתוב הרבה יותר. מלבד זאת, המציאות השתנתה מאד, וישנם דברים רבים במציאות שלנו שלא היו קיימים בזמן הקיצור שולחן ערוך.
ואמנם היה מן הראוי להשלים פרטים רבים ולהוסיף הלכות רבות, אך מכיון שאין מטרת הביאורים להיות ספר הלכה בפני עצמו, נמנענו מזה. עם זאת, השתדלנו להרחיב מעט יותר, לתת קצת רקע ומקבילות להלכות המוזכרות בקיצור שולחן ערוך, כדי להפכם לרלוונטיות יותר עבורנו.
יש לדעת, שבכל הנוגע לשאלות מודרניות שניתן להשליך עליהם מן ההלכה הקלאסית, לרוב אין הסכמה בין הרבנים, ולכן במקרים רבים נמנענו מלכתוב הלכה ברורה, אלא רק הערנו על קשרים אפשריים. נכון ללמוד את הלכות שבת מפי רבנים בני דורינו, שבקיאים בהוראת ההלכה למעשה, וניתן להיעזר בספרים שהתחברו על ידם. עם זאת, מאחר ולימוד הלכות שבת בצורה מסודרת אורכת זמן רב, יש תועלת גדולה בטעימה של הלכות בודדות פה ושם מכל רחבי הלכות שבת, כדי לקבל קצת מושגים, ולדעת היכן בכלל עלולה להיות שאלה.
דברים שמתבארים בהערות לספרדים לא כפלנו בדרך כלל. ויש לעיין גם שם לקבל תמונה רחבה יותר של ההלכות. ועם זאת יש לזכור, שככל שמדובר במציאות המחודשת של ימינו, גם אם נמצא פסיקה מפורשת של רב כזה או אחר, לרוב אין הדברים מוסכמים, ויש לקחת את הדברים בערבון מוגבל, ואין הדבר קשור לפסיקה ספרדית או אשכנזית, אלא להבנה של רב מסויים את המציאות ואת דרכי ההשוואה בינה לבין ההלכה המקורית, שלא תמיד מקובלת על רב אחר, גם מאותה עדה, ואין מנוס מלעשות לעצמו רב קבוע וללכת בעקביות אחרי פסקיו.
הקדמה ללשונות הפוסקים בהלכות שבת:
כל מלאכה האסורה בשבת מן התורה משתייכת לאחד משלושים ותשעה אבות מלאכות [=אב-טיפוסים של מלאכות] המנויים במשנה בפרק שביעי של מסכת שבת. ואילו המלאכות האסורות מדרבנן, הם דברים שעלולים לגרום ליהודי להיכשל באחת מאבות המלאכות.
לשון הפוסקים בדברים שאסורים מן התורה [=מדאורייתא] היא "חייב משום ...", והכוונה שהמבצע את הפעולה הזאת בכוונה תחילה בנוכחות שני עדים כשרים אחרי שהתרו בו שלא לעשות זאת, חייב סקילה בבית הדין, ואם יעשה את הפעולה ללא כל התנאים הללו בכוונה תחילה, חייב בעונש כרת, ואם עושה אותה בשגגה, חייב להקריב במקדש קרבן חטאת.
דברים שאסורים מתקנת החכמים [=מדרבנן], מופיעים בספרות כ"אסור, שמא יעשה/יבוא לידי...", או "גזרה משום/אטו...", ועוד לשונות דומים, שמשמעותם שהחכמים אסרו את הפעולה, ולרוב גם מדוע אסרו אותה, אבל אין "חייבים" עליה, כלומר, אינה אסורה מן התורה.
ולשלמות העניין אכתוב את שלושים ותשעה אבות המלאכות, ואת הסעיפים שבהם מתבארים חלק מפרטי דיניהם: א. חורש (מ, עד, עה, צ) ב. זורע (כח, סא) ג. קוצר (ט, ס, סא) ד. מעמר (י, כה) ה. דש (ד, ט, יא, יב, יג, יד, טו, כו, כט) ו. זורה (ל) ז. בורר (טו, יז, יח, יט) ח. טוחן (כ, כא, לח) ט. מרקד (יז) י. לש (ז, יד) יא. אופה או מבשל (ג, ד, כו, כז, לה) יב. גוזז (לא, נה) יג. מלבן (יז, כו, כט, לב, לג, לד, לה, לו, לז, לח, לט, מ, מא, צב) יד. מנפץ () טו. צובע (מב, מג) טז. טווה (מד) יז. מיסך () יח. עושה שני בתי נירין () יט. אורג (מד) כ. פוצע () כא. קושר (מה) כב. מתיר (מו) כג. תופר (מט, נ) כד. קורע (נ, נא) כה. צד (נב, נג) כו. שוחט (נב, נד) כז. מפשיט () כח. מעבד (כב, כג, כד, נו) כט. ממחק (מ, נח) ל. משרטט () לא. מחתך (נט) לב. כותב (סב, סד, סה) לג. מוחק (נא, סג, סד) לד. בונה (כה, לא, מ, מד, סז, סח, סט, ע, עא, עב, עג, עד, עו, עז, עח, עט, פ, פב, צ) לה. סותר (נא, עב, עח, פא, פד) לו. מבעיר (א, ב, ה) לז. מכבה (א, ב, נא, צב, סימן פה) לח. מכה בפטיש (ו, מז, מח, פג, פה, פו, פז, פח, צא) לט. מוציא מרשות לרשות (כח, ל, לז, פט, סימנים פא-פד).
אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר[1] דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עִיּוּן קְצָת, דְּגָזְרוּ רַבָּנָן, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַטֶּה אֶת הַנֵּר, לְקָרֵב אֶת הַשֶּׁמֶן אֶל הַפְּתִילָה, וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מַבְעִיר[2]. וּשְׁנַיִם מֻתָּרִין לִקְרוֹת מִתּוֹךְ סֵפֶר אֶחָד בְּעִנְיָן אֶחָד, שֶׁאִם יָבֹא אֶחָד לְהַטּוֹת, חֲבֵרוֹ יַזְכִּירֵהוּ. וּבַנֵּרוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁהָחֵלֶב אוֹ הַשַּׁעֲוָה כָּרוּךְ עַל הַפְּתִילָה, נוֹהֲגִין לְהַתִּיר[3]. אַךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה הֶכֵּר, שֶׁלֹּא יָבֹא לִקְצֹץ רֹאשׁ הַפְּתִילָה שֶׁנַּעֲשֶׂה פֶּחָם, וּלְהָרַמְבַּ"ם, הֲוֵי אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא. וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי אָסוּר לִקְצוֹץ רֹאשׁ הַפְּתִילָה (סי' ער"ה רע"ח).
דבר שצריך עיון קצת – למשל קריאה בספר, בדיקת שערות מכינים, ועוד דברים דומים.
יטה את הנר – יעשה פעולה בנר כדי לשפר את התאורה.
בעניין אחד – את אותו טקסט.
כרוך על הפתילה – שאין אפשרות להטות.
נוהגין להתיר – אף שאינו מוסכם, שיש אוסרים מפני החשש שיקצוץ את ראש הפתילה המפוחם, נוהגים להתיר להשתמש לאור הנר, מפני שגם אם בטעות יקצוץ את ראש הפתילה, לדעת רוב מוחלט של הפוסקים [רק דעת הרמב"ם שונה בזה] לא יעבור באיסור תורה.
היכר – תזכורת.
ולהרמב"ם – שסובר שאסור מן התורה לכבות פתילה גם אם אינו זקוק לפתילה המפוחמת.
ואפילו – זה דין נוסף.
הערות:
גם לאוסרים בנרות שעוה, מותר לקרוא לאור החשמל.
אָסוּר לִפְתּוֹחַ דֶּלֶת אוֹ חַלּוֹן נֶגֶד נֵר דּוֹלֵק כְּשֶׁהוּא קָרוֹב לָהֶם, שֶׁמָּא יְכַבֶּה עַל יְדֵי זֶה[4]. אֲבָל מֻתָּר לִסְגּוֹר דֶּלֶת וְחַלּוֹן. וּפֶתַח הַתַּנּוּר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵשׁ, אָסוּר, בֵּין לִפְתּוֹחַ בֵּין לִסְגּוֹר, כִּי עַל יְדֵי זֶה הוּא מַבְעִיר אוֹ מְכַבֶּה (רע"ז רנ"ט).
מותר לסגור – כדי שהנר לא יכבה, ואין איסור בכך שהוא גורם לנר להמשיך לדלוק ולא להיכבות.
שיש בו אש – שעדיין יש בו גחלים לוחשות.
מבעיר או מכבה – אם הוא פותח הוא מאפשר לרוח ללבות את האש, ואם הוא סוגר, אם סותם לגמרי הוא מכבה, ואם סותם חלקית הוא מצמצם את הפתח לרוח ולפעמים דוקא מלבה את האש.
הערות:
- הלכה זו יש לה השלכות למצבים שונים, למשל האם מותר לפתוח חלון או דלת כאשר בחדר פועל מזגן על טרמוסטט, או לפתוח מקרר. ויש הבדל בין מצבים שבהם הפעולה שלו תגרום למקרר או למזגן להמשיך יותר זמן בפעולת הקירור, לבין מצבים שבהם פעולתו תפעיל אותם. כמו כן יש הבדל בין מצב שבו הפעולה שלו גורמת את הפעלת המנוע מיידית, לבין מצב שהתוצאה תיגרם רק לאחר זמן מה, ובין מצב שהדבר יקרה בוודאות, לבין מצב שבו ספק אם הדבר יקרה.
במזגנים ומקררים המודרניים, מסוג אינוורטר, ישנם ספקות נוספים, כי אמנם לרוב לא ייגרם שינוי ניכר בעקבות פעולת הפתיחה, אבל מצד שני ישנו רישום דיגיטלי כל הזמן, שרגיש לשינויים קלים ביותר. לא ברור כיצד יש להתייחס בהלכה לרישום הדיגיטלי הזה. ישנם רבנים שמאשרים את השימוש בתנאים מסויימים, ומצד שני ישנם חברה שפיתחה התקן שמבטלת למהלך השבת את השפעת פעולת האדם על המכשיר. עיין למשל כאן.
בכל מקרה, הרוכש מזגן או מקרר יש לו לבדוק שהוא מאושר לשבת על ידי גורם כלשהו.
- כמו שאין איסור לאפשר לנר שהיה אמור לכבות בגלל הרוח להמשיך לדלוק עד שיכבה מאליו, כך אין מניעה למנוע משעון שבת לכבות תאורה או מיזוג על ידי שינוי מצב הזיזים, שהיא כשלעצמה פעולה מכנית שאין בה שום מלאכה. ואין צריך לומר, שמותר להאריך את זמן ההפסקה, ולגרום לשעון להדליק את החשמל מאוחר יותר מהתוכנית המקורית. עם זאת, ההתעסקות עם שעון שבת בשבת אינה רצוייה, ויש להשתדל לכוון את השעון מלפני שבת בצורה שלא יצטרך שינוי בשבת.
אָסוּר לְעָרוֹת רֹטֶב רוֹתֵחַ עַל חֲתִיכוֹת לֶחֶם אוֹ מַצּוֹת[5], אֶלָּא יְעָרֶה תְּחִלָּה אֶת הָרֹטֶב לְתוֹךְ הַקְּעָרָה וְיִתְקָרֵר קְצָת עַד שֶׁיְהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁמָּה אֶת הַלֶּחֶם אוֹ הַמַּצּוֹת. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהָרֹטֶב הוּא רוֹתֵחַ, אֲפִלּוּ הוּא בַּקְּעָרָה, אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ לֶחֶם אוֹ מַצּוֹת. וְכֵן אֵין לִתֵּן מֶלַח[6] אוֹ תַבְלִין לְתוֹךְ הָרֹטֶב אֲפִלּוּ הוּא בַּקְּעָרָה וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא רוֹתֵחַ, אֶלָּא יַמְתִּין עַד שֶׁתִּתְקָרֵר קְצָת שֶׁיְהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה. וּבְמֶּלַח שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי בִּשּׁוּל יֵשׁ מְקִלִּין. וְהַמַּחְמִיר גַּם בָּזֶה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְכֵן אֵין לְעָרוֹת קַאפֶע אוֹ טֵה[7] רוֹתֵחַ לְהַכְּלִי שֶׁרוֹצִים לִשְׁתּוֹת בּוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוּקֶר (סֻכָּר) אֶלָּא יְעָרֶה תְחִלָּה אֶת הַקַאפֶע וְהַטֵה, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לְתוֹכוֹ אֶת הַצוּקֶר[8]. וּבִמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לְהָקֵל (סי' שי"ח ובחיי"א).
על חתיכות לחם או מצות – כי הם עלולים להתבשל ברוטב הרותח, ולו באופן חלקי.
הקערה – צלחת.
שיהא ראוי לאכילה – שאז כבר אין בכוחו לבשל.
אפילו הוא בקערה – והכלל הוא שכלי שני אינו מבשל, אך יש דברים כמו לחם או מצות שמתבשלים בקלות, ובהם יש לחשוש שיתבשלו גם בכלי שני.
תבלין – אף שבתבלין מוסכם שכלי שני אינו מבשל, יש דעות שאם הכלי שני חם מאד, עד כדי שהיד נכוית, דינו ככלי ראשון.
יש מקילין – דאין בישול אחר בישול בדבר יבש.
תבוא עליו ברכה – כי יש פוסקים שסוברים שדבר יבש שנמס וחוזר להיות לח בתהליך הבישול, נחשב כדבר לח, שיש בו בישול אחר בישול.
קפה או תה רותח – ששהא בשבת על האש.
ואחר כך יתן את הסוכר – כי גם סוכר עבר תהליך בישול, אבל הוא חוזר להיות לח, כמו מלח, ולכן אין לשפוך עליו מכלי ראשון.
במקום צורך יש להקל – כי מן הדין גם מלח וגם סוכר נחשבים דבר יבש, ואם נתבשלו כבר שוב אין בהם איסור בישול.
הערות:
דיני קפה נמס ותה נמס, וכל האבקות למיניהם שנוצרו על ידי בישול וייבוש, כדין הסוכר והמלח המבושל, שבמקום הצורך אפשר לשפוך עליהם מים אפילו מכלי ראשון, אבל לכתחילה יש להכינם בכלי שני. אך יש להיזהר מאד מסוגי הקפה החדשים, שמכילים אספרסו או תוספות שונות שעדיין לא התבשלו, שלא לערות עליהם מכלי ראשון, ואפילו בכלי שני יש להחמיר בהם, כי הם מתבשלים בקלות כמו לחם. וכן אין להשתמש בשקיות תה בשבת, אפילו בכלי שני.
הפסיקה הספרדית בנקודה זאת אינה חד-משמעית, ואמנם הרב עובדיה מיקל מאד בכל זה, אבל רבים מבין הפוסקים הספרדים אינם מסכימים איתו. וכל אחד יעשה כהוראת רבותיו.
אָסוּר לִתֵּן פְּרִי אוֹ מַיִם עַל הַתַּנּוּר לְאַחַר שֶׁהֻסַּק, מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר שֶׁיַּרְתִּיחַ הַמַּיִם וְשֶׁיִּצָלֶה הַפְּרִי. וַאֲפִלּוּ אֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא לְחַמֵּם אוֹתָם קְצָת[9], מִכָּל מָקוֹם אִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ יִצָּלוּ, אָסוּר לְחַמְּמָן שָׁם. וְכֵן פַּשְׁטִידָה[10] שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֻׁמָּן אֵין לְהַעֲמִידָהּ נֶגֶד הַמְּדוּרָה אוֹ עַל הַתַּנּוּר בְּמָקוֹם שֶׁתּוּכַל לְהַרְתִּיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא לְחַמְּמָהּ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ אֶלָּא יִתְחַמְּמוּ קְצָת שָׁם, מֻתָּר לִתְּנָם, וַאֲפִלּוּ נִקְרַשׁ הַשֻּׁמָּן אוֹ הַמַּיִם מֵחֲמַת הַקֹּר. אֲבָל לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁהִטְמִינוּ בּוֹ, אָסוּר לָתֵת שׁוּם דָּבָר צוֹנֵן שֶׁיִּתְחַמֵּם, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַרְתִּיחַ שָׁם. וּלְצֹרֶךְ קְצָת חוֹלֶה, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (עַיֵן נִשְׁמַת אָדָם) (רנ"ג רנ"ט שי"ח ש"כ). וּקְצָת נוֹהֲגִין לְהַחֲזִיר בַּשַׁבָּת הַמַּאֲכָלִים לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁהִטְמִינוּ בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהֵם עֲדַיִן חַמִּים. אַךְ אִם נִצְטַנְּנוּ לְגַמְרֵי, אוֹסְרִים. וּבַעַל נֶפֶשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר בְּכָל עִנְיָן[11].
שיתבשלו – או שהמים יגיעו לחום שהיד סולדת בהם, שזה נחשב בישול.
פשטידה – בצק ממולא בבשר ושומן.
אין להעמידה – אבל אינו אסור ממש, שהרי אין בישול אחר בישול, אלא שאנו חוששים לכתחילה לדעות ששומן קרוש שהופך לנוזלי נחשב כדבר לח שיש בו בישול אחר בישול.
ואפילו נקרש – והם נמסים עכשיו מהחום, ואסור בשבת להמיס קרח או נוזל קרוש אחר כמבואר בסעיף יד, כאן מותר, כיון שאינו ממיס את השומן בידים אלא הדבר קורה מאליו, וגם הוא נבלע בתוך הפשטידא ואינו ניכר בפני עצמו.
אסור לתת שום דבר - כי חכמים אסרו להניח לכתחילה בשבת אוכל אפילו מבושל ורותח על האש או בתוך התנור, במקום שרגילים לבשל, כי הדבר נראה כאילו הוא מבשל בשבת. ובדבר קר יש גם חשש שמא יחתה בגחלים כדי למהר את החימום.
שאלת חכם – כי לפעמים אפשר למצוא דרכים להתיר.
להחזיר – שבזה הקילו חכמים יותר, כיון שהיה שם מבעוד יום.
אוסרים – ולפעמים הוא אסור מן התורה, שאם הוא תבשיל עם רוטב שנצטנן יש בו בישול אחר בישול.
הערות:
לסיכום: כל דבר שרוצים לחמם בשבת, צריך שלא יהיה בו איסור בישול, אין שום חשש שיבוא לידי בישול בטעות, לא יהיה נראה כמבשל, ולא יהיה שם חשש שמא יחתה בגחלים. ויש ללמוד היטב את פרטי ההלכות.
בְּשַׁבָּת אָסוּר לְהַטְמִין בְּשׁוּם דָּבָר, (אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הָבֶל). לָכֵן אִם נוֹטֵל קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ אוֹ שֶׁנִּתְחַמֵּם בָּהּ, אָסוּר לְכָרְכָהּ אוֹ לְכַסּוֹתָהּ בְּכָרִים וּכְסָתוֹת וְכַדּוֹמֶה לִשְׁמוֹר חֻמָּהּ[12].
נוטל – מהכיריים או מתוך התנור או מהפלטה.
להטמין – לעטוף לגמרי, ונתבאר בסימן עב סעיף יח.
שאינו מוסיף הבל – כי בסימן עב סעיף כא נתבאר שאפילו ביום שישי אסור להטמין לצורך שבת בדברים שיש ביכולתם להוסיף לחום המאכל המוטמן. וכאן שמדובר בשבת עצמו, אסור להטמין אפילו בשמיכה וכדומה שרק משמר את החום הקיים, כי חוששים שמא בבואו להטמין ירגיש שאין התבשיל חם דיו שחומו יישמר על ידי הטמנה, וילבה את האש וירתיח אותו שוב לפני שמטמינו.
הערות:
כבר נתבאר בסימן עב, שרק אם עטוף מכל הצדדים נחשב הטמנה, אבל מותר להניח מגבת על גבי התבשילים המתחממים על הפלטה, כל שאינו עוטף את הסירים לגמרי.
דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לְאָכְלוֹ בְּלִי הֲדָחָה, אָסוּר לַהֲדִיחוֹ בַּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן[13]. וְדָג מָלוּחַ (הערינג) מֻתָּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּמַיִם צוֹנְנִים, לְפִי שֶׁגַּם קֹדֶם הַשְּׁרִיָּה רָאוּי לַאֲכִילָה[14].
אי אפשר כלל לאכלו – מרוב שהוא מלוח.
אפילו בצונן – ואף שאינו נחשב בישול, אבל מאחר והוא גמר תיקון המאכל הרי הוא אסור משום "מכה בפטיש" שכולל כל דבר שהוא גמר מלאכה.
חַרְדָּל וְתִמְכָּא וּשְׁאָר מִינֵי טִבּוּלִין שֶׁלֹּא נָתַן בָּהֶם חֹמֶץ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לִתֵּן בָּהֶם בַּשַׁבָּת, אֶלָּא בְּשִׁנּוּי, דְּהַיְנוּ, שֶׁיִּתֵּן תְּחִלָּה אֶת הַחֹמֶץ בַּכְּלִי, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לְתוֹכוֹ אֶת הַחַרְדָּל אוֹ הַתִּמְכָּא. וְלֹא יַעֲשֶׂנוּ בְּלִילָה עָבָה, אֶלָּא יִשְׁפּוֹךְ הַרְבֵּה, שֶׁתְּהֵא בְּלִילָתוֹ רַכָּה, וְגַם לֹא יְעָרְבוֹ בְּכַף וְכַדּוֹמֶה, אֶלָּא בְּאֶצְבָּעוֹ אוֹ שֶׁיְנַעְנֵעַ בִּכְּלִי עַד שֶׁיִּתְעָרֵב[15] (שכ"א).
תמכא – חזרת.
חומץ – כדי לגבל אותם ולהפוך אותם למטבלים.
אסור – כי הוא דומה ללישה שהיא מאבות מלאכות.
בשינוי – שיעשה את הדבר בדרך שונה ממה שעושה בדרך כלל, גם בנתינת החומרים, וגם בצורת הערבוב, ושהבלילה תהיה רכה.
בלילה עבה – שדומה לבצק.
פֵּרוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ תַּחַת אִילָן, אֲסוּרִים אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל, שֶׁמָּא נָפְלוּ הַיּוֹם[16]. וְכֵן כָּל פֵּרוֹת שֶׁאֵצֶל אֵינוֹ יְהוּדִי, אִם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁמָּא נִתְלְשׁוּ הַיּוֹם, אֲסוּרִים אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל (וּלְעִנְיַן חֲֹשַשׁ חוּץ לַתְּחוּם, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן צ"ה סָעִיף י"ז) (שכ"ב שכ"ה ובחיי"א).
שמא נפלו היום – ובכניסת השבת היו עדיין מחוברים לעץ, ולכן הם מוקצה.
אם יש להסתפק – שהם טריים.
אסורין אפילו בטלטול – כמו שיתבאר בסימן פח סעיף ד.
חשש חוץ לתחום – שהביאם ממקום מרוחק, אפילו אם נתלשו לפני שבת, יש בזה פרטי דינים הרבה, והם מתבאים בסימן צה.
[1] ודווקא בחצר אסור לאסוף לתוך סל, אך אם נתפזרו הפירות בבית, מותר לקבצם וליתנם לתוך סל או קופה. (חזון עובדיה שבת ד, קג).
[2] מותר לקלף בוטנים או פיסטוקים בשבת לאלתר, אם עושה זאת בשעת האכילה, ואין בזה משום איסור דש. וכן מותר לפרך קטניות מבושלים פולים ושעועית וכדו', ולהוציא את הקטנית מהם כדי לאוכלם לאלתר, אך אם אינו עושה זאת לאלתר אסור. (חזון עובדיה שבת ד, קי).
[3] השולחן ערוך (שכ, א) כתב, זיתים וענבים אסור לסחטן מן התורה וכו', תותים ורימונים אסור לסחטן וכו', ושאר הפירות מותר לסחטן. ובחזון עובדיה (ד, קלד) כתב, שמותר לסחוט לימונים כדי לעשות מהם לימונדה, אך יזהר שלא לברור הגרעינים מהסלט או מהמשקה. ומותר לסחוט את כל הפירות לתוך קערה שיש בה אוכל. ואם אין בה אוכל, אסור לסחוט לתוכה גם אם דעתו לתת בה אח"כ אוכל. ובמקום צורך כגון לרפואה, מותר. ולימונים מותר לסחוט לכלי ריק לעשות מהם לימונדה, וכל שכן לתוך סלט מותר, רק יזהר שלא לברור הגרעינים.(הליכות עולם ד, צה צו).
וכל פרי שנוהגים באיזה מקום לסוחטו, אסור לסוחטו בשבת. ולכן אסור לסחוט תפוחים ותפוזים או מנגו קלמנטינות ואננס. (ילקוט יוסף שכ, א-ו).
[4] דעת הב"י כהמתירים למצוץ פירות בפיו, ויש להחמיר בענבים. וכל זה כשמוצץ דרך יניקה, אך אם מניח הענבים בפיו ומוצץ מהם ומשליך החרצנים, מותר לכל הדעות שדרך מאכל הוא. וכן למצוץ בשר שנשרה במרק או ביין, מותר. (חזון עובדיה שבת ד, קמז).
[5] מותר לדרוס על השלג אף על פי שהוא נימוח, דהוי פסיק רישיה בדרבנן.
טוב לחוש למחמירים שלא לרחוץ ידיו בסבון(מוצק) בשבת, אף שמעיקר הדין מותר. (הליכות עולם ד, קט).
אסור לרסק קרח או שלג בידיים כדי שיזובו מימיהם, אבל לשים קרח בתוך כוס שיש בו מים או יין והם נימוחים מאליהם, מותר. (ילקוט יוסף שכ, כד).
[6] ולכן, בקבוק מים שיש קרח בראשו ורוצה להגיע למים שתחתיו, מותר לשבור הקרח כוון שאין כוונתו לשבור הקרח אלא להגיע למים שתחתיו.
[7] וכף או מזלג נחשב כידו. ולכן מותר לברור בהם אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר, וכל שכן בשעת אכילה ממש. (יביע אומר ז, מ, ח).
ואם עבר וברר פסולת מתוך אוכל, טוב להחמיר שלא לאכלו בשבת. (הליכות עולם ד, עח).
[8] כשבורר ביד לא יברור קודם ברכת המזון כדי לאכול אחר ברכת המזון, כיון שברכת המזון נחשבת לסילוק השולחן. (הליכות עולם ד, עו).
[9] משפחה גדולה שצריכים זמן ניכר להכנת סעודתם, אפשר להקל להם לברור אוכל מתוך פסולת חצי שעה לפני האוכל, ובאכילה מועטת יברור דקות אחדות קודם הסעודה, ולא קודם. (חזון עובדיה שבת ד, קפ).
[10] שום בצל ורמון ושאר מיני פירות, מותר לקלפם על דעת לאכול מהם לאלתר. אבל להניחם לאחר זמן אסור. (הליכות עולם ד, פד).
עלים של כרפס אסור לברור את הרקובים מהטובים. אלא יברור הטובים מהרקובים. ואם הם מחוברים בקלח, הרי זה כקולף פרי מקליפתו ומותר להוציא הרקובים כדי להגיע לטובים. (הליכות עולם ד, פה).
האוכל דגים מותר לו להוציא את העצמות מהדגים, שזו דרך אכילתו. ואם נפרדו העצמות מהדג, אסור להוציאם מהצלחת. (הליכות עולם ד, פד).
מותר להוציא את עוקצי הפירות כגון שיש בראשי התפוחים והשזיפים. (אור לציון לא, ו. ילקוט יוסף שיט נח).
[11] הנוהגים לברור מיני סכו"ם לאחר שמדיחים אותם, כדי לתנם בתא המיוחד להם ומפרידים אותם כדי להשתמש בהם לסעודה הבאה, נראה שאין בזה משום בורר, כי אין כאן אוכל ופסולת, וגם יש אומרים שרק בגידולי קרקע יש בורר. וטוב יותר שאחר שטיפת כלים אלו, ינגב כל כלי הבא לידו בפני עצמו ויניחנו בתא המיוחד לו. (חזון עובדיה שבת ד, רד).
וכן מותר לגבאי לאסוף את כל הספרים, ולסדרם כל אחד למקומו הראוי לו.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך