הַמַּפְטִיר לֹא יַתְחִיל בְּבִרְכוֹת הַהַפְטָרָה, עַד לְאַחַר שֶׁהַגּוֹלֵל כָּרַךְ אֶת סֵּפֶר הַתּוֹרָה בְּמִטְפַּחַת[1].
לא יתחיל בברכות ההפטרה – כדי שגם הגולל יוכל לשמוע את כל ההפטרה מתחילתה ועד סופה עם ברכותיה, שחובה על כל אחד מן הציבור לשמוע את ההפטרה כמו שחייבים כולם לשמוע קריאת התורה.
הגולל – האשכנזים נוהגים שלאחר קריאת התורה מגביהים את ספר התורה ומראים את הכתב לציבור, ואחר כך יושב המגביה, ואדם אחר גולל את ספר התורה, ומלבישו.
במטפחת – בזמננו ברוב בתי הכנסת יש חגורת קטיפה עם גומי ואבזם סגירה, או עם קשירה, אבל בעבר היו כורכים מסביב לספר התורה רצועת בד ארוכה כמה סיבובים, ולבסוף תוחבים את סוף הרצועה אל מתחת לחלק הכרוך.
בַּבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה לְאַחַר הַנֶאֱמָרִים בֶּאֱמֶת, אֵין עוֹנִין אָמֵן עַד לְבַסוֹף שֶׁמְסַיֵּם וָצֶדֶק, כִּי הַכֹּל בְּרָכָה אַחַת הִיא. וְכֵן בַּבְרָכָה הָרִאשׁוֹנָה מִבְּרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, אֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר אֱמֶת וָצֶדֶק, כִּי גַּם נֶאֱמָן אַתָּה וְכוּ', שַׁיָּךְ לִבְרָכָה זוֹ. ולְפִי שֶׁיֵּשׁ טוֹעִים לַעֲנוֹת אָמֵן בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ, לָכֵן טוֹב שֶׁהַמַּפְטִיר לֹא יַעֲשֶׂה שָׁם שׁוּם הֶפְסֵק, לְמַעַן יֵדְעוּ כִּי אֵין שָׁם סִיּוּם הַבְּרָכָה (סימן רפ"ד ובסד"ה).
בברכה הראשונה – הברכה שמברכים לפני ההפטרה.
אין עונין אמן – אף שבסידורים יש שם הפסק, והוא נראה כמו שתי ברכות.
אחר אמת וצדק – אף שבסידורים יש שם הפסק, כי בימים קדמוניים היו הציבור עונים שם "נאמן אתה הוא ה' אלהינו ונאמנים דבריך נאמן חי וקיים תמיד תמלוך עלינו לעולם ועד", ואחר כך היה המפטיר ממשיך "נאמן וכו' ".
אָסוּר לְדַבֵּר בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּפְטִיר קוֹרֵא אֶת הַהַפְטָרָה (קמ"ו).
עִקַּר הַדִּין, שֶׁזֶּה שֶׁעָלָה לַמַפְטִיר הוּא בִּלְבַד יֹאמַר הַהַפְטָרָה, וְהַצִּבּוּר יֹאמְרוּ אַחֲרָיו בְּלַחַשׁ. וּמַה שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים בְּקוֹל רָם עִם הַמַּפְטִיר, אֵין זֶה רַק מֵחֲמַת חֶסְרוֹן יְדִיעָה, וְנָכוֹן לְבַטֵּל הַמִּנְהָג. וְגַם יֵשׁ שֶׁעוֹשִׂין שְׁהִיּוֹת בַּאֲמִירַת הַפְטָרָה, שֶׁאַף אַחַר שֶׁסִּיֵּם הַמַּפְטִיר הַהַפְטָרָה וְהִתְחִיל הַבְּרָכוֹת אֵין רוֹצִים לְהַפְסִיק בַּאֲמִירַת הַהַפְטָרָה, וְלֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים, שֶׁאִם אוֹמְרִים בְּקוֹל רָם, אֵינָם שׁוֹמְעִים קוֹל דְּבָרִים בְּהַתְחָלַת בִּרְכוֹת הַמַּפְטִיר, וְלִפְעָמִים גּוֹרְמִים שֶׁגַּם אֲחֵרִים הַסְּמוּכִים לָהֶם אֵין שׁוֹמְעִין, וְאַף אִם מַנְמִיכִים קוֹלָם קְצָת בִּתְחִלַּת הַבְּרָכוֹת, מִכָּל מָקוֹם הֵם בְּעַצְמָם אֵינָם שׁוֹמְעִין. לָכֵן יֵשׁ לִנְהֹג, כִּי מִיָּד שֶׁיִּשְׁמַע שֶׁהַמַּפְטִיר סִיֵּם הַהַפְטָרָה וּמַתְחִיל הַבְּרָכוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֲדַיִן לֹא סִיֵּם, יִהְיֶה מָתוּן בִּשְׁתִיקָה עַד שֶׁיְסַיֵּם הַמַּפְטִיר הַבְּרָכוֹת, וְאַחַר כָּךְ יְסַיֵּם הוּא אֲמִירַת הַהַפְטָרָה. גַּם הַמַּפְטִיר יִהְיֶה זָהִיר, שֶׁלֹּא לְהַתְחִיל אֲמִירַת הַבְּרָכוֹת, עַד שֶׁיִפְסוֹק קוֹל הֶהָמוֹן הָרַב לְגַמְרֵי.
יאמרו אחריו בלחש – וגם זה לא מן הדין, אלא על פי דברי האר"י.
אומרים בקול רם עם המפטיר – מנהג זה נפוץ עדיין בחלק מקהילות החסידים.
רק – אלא.
וגם – חוץ ממה שעצם המנהג אינו ראוי, יש מקומות שנוהגים במנהג יותר גרוע.
עושין שהיות – קוראים יותר לאט ממה שהמפטיר עצמו קורא.
אין רוצים להפסיק – כי רצונם להספיק לקרוא את כל ההפטרה בקצב שלהם.
מנמיכים קולם קצת – כדי שלא להפריע לאחרים לשמוע.
אינם שומעין – וחובתם לשמוע, שלפי מנהגם אין הבדל בין העולה מפטיר לשאר הציבור, וכולם חייבים לברך את ברכות ההפטרה באותה מידה.
מתון בשתיקה – ישתוק בסבלנות.
קול ההמון הרב – הרעש ברקע שגורם לכך שלא יוכלו לשמוע את הברכות, אבל אינו צריך להמתין עד שהאחרון שבציבור סיים.
בְּשַׁבָּת שֶׁשְּׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת מְחֻבָּרוֹת מַפְטִירִין בַּהַפְטָרָה שֶׁל פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה, לְבַד בְּאַחֲרֵי קְדוֹשִׁים כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרוֹת, שֶׁאָז מַפְטִירִין הֲלֹא כִּבְנֵי כֻשִׁיִּים, בִּקְצָת חֻמָּשִׁים נִרְֹשְמָה לְפָרָשַׁת וַיִּשְׁלַח הַהַפְטָרָה וַיִּבְרַח יַעֲקֹב. וְהִיא טָעוּת, כִּי הַפְטָרָה זוֹ שַׁיֶכֶת לְפָרָשַׁת וַיֵּצֵא, וְהַפְטָרַת וַיִּשְׁלַח הוּא חֲזוֹן עוֹבַדְיָה[2] (רפ"ד תכ"ח).
לבד – חוץ מ... .
הלא כבני כושיים – (עמוס ט) יש חומשים שהיא מודפסת כהפטרה של אחרי מות, ויש חומשים שהיא מודפסת כהפטרה של קדושים, ולמעשה קוראים אותה גם באחרי מות וגם בקדושים, חוץ מבשנים הנדירות שבהם אחרי מות וקדושים אינם מחוברות, אינם שבת הגדול, ואינם בראש חודש או בערב ראש חודש, שבהם קוראים לאחרי מות הלא כבני כושיים ולקדושים התשפוט (יחזקאל כב) [שבקצת חומשים היא מודפסת בטעות כהפטרת אחרי מות]. כל זה למנהג האשכנזים, אך הספרדים יש להם בזה מנהגים אחרים.
ויברח יעקב - הושע יב יג.
שייכת – צריך שבהפטרה יהיה תוכן הקשור לפרשה, ובפרשת ויצא מסופר כיצד יעקב ברח מביתו לחרן שבארם, ועבד שם עם לבן ארבע עשרה שנים עבור נשותיו, תכנים שמופיעים בפסוק הראשון של הפטרה זו.
חזון עובדיה – עובדיה א א, שעוסק בהתנגשויות בין יעקב לעשו בעולם הזה, ובהתעצמות הבלתי נתפסת של צאצאי עשו, עד המפלה הסופית, שלעתיד לבוא לא יהיה שריד לבית עשו, והמלוכה תחזור לה', תכנים ששייכים לפרשת וישלח.
רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַפְטִירִין הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְאִם טָעָה וְקָרָא הַהַפְטָרָה שֶׁל פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, אִם עֲדַיִן לֹא אָמַר הַבְּרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, יֹאמַר גַּם הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וִיבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר הַבְּרָכוֹת, יֹאמַר הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי בְּלֹא בְּרָכוֹת. וְאִם חַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, מַפְטִירִין מָחָר חֹדֶשׁ. וְאִם טָעָה, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ, חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשַׁבָּת וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מַפְטִירִין הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי.
השמים כסאי – ישעיה סו, שעוסקת בשבת ובראש חדש, ולא בהפטרה שעוסקת בנושא של הפרשה, ונוהגים לחזור על הפסוק שלפני האחרון אחרי סוף ההפטרה.
מחר חודש – שמואל א כ יח.
מפטירין השמים כסאי – הספרדים נוהגים להוסיף פסוקים מהפטרת מחר חודש, אך האשכנזים אין נוהגים כן.
בְּשַׁבָּת חֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, אֵין מַזְכִּירִין בְּבִרְכוֹת הַפְטָרָה שֶׁל פֶּסַח, לֹא בְּאֶמְצַע וְלֹא בַּחֲתִימָה, אֶלָּא מְסַיֵּם מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת. אֲבָל בְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת (כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרִים הַלֵּל שָׁלֵם וְגַם חָלוּק בַּקָּרְבָּנוֹת), מַזְכִּירִין כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁל סֻכּוֹת שֶׁחָל בַּשַׁבָּת[3] (ת"צ).
של פסח – שאין אומרים בברכה האחרונה "על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום השבת הזה ועל יום חג המצות הזה", ואין חותמים "מקדש השבת וישראל והזמנים", אלא מברכים כאילו שהיא שבת רגילה.
שאומרים הלל שלם – בפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ובשאר הימים אומרים הלל בדילוג כמו בראש חודש, ובסוכות גם בחול המועד אומרים הלל שלם.
וגם חלוק בקרבנות – שבניגוד לפסח שהקריבו כל יום את אותו הקרבן מוסף (במדבר כח כד), הקריבו בסוכות כל יום קרבן אחר (במדבר כט יב-לח), מה שמצביע על כך שיש חשיבות מיוחדת לכל יום בפני עצמו, ולפי הגמרא זאת גם הסיבה שאומרים הלל שלם כל יום.
קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, שֶׁיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, וְיוֹדֵעַ לְחַתֵּךְ אֶת הָאוֹתִיּוֹת בְּטוֹב, עוֹלֶה לְמַפְטִיר בַּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב, מִלְּבַד בְּפָרָשַׁת זָכוֹר וּבְפָרָשַׁת פּרָה (כְּדְלְקַמָּן סִימָן ק"מ) וּבְשַׁבָּת שׁוּבָה, וְכֵן בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁמַּפְטִירִין הַשִּׁירָה, נוֹהֲגִין שֶׁאֵין קָטֹן עוֹלֶה לְמַפְטִיר. וְכֵן בְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּשָׁבוּעוֹת, שֶׁמַּפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה דִּיחֶזְקֵאל, נוֹהֲגִין לִקְרֹוֹא דַּוְקָא גָּדוֹל וְחָכָם. וְכֵן בְּשַׁבָּת חֲזוֹן נוֹהֲגִין לִקְרוֹא אֶת הָרַב לַמַפְטִיר (עַיֵן מָגֵן אַבְרָהָם סִימָן רס"ב סָעִיף קָטָן י"ב).
שיודע למי מברכין ויודע לחתך את האותיות בטוב – הוא פירוש של הגיע לחינוך, כי המושג 'הגיע לחינוך' משתנה, והוא בכל מצוה ומצוה בהגיע הקטן לגיל שבו הוא יכול לקיים את המצווה לבדו כראוי. והמושג 'יודע למי מברכין' פירושו שהוא מבין [באמת – לא שיודע לדקלם] שמהות הברכה היא לשבח את ה', והוא בין גיל 6 לגיל 9, כל ילד לפי הבנתו.
שבת שובה – השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
שמפטירין השירה – שירת דוד בשמואל ב כב.
במרכבה דיחזקאל – תחילת ספר יחזקאל, והוא מדבר על עניינים עמוקים מאד שהם מסודות התורה.
שבת חזון – השבת שלפני תשעה באב.
הערות:
פרשת זכור ופרשת פרה יש דעות שהם מן התורה, ולכן אין קטן עולה בהם למפטיר, כמו שהתבאר בסימן קמ. ושאר היוצאים מן הכלל הם מפני שהם עניינים חשובים שיש לקרוא להם אדם חשוב דוקא, ולכן לא מתאים שיקרא קטן, וגם נער בר מצוה אין ראוי שיקרא בהם. אבל אם הוא מניין של נערים, או שקבעו בר מצוה לימים אלו ולא ידעו שאין להעלות קטן למפטיר, יש להקל בזה.
לֹא נִתְקְנָה קְרִיאַת הַפְטָרָה עִם בְּרָכוֹת, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה בִּבְרָכוֹת, כָּל הַקְּרוּאִים הָרְאוּיִים. אֲבָל אִם נִמְצָא פְּסוּל בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּשַׁבָּת פְּשׁוּטָה, אֲפִלּוּ בַשְּׁבִיעִי, וְלֹא הָיָה סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר וְלָכֵן לֹא בֵּרֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה, וְכֵן כְּשֶׁמַּפְטִירִין בְּחוֹבַת הַיּוֹם (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ע"ח סָעִיף ח) אֲפִלּוּ נִמְצָא בַמַפְטִיר אֲזַי אֵין מְבָרְכִין בִּרְכוֹת הַהַפְטָרָה, אֶלָּא אוֹמְרִים אוֹתָהּ בְּלֹא בְרָכוֹת. אֲבָל בְּשַׁבָּת פָּשׁוּטָה, אִם לְאַחַר שֶׁקָּרְאוּ שִׁבְעָה קְרוּאִים בִּבְרָכוֹת, נִמְצָא הַפְּסוּל, הֵן בַּקְּרוּאִים שֶׁהוֹסִיפוּ, הֵן בַּמַפְטִיר, נִרְאֶה דְּיֵשׁ לִקְרוֹת הַהַפְטָרָה בִּבְרָכוֹת[4] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ח סוֹף סָעִיף ח').
כל הקרואים הראויים – שסיימו את הקריאה הראוייה, עם מניין הקרואים הראוי, בברכותיה.
בשבת פשוטה – שבת שלמפטיר חוזרים על סוף קריאת השביעי, ואין בו קריאה מיוחדת בספר תורה שני.
אפילו בשביעי – שסיימו את כל הקריאה.
ולכן לא ברך באחרונה – כי כשיש ספר תורה אחר, מוציאים ספר תורה אחר, ומברכים עליו, כמו שמבואר כל זה בסימן כד סעיף ח-ט.
הן בקרואים שהוסיפו – אפילו אם עדיין לא סיימו את הפרשה.
[1] ואנו נוהגים שסוגרים את הספר תורה ומתחילים את ההפטרה. (ילקוט יוסף קמז, ב).
[2] ובימינו יש בחומשים את ההפטרות לפי מנהג כל הקהילות.
[3] בחוה"מ סוכות או פסח, אין מזכירין את יום טוב וחותמים רק מקדש השבת, ואם הזכיר אין מחזירין אותו. וכן כשחל ר"ח בשבת, לא מזכירים בברכות ההפטרה את ר"ח. (ילקוט יוסף קמד, טו).
[4] מצוה להדר ולקרוא את ההפטרה מתוך ספר הפטרות שנכתב בכתב יד ע"ג קלף ובקדושה, ואפי' אם כתובים בו רק את כל ההפטרות ואינו נביא שלם. ואם אין ספר כזה, עדיף לקרוא מנביא שלם מאשר מהחומשים שלנו. (יחוה דעת ה, כו).
מה שנהגו לומר פסוק גואלנו ה' וכו' בברכות ההפטרה, מנהג נכון הוא, ואין לחוש בזה משום הפסק. (חזון עובדיה שבת ב, שלה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך