אָסוּר לִרְדּוֹת דְּבַשׁ הַמְחֻבָּר בְּכַוֶּרֶת. וְכֵן אָסוּר לְרַסֵּק חַלּוֹת דְּבַשׁ, אֲפִלּוּ נִתְלְשׁוּ אֶתְמוֹל מֵהַכַּוָרֶת. וְאִם לֹא רִסֵּק אוֹתן קֹדֶם שַׁבָּת, אֲזַי הַדְּבַשׁ הַזָּב מֵהֶן בַּשַׁבָּת אָסוּר. אֲבָל הַדְּבַשׁ הַזָּב בַּכַּוֶּרֶת, מֻתָּר (סי' שכ"א ובחיי"א).
לרדות דבש המחובר בכוורת – הוא אסור מדרבנן מפני שהוא דומה לקצירה בכך שגם כאן הוא עוקר דבר ממקום גידולו הטבעי.
לרסק חלות דבש – כי זה דומה לדישה [=הוצאת גרעיני תבואה מתוך קליפתם], שגם כאן הוא מפרק אוכל מתוך הפסולת המחובר אליו.
הדבש הזב מהן בשבת אסור – חכמים אסרו להשתמש בו בשבת, מחשש שאם יתירו זאת הוא ירסק אותם בשבת. אבל אם ריסק אותן לפני שבת, מותר לאכול את הדבש הזב מהם בשבת.
הזב בכוורת – שלא יצא מהכוורת ודבוק לחלות דבש מבחוץ.
הערות:
דין זה שדבש הזב מאליו בשבת אסור באכילה, נכון גם בזיתים וענבים, וכן בכל פרי שעומד לסחיטה. וכן בחלב שיוצא מבהמה בשבת, כמבואר בסימן פז סעיף ט.
פֵּרוֹת שֶׁנִּתְפַּזְרוּ בְּמָקוֹם אֶחָד בַּבַּיִת אוֹ בֶּחָצֵר מֻתָּר לְקַבְּצָם. אֲבָל אִם נִתְפַּזְּרוּ אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה דְּאִכָּא טִרְחָא לְקַבְּצָם, אָסוּר לְקַבְּצָם לְתוֹךְ הַסַּל, אֶלָּא מְלַקֵּט וְאוֹכֵל[1] (שכ"ה).
מותר לקבצם – לאספם לתוך סל. אף שאחת המלאכות האסורות בשבת היא "מעמר", לאסוף שיבולים בודדות לאלומות או ערימות, ואסור לאסוף שום יבול שמפוזר בשדה, ואפילו מלח מבריכת אידוי, לתוך כלי, אך אין איסור זה נוהג אלא כשאוסף דבר ממקום גידולו, ולא כשהתפזר אחר כך.
דאיכא – שיש.
אסור לקבצם – לא מפני שהיא מלאכה, אלא בגלל שיש בכך טירחה יתירה.
מלקט ואוכל – ואינו חייב ללקטם אחד אחד ולאכלם, אלא יכול לאסוף כמה פירות בבת אחת, בתנאי שבכוונתו לאכלם מיד.
הערות:
כל דבר שהתפזר בבית, כצעצועים, פירות, סוכריות, כל שמפוזרים על שטח נרחב ולא במקום אחד, ויש טירחא לאספם, אין לאספם בשבת, אלא ילקט את מה שצריך, או יטאטא את כולם למקום אחד, ויאספם. ובחצר הטאטוא בשבת אסור. גם צריך להיזהר שלא למיין בשבת, ויתבאר בהמשך סעיפים טו-טז. ואם התערבבו חלקי משחק עם פסולת, אסור להרים את המשחקים כדי לסדר אותם.
קִטְנִיּוֹת וְכַדּוֹמֶה שֶׁהֵן בִּקְלִפָּתָן, שֶׁקּוֹרִין שַׁרְבִיטִין (שויטין), אִם הַקְּלִפּוֹת עֲדַיִן לַחוֹת וּרְאוּיוֹת גַּם כֵּן לַאֲכִילָה, מֻתָּר לְפָתְחָן וְלָקַחַת מֵהֶן אֶת הַקִּטְנִיּוֹת[2], (דַּהֲוֵי כְּמַפְרִיד אֹכֶל מֵאֹכֶל). אֲבָל אִם הַקְּלִפּוֹת נִתְיַבְּשׁוּ וְאֵינָן רְאוּיוֹת עוֹד לַאֲכִילָה, אָסוּר לָקַחַת מֵהֶן אֶת הַקִּטְנִיּוֹת. וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהוֹצִיא אֶת הָאֱגוֹזִים מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה הַיְרֻקָּה שֶׁלָּהֶן, וְכֵן הַשֻּׂמְשְׁמִים מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה (סי' שי"ט ובחיי"א).
קטניות – כגון שעועית לבנה, פולים וחומוס.
שרביטין – תרמילים.
הקליפות עדיין לחות – בזמן שהקטניות צעירות, ניתן לאכול את התרמיל, כמו שרגילים היום לאכול את התרמיל של השעועית. ואחר כך התרמיל מתקשה עד שהוא מתייבש, ואז כבר אינו ראוי לאכילה. בשלב הביניים, כאשר התרמיל עדיין לח אבל קשה יותר, ישנם קטניות שניתן לאכול את התרמיל שלהם בדוחק, אבל בפועל הם היו מבשלים את הקטניות בתוך התרמיל, ואוכלים רק את הזרעים שבפנים.
דהוי כמפריד אוכל מאוכל – ולכן אין זה דומה לדישה, כי בדישה מפרקים את האוכל מן הפסולת הדבוקה בו, וכאן שני החלקים נחשבים כאוכל.
הקליפה הירוקה – שהיא מסביב לקליפה הקשה, אבל מותר להוציא את האוכל מתוך הקליפה הקשה.
הערות:
- לא לגמרי מוסכם וברור בפוסקים איזו קליפה אסור לקלף משום שהוא דומה למלאכת דישה, ואיזו קליפה מותר לקלף כי אינו מלאכה כלל אלא דרך אכילה. ולהלכה מקובל היום על רוב הפוסקים, שרק קליפה שרגילים להסירה לפני שלב השיווק, אסור להסירה בשבת, אבל קליפה שהדרך לקלפה כל אחד בביתו, מותר להסירה בשבת, כי אין זה דומה לדישה, אלא הוא דרך אכילה. ויש להקפיד לקלף סמוך לסעודה כמו שיתבאר בסעיף טו. אבל הקיצור שולחן ערוך מחמיר בכל דבר שיש עליו שתי קליפות, שלא לקלף את הקליפה החיצונה, ולכן אסר בסעיף טו לקלף את הקליפה החיצונה של השום, ולפי זה גם בבוטנים אסור לקלף את הקליפה החיצונה הקשיחה.
אָסוּר לִסְחֹט פֵּרוֹת לְצֹרֶךְ הַמַּשְׁקִין. וְלָכֵן אָסוּר לִסְחֹט לִימוֹנִים לְתוֹךְ הַמַּיִם לַעֲשׂוֹת מַשְׁקֶה שֶׁקּוֹרִין לִימוֹנַדַּה[3]. וַאֲפִלּוּ לִמְצוֹץ פְּרִי בְּפִיו, יֵשׁ אוֹסְרִין[4]. וְיֵשׁ לִזָּהֵר עַל כָּל פָּנִים בַּעֲנָבִים, שֶׁלֹּא לִמְצוֹץ אֶת הַמַּשְׁקֶה וְלִזְרוֹק אֶת הַקְּלִפּוֹת. אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין, מֻתָּר לְסָחֳטָן, וְלָכֵן מֻתָּר לִסְחוֹט חַסָּה וּמְלָפְפוֹנִים שֶׁהַמַּיִם הוֹלְכִין לְאִבּוּד.
פירות – כל פרי שהדרך לסחטו, ויש להיזהר גם בפירות שאין הדרך לסחטם אם הוא מעוניין במשקה שבו.
על כל פנים בענבים – שבהם איסור הסחיטה מן התורה.
אינו צריך למשקין היוצאין – וסוחט את הפרי או את הירק לצורך עצמו, שלא יהיו בו כל כך הרבה נוזלים.
לֹא תְקַלַּח אִשָּׁה חָלָב מִדַּדֶּיהָ לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה וְתֵינִיק אֶת בְּנָהּ. אֲבָל מֻתֶּרֶת לְקַלֵּחַ מֵהֶחָלָב כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז הַתִינוֹק אֶת הַדַּד וְיִינָק. וְאָסוּר לְהַתִּיז מֵחֲלָבָהּ עַל אֵיזֶה דָּבָר לִרְפוּאָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְלֹא צַעֲרָא יְתֵרָה (שכ"א).
תקלח – תוציא, מלשון קילוח.
ותיניק – תתן לו את החלב שהוציאה.
לקלח החלב – לתוך פי התינוק.
ולא צערא יתירה – כי במקרה של צער גדול יש מקום להתיר, ויש לשאול שאלת רב.
הערות:
מותר לאשה להוציא חלב מדדיה כדי להקל על הכאב, אבל רק אם החלב נופל במקום שאין לו שימוש, על הרצפה, או, אם צריכה מסיבות טכניות דוקא לתוך בקבוק, תניח בבקבוק לפני זה דבר שפוגם את החלב והופך אותו לאינו ראוי לשימוש.
גם חליבה אסורה בשבת מפני הדמיון למלאכת דישה. ודיני חליבת בהמה מבוארים בסימן פז סעיף ט.
מֻתָּר לִתֵּן שֻׁמָּן קָרוּשׁ עַל מַאֲכָל חַם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִימּוֹחַ. הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד, אֵין מְרַסְּקִין אוֹתָן בְּיָּדַיִם[5], דְּהַיְנוּ לְשַׁבְּרָם לַחֲתִיכוֹת, כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ מֵימֵיהֶם. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ מַיִם כְּדֵי לְצַנְּנָם וְהֵם נִימּוֹחִים מֵאֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו בְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֶׁלֶג אוֹ בָּרָד. וְאִם יִטּוֹל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִדְחֲקֵם בֵּין יָדָיו, שֶׁלֹּא יְהֵא מְרַסֵּק. וּמֻתָּר לִשְׁבּוֹר קֶרַח כְּדֵי לִטּוֹל מַיִם מִתַּחְתָּיו[6]. וּלְהַשְׁתִּין בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, טוֹב לִזָּהֵר אִם אֶפְשָׁר. וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְהַשְׁתִּין עַל גַּבֵּי טִיט אוֹ לְתוֹךְ עָפָר תִּחוֹחַ (שי"ח ש"כ שכ"א).
שהוא נימוח – ואסור להניח שומן קרוש בפני עצמו ליד מקור חום כדי שיימס, כאן מותר, כי השומן מתערב בתבשיל מיד כשהוא נימוח.
אין מרסקין אותן בידים – יש אוסרים מפני שהוא דומה למלאכה, שהוא כאילו בורא מים חדשים [=מוליד], ויש אוסרים משום מוקצה, ויש אוסרים מפני שדומה לדש.
והם נימוחים מאליהם – גם מפני שהוא קורה מאליו, וגם מפני שהמים הנמסים מתערבבים מיידית.
שלא להשתין על גבי טיט – כי הטיט והנוזל יוצרים כמין עיסה, והוא דומה למלאכת לישה.
עפר תיחוח – רך, מפורר, שביכולתו להתגבל לעיסת בוץ.
הערות:
אסור לערבב בשבת כל אבקה ונוזל שיוצרים כמין עיסה על ידי עצם המגע.
אֹכֶל הַמְעֹרָב עִם פְּסֹלֶת, מֻתָּר לִבְרוֹר אֶת הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, אֲבָל לֹא אֶת הַפְּסֹלֶת מִתּוֹךְ הָאֹכֶל. וְגַם אֶת הָאֹכֶל, אָסוּר לִבְרוֹר עַל יְדֵי כְּלִי, אֶלָּא דַּוְקָא בַּיָּד[7]. וְדַוְקָא מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכוֹל מִיָּד[8]. וַאֲפִלּוּ בְּמַאֲכָלִים שֶׁרוֹצִים לִבְרוֹר מַה שֶּׁיֹּאכְלוּ עַתָּה מִמַּה שֶּׁיַּשְׁאִירוּ, צְרִיכִין לִזָּהֵר לִבְרוֹר מַה שֶּׁרוֹצִים לֶאֱכוֹל עַתָּה[9], וְלֹא לִבְרוֹר מַה שֶּׁרוֹצִים לְהַנִּיחַ. כִּי מַה שֶרוֹצִים לֶאֱכוֹל עַתָּה, חָשׁוּב אִכֶל. וּמַה שֶׁרוֹצִים לְהַנִּיחַ, חָשׁוּב פְּסֹלֶת. אֲפִלּוּ לִקְלוֹף שׁוּם אוֹ בְּצָלִים וּלְהַנִּיחָם, אָסוּר מִשּׁוּם בּוֹרֵר[10], וְאֵינוֹ מֻתָּר לִקְלוֹף אֶלָּא מַה שֶּׁצְּרִיכִין לֶאֱכוֹל מִיָּד (שי"ט שכ"א). וְהַקְּלִפָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁעַל הַשּׁוּם הַמְסַבֶּבֶת כָּל הַחֲלָקִים, יֵשׁ לֶאֱסוֹר לַהֲסִירָהּ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה מִיָּד, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מְפָרֵק, תּוֹלָדָה דְּדִישָׁה (פְּרִי מְגָדִים סִימָן שי"ט. אֵשֶׁל אַבְרָהָם סָעִיף קָטָן ח'. הִנִּיחַ בְּצָרִיךְ עִיוּן, עַיֵן שָׁם)
מה שיאכלו עתה ממה שישאירו – שני מיני אוכל המעורבבים, שרוצה לאכול את אחד מהם עכשיו, ואת השני יותר מאוחר. אבל במין אוכל אחד, והוא בורר את החתיכות הגדולות לאכלם עכשיו ואת הקטנות לאכלם לאחר זמן, מותר, ששניהם נחשבים אוכל באותה מידה, ויש מחמירים גם בזה, וכן נראית דעת הקיצור שולחן ערוך.
אלא מה שצריכין לאכול מיד – ואז מותר אפילו שמברר את הפסולת מתוך האוכל.
משום דהוי מפרק תולדה דדישה – כמו שהסברנו בסעיף יא
אֲפִלּוּ בְּמִדֵּי דְּלָאו בַּר אֲכִילָה שַׁיָּךְ אִסּוּר בְּרִירָה, כְּגוֹן בְּכֵלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, דְּמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַתָּה, הֲוֵי כְּמוֹ אֹכֶל, וְהַשְׁאָר הֲוֵי כְּמוֹ פְּסֹלֶת[11] (שי"ט).
במידי דלאו בר אכילה – בדבר שאינו אוכל, כגון סכו"ם, או חלקי משחק שהתערבבו.
ל ניסן – סימן פ סעיפים ט-טז
אָסוּר לִרְדּוֹת דְּבַשׁ הַמְחֻבָּר בְּכַוֶּרֶת. וְכֵן אָסוּר לְרַסֵּק חַלּוֹת דְּבַשׁ, אֲפִלּוּ נִתְלְשׁוּ אֶתְמוֹל מֵהַכַּוָרֶת. וְאִם לֹא רִסֵּק אוֹתן קֹדֶם שַׁבָּת, אֲזַי הַדְּבַשׁ הַזָּב מֵהֶן בַּשַׁבָּת אָסוּר. אֲבָל הַדְּבַשׁ הַזָּב בַּכַּוֶּרֶת, מֻתָּר (סי' שכ"א ובחיי"א).
לרדות דבש המחובר בכוורת – הוא אסור מדרבנן מפני שהוא דומה לקצירה בכך שגם כאן הוא עוקר דבר ממקום גידולו הטבעי.
לרסק חלות דבש – כי זה דומה לדישה [=הוצאת גרעיני תבואה מתוך קליפתם], שגם כאן הוא מפרק אוכל מתוך הפסולת המחובר אליו.
הדבש הזב מהן בשבת אסור – חכמים אסרו להשתמש בו בשבת, מחשש שאם יתירו זאת הוא ירסק אותם בשבת. אבל אם ריסק אותן לפני שבת, מותר לאכול את הדבש הזב מהם בשבת.
הזב בכוורת – שלא יצא מהכוורת ודבוק לחלות דבש מבחוץ.
הערות:
דין זה שדבש הזב מאליו בשבת אסור באכילה, נכון גם בזיתים וענבים, וכן בכל פרי שעומד לסחיטה. וכן בחלב שיוצא מבהמה בשבת, כמבואר בסימן פז סעיף ט.
פֵּרוֹת שֶׁנִּתְפַּזְרוּ בְּמָקוֹם אֶחָד בַּבַּיִת אוֹ בֶּחָצֵר מֻתָּר לְקַבְּצָם. אֲבָל אִם נִתְפַּזְּרוּ אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה דְּאִכָּא טִרְחָא לְקַבְּצָם, אָסוּר לְקַבְּצָם לְתוֹךְ הַסַּל, אֶלָּא מְלַקֵּט וְאוֹכֵל[12] (שכ"ה).
מותר לקבצם – לאספם לתוך סל. אף שאחת המלאכות האסורות בשבת היא "מעמר", לאסוף שיבולים בודדות לאלומות או ערימות, ואסור לאסוף שום יבול שמפוזר בשדה, ואפילו מלח מבריכת אידוי, לתוך כלי, אך אין איסור זה נוהג אלא כשאוסף דבר ממקום גידולו, ולא כשהתפזר אחר כך.
דאיכא – שיש.
אסור לקבצם – לא מפני שהיא מלאכה, אלא בגלל שיש בכך טירחה יתירה.
מלקט ואוכל – ואינו חייב ללקטם אחד אחד ולאכלם, אלא יכול לאסוף כמה פירות בבת אחת, בתנאי שבכוונתו לאכלם מיד.
הערות:
כל דבר שהתפזר בבית, כצעצועים, פירות, סוכריות, כל שמפוזרים על שטח נרחב ולא במקום אחד, ויש טירחא לאספם, אין לאספם בשבת, אלא ילקט את מה שצריך, או יטאטא את כולם למקום אחד, ויאספם. ובחצר הטאטוא בשבת אסור. גם צריך להיזהר שלא למיין בשבת, ויתבאר בהמשך סעיפים טו-טז. ואם התערבבו חלקי משחק עם פסולת, אסור להרים את המשחקים כדי לסדר אותם.
קִטְנִיּוֹת וְכַדּוֹמֶה שֶׁהֵן בִּקְלִפָּתָן, שֶׁקּוֹרִין שַׁרְבִיטִין (שויטין), אִם הַקְּלִפּוֹת עֲדַיִן לַחוֹת וּרְאוּיוֹת גַּם כֵּן לַאֲכִילָה, מֻתָּר לְפָתְחָן וְלָקַחַת מֵהֶן אֶת הַקִּטְנִיּוֹת[13], (דַּהֲוֵי כְּמַפְרִיד אֹכֶל מֵאֹכֶל). אֲבָל אִם הַקְּלִפּוֹת נִתְיַבְּשׁוּ וְאֵינָן רְאוּיוֹת עוֹד לַאֲכִילָה, אָסוּר לָקַחַת מֵהֶן אֶת הַקִּטְנִיּוֹת. וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהוֹצִיא אֶת הָאֱגוֹזִים מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה הַיְרֻקָּה שֶׁלָּהֶן, וְכֵן הַשֻּׂמְשְׁמִים מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה (סי' שי"ט ובחיי"א).
קטניות – כגון שעועית לבנה, פולים וחומוס.
שרביטין – תרמילים.
הקליפות עדיין לחות – בזמן שהקטניות צעירות, ניתן לאכול את התרמיל, כמו שרגילים היום לאכול את התרמיל של השעועית. ואחר כך התרמיל מתקשה עד שהוא מתייבש, ואז כבר אינו ראוי לאכילה. בשלב הביניים, כאשר התרמיל עדיין לח אבל קשה יותר, ישנם קטניות שניתן לאכול את התרמיל שלהם בדוחק, אבל בפועל הם היו מבשלים את הקטניות בתוך התרמיל, ואוכלים רק את הזרעים שבפנים.
דהוי כמפריד אוכל מאוכל – ולכן אין זה דומה לדישה, כי בדישה מפרקים את האוכל מן הפסולת הדבוקה בו, וכאן שני החלקים נחשבים כאוכל.
הקליפה הירוקה – שהיא מסביב לקליפה הקשה, אבל מותר להוציא את האוכל מתוך הקליפה הקשה.
הערות:
- לא לגמרי מוסכם וברור בפוסקים איזו קליפה אסור לקלף משום שהוא דומה למלאכת דישה, ואיזו קליפה מותר לקלף כי אינו מלאכה כלל אלא דרך אכילה. ולהלכה מקובל היום על רוב הפוסקים, שרק קליפה שרגילים להסירה לפני שלב השיווק, אסור להסירה בשבת, אבל קליפה שהדרך לקלפה כל אחד בביתו, מותר להסירה בשבת, כי אין זה דומה לדישה, אלא הוא דרך אכילה. ויש להקפיד לקלף סמוך לסעודה כמו שיתבאר בסעיף טו. אבל הקיצור שולחן ערוך מחמיר בכל דבר שיש עליו שתי קליפות, שלא לקלף את הקליפה החיצונה, ולכן אסר בסעיף טו לקלף את הקליפה החיצונה של השום, ולפי זה גם בבוטנים אסור לקלף את הקליפה החיצונה הקשיחה.
אָסוּר לִסְחֹט פֵּרוֹת לְצֹרֶךְ הַמַּשְׁקִין. וְלָכֵן אָסוּר לִסְחֹט לִימוֹנִים לְתוֹךְ הַמַּיִם לַעֲשׂוֹת מַשְׁקֶה שֶׁקּוֹרִין לִימוֹנַדַּה[14]. וַאֲפִלּוּ לִמְצוֹץ פְּרִי בְּפִיו, יֵשׁ אוֹסְרִין[15]. וְיֵשׁ לִזָּהֵר עַל כָּל פָּנִים בַּעֲנָבִים, שֶׁלֹּא לִמְצוֹץ אֶת הַמַּשְׁקֶה וְלִזְרוֹק אֶת הַקְּלִפּוֹת. אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין, מֻתָּר לְסָחֳטָן, וְלָכֵן מֻתָּר לִסְחוֹט חַסָּה וּמְלָפְפוֹנִים שֶׁהַמַּיִם הוֹלְכִין לְאִבּוּד.
פירות – כל פרי שהדרך לסחטו, ויש להיזהר גם בפירות שאין הדרך לסחטם אם הוא מעוניין במשקה שבו.
על כל פנים בענבים – שבהם איסור הסחיטה מן התורה.
אינו צריך למשקין היוצאין – וסוחט את הפרי או את הירק לצורך עצמו, שלא יהיו בו כל כך הרבה נוזלים.
לֹא תְקַלַּח אִשָּׁה חָלָב מִדַּדֶּיהָ לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה וְתֵינִיק אֶת בְּנָהּ. אֲבָל מֻתֶּרֶת לְקַלֵּחַ מֵהֶחָלָב כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז הַתִינוֹק אֶת הַדַּד וְיִינָק. וְאָסוּר לְהַתִּיז מֵחֲלָבָהּ עַל אֵיזֶה דָּבָר לִרְפוּאָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְלֹא צַעֲרָא יְתֵרָה (שכ"א).
תקלח – תוציא, מלשון קילוח.
ותיניק – תתן לו את החלב שהוציאה.
לקלח החלב – לתוך פי התינוק.
ולא צערא יתירה – כי במקרה של צער גדול יש מקום להתיר, ויש לשאול שאלת רב.
הערות:
מותר לאשה להוציא חלב מדדיה כדי להקל על הכאב, אבל רק אם החלב נופל במקום שאין לו שימוש, על הרצפה, או, אם צריכה מסיבות טכניות דוקא לתוך בקבוק, תניח בבקבוק לפני זה דבר שפוגם את החלב והופך אותו לאינו ראוי לשימוש.
גם חליבה אסורה בשבת מפני הדמיון למלאכת דישה. ודיני חליבת בהמה מבוארים בסימן פז סעיף ט.
מֻתָּר לִתֵּן שֻׁמָּן קָרוּשׁ עַל מַאֲכָל חַם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִימּוֹחַ. הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד, אֵין מְרַסְּקִין אוֹתָן בְּיָּדַיִם[16], דְּהַיְנוּ לְשַׁבְּרָם לַחֲתִיכוֹת, כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ מֵימֵיהֶם. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ מַיִם כְּדֵי לְצַנְּנָם וְהֵם נִימּוֹחִים מֵאֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו בְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֶׁלֶג אוֹ בָּרָד. וְאִם יִטּוֹל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִדְחֲקֵם בֵּין יָדָיו, שֶׁלֹּא יְהֵא מְרַסֵּק. וּמֻתָּר לִשְׁבּוֹר קֶרַח כְּדֵי לִטּוֹל מַיִם מִתַּחְתָּיו[17]. וּלְהַשְׁתִּין בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, טוֹב לִזָּהֵר אִם אֶפְשָׁר. וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְהַשְׁתִּין עַל גַּבֵּי טִיט אוֹ לְתוֹךְ עָפָר תִּחוֹחַ (שי"ח ש"כ שכ"א).
שהוא נימוח – ואסור להניח שומן קרוש בפני עצמו ליד מקור חום כדי שיימס, כאן מותר, כי השומן מתערב בתבשיל מיד כשהוא נימוח.
אין מרסקין אותן בידים – יש אוסרים מפני שהוא דומה למלאכה, שהוא כאילו בורא מים חדשים [=מוליד], ויש אוסרים משום מוקצה, ויש אוסרים מפני שדומה לדש.
והם נימוחים מאליהם – גם מפני שהוא קורה מאליו, וגם מפני שהמים הנמסים מתערבבים מיידית.
שלא להשתין על גבי טיט – כי הטיט והנוזל יוצרים כמין עיסה, והוא דומה למלאכת לישה.
עפר תיחוח – רך, מפורר, שביכולתו להתגבל לעיסת בוץ.
הערות:
אסור לערבב בשבת כל אבקה ונוזל שיוצרים כמין עיסה על ידי עצם המגע.
אֹכֶל הַמְעֹרָב עִם פְּסֹלֶת, מֻתָּר לִבְרוֹר אֶת הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, אֲבָל לֹא אֶת הַפְּסֹלֶת מִתּוֹךְ הָאֹכֶל. וְגַם אֶת הָאֹכֶל, אָסוּר לִבְרוֹר עַל יְדֵי כְּלִי, אֶלָּא דַּוְקָא בַּיָּד[18]. וְדַוְקָא מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכוֹל מִיָּד[19]. וַאֲפִלּוּ בְּמַאֲכָלִים שֶׁרוֹצִים לִבְרוֹר מַה שֶּׁיֹּאכְלוּ עַתָּה מִמַּה שֶּׁיַּשְׁאִירוּ, צְרִיכִין לִזָּהֵר לִבְרוֹר מַה שֶּׁרוֹצִים לֶאֱכוֹל עַתָּה[20], וְלֹא לִבְרוֹר מַה שֶּׁרוֹצִים לְהַנִּיחַ. כִּי מַה שֶרוֹצִים לֶאֱכוֹל עַתָּה, חָשׁוּב אִכֶל. וּמַה שֶׁרוֹצִים לְהַנִּיחַ, חָשׁוּב פְּסֹלֶת. אֲפִלּוּ לִקְלוֹף שׁוּם אוֹ בְּצָלִים וּלְהַנִּיחָם, אָסוּר מִשּׁוּם בּוֹרֵר[21], וְאֵינוֹ מֻתָּר לִקְלוֹף אֶלָּא מַה שֶּׁצְּרִיכִין לֶאֱכוֹל מִיָּד (שי"ט שכ"א). וְהַקְּלִפָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁעַל הַשּׁוּם הַמְסַבֶּבֶת כָּל הַחֲלָקִים, יֵשׁ לֶאֱסוֹר לַהֲסִירָהּ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה מִיָּד, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מְפָרֵק, תּוֹלָדָה דְּדִישָׁה (פְּרִי מְגָדִים סִימָן שי"ט. אֵשֶׁל אַבְרָהָם סָעִיף קָטָן ח'. הִנִּיחַ בְּצָרִיךְ עִיוּן, עַיֵן שָׁם)
מה שיאכלו עתה ממה שישאירו – שני מיני אוכל המעורבבים, שרוצה לאכול את אחד מהם עכשיו, ואת השני יותר מאוחר. אבל במין אוכל אחד, והוא בורר את החתיכות הגדולות לאכלם עכשיו ואת הקטנות לאכלם לאחר זמן, מותר, ששניהם נחשבים אוכל באותה מידה, ויש מחמירים גם בזה, וכן נראית דעת הקיצור שולחן ערוך.
אלא מה שצריכין לאכול מיד – ואז מותר אפילו שמברר את הפסולת מתוך האוכל.
משום דהוי מפרק תולדה דדישה – כמו שהסברנו בסעיף יא
אֲפִלּוּ בְּמִדֵּי דְּלָאו בַּר אֲכִילָה שַׁיָּךְ אִסּוּר בְּרִירָה, כְּגוֹן בְּכֵלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, דְּמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַתָּה, הֲוֵי כְּמוֹ אֹכֶל, וְהַשְׁאָר הֲוֵי כְּמוֹ פְּסֹלֶת[22] (שי"ט).
במידי דלאו בר אכילה – בדבר שאינו אוכל, כגון סכו"ם, או חלקי משחק שהתערבבו.
[1] ודווקא בחצר אסור לאסוף לתוך סל, אך אם נתפזרו הפירות בבית, מותר לקבצם וליתנם לתוך סל או קופה. (חזון עובדיה שבת ד, קג).
[2] מותר לקלף בוטנים או פיסטוקים בשבת לאלתר, אם עושה זאת בשעת האכילה, ואין בזה משום איסור דש. וכן מותר לפרך קטניות מבושלים פולים ושעועית וכדו', ולהוציא את הקטנית מהם כדי לאוכלם לאלתר, אך אם אינו עושה זאת לאלתר אסור. (חזון עובדיה שבת ד, קי).
[3] השולחן ערוך (שכ, א) כתב, זיתים וענבים אסור לסחטן מן התורה וכו', תותים ורימונים אסור לסחטן וכו', ושאר הפירות מותר לסחטן. ובחזון עובדיה (ד, קלד) כתב, שמותר לסחוט לימונים כדי לעשות מהם לימונדה, אך יזהר שלא לברור הגרעינים מהסלט או מהמשקה. ומותר לסחוט את כל הפירות לתוך קערה שיש בה אוכל. ואם אין בה אוכל, אסור לסחוט לתוכה גם אם דעתו לתת בה אח"כ אוכל. ובמקום צורך כגון לרפואה, מותר. ולימונים מותר לסחוט לכלי ריק לעשות מהם לימונדה, וכל שכן לתוך סלט מותר, רק יזהר שלא לברור הגרעינים.(הליכות עולם ד, צה צו).
וכל פרי שנוהגים באיזה מקום לסוחטו, אסור לסוחטו בשבת. ולכן אסור לסחוט תפוחים ותפוזים או מנגו קלמנטינות ואננס. (ילקוט יוסף שכ, א-ו).
[4] דעת הב"י כהמתירים למצוץ פירות בפיו, ויש להחמיר בענבים. וכל זה כשמוצץ דרך יניקה, אך אם מניח הענבים בפיו ומוצץ מהם ומשליך החרצנים, מותר לכל הדעות שדרך מאכל הוא. וכן למצוץ בשר שנשרה במרק או ביין, מותר. (חזון עובדיה שבת ד, קמז).
[5] מותר לדרוס על השלג אף על פי שהוא נימוח, דהוי פסיק רישיה בדרבנן.
טוב לחוש למחמירים שלא לרחוץ ידיו בסבון(מוצק) בשבת, אף שמעיקר הדין מותר. (הליכות עולם ד, קט).
אסור לרסק קרח או שלג בידיים כדי שיזובו מימיהם, אבל לשים קרח בתוך כוס שיש בו מים או יין והם נימוחים מאליהם, מותר. (ילקוט יוסף שכ, כד).
[6] ולכן, בקבוק מים שיש קרח בראשו ורוצה להגיע למים שתחתיו, מותר לשבור הקרח כוון שאין כוונתו לשבור הקרח אלא להגיע למים שתחתיו.
[7] וכף או מזלג נחשב כידו. ולכן מותר לברור בהם אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר, וכל שכן בשעת אכילה ממש. (יביע אומר ז, מ, ח).
ואם עבר וברר פסולת מתוך אוכל, טוב להחמיר שלא לאכלו בשבת. (הליכות עולם ד, עח).
[8] כשבורר ביד לא יברור קודם ברכת המזון כדי לאכול אחר ברכת המזון, כיון שברכת המזון נחשבת לסילוק השולחן. (הליכות עולם ד, עו).
[9] משפחה גדולה שצריכים זמן ניכר להכנת סעודתם, אפשר להקל להם לברור אוכל מתוך פסולת חצי שעה לפני האוכל, ובאכילה מועטת יברור דקות אחדות קודם הסעודה, ולא קודם. (חזון עובדיה שבת ד, קפ).
[10] שום בצל ורמון ושאר מיני פירות, מותר לקלפם על דעת לאכול מהם לאלתר. אבל להניחם לאחר זמן אסור. (הליכות עולם ד, פד).
עלים של כרפס אסור לברור את הרקובים מהטובים. אלא יברור הטובים מהרקובים. ואם הם מחוברים בקלח, הרי זה כקולף פרי מקליפתו ומותר להוציא הרקובים כדי להגיע לטובים. (הליכות עולם ד, פה).
האוכל דגים מותר לו להוציא את העצמות מהדגים, שזו דרך אכילתו. ואם נפרדו העצמות מהדג, אסור להוציאם מהצלחת. (הליכות עולם ד, פד).
מותר להוציא את עוקצי הפירות כגון שיש בראשי התפוחים והשזיפים. (אור לציון לא, ו. ילקוט יוסף שיט נח).
[11] הנוהגים לברור מיני סכו"ם לאחר שמדיחים אותם, כדי לתנם בתא המיוחד להם ומפרידים אותם כדי להשתמש בהם לסעודה הבאה, נראה שאין בזה משום בורר, כי אין כאן אוכל ופסולת, וגם יש אומרים שרק בגידולי קרקע יש בורר. וטוב יותר שאחר שטיפת כלים אלו, ינגב כל כלי הבא לידו בפני עצמו ויניחנו בתא המיוחד לו. (חזון עובדיה שבת ד, רד).
וכן מותר לגבאי לאסוף את כל הספרים, ולסדרם כל אחד למקומו הראוי לו.
[12] ודווקא בחצר אסור לאסוף לתוך סל, אך אם נתפזרו הפירות בבית, מותר לקבצם וליתנם לתוך סל או קופה. (חזון עובדיה שבת ד, קג).
[13] מותר לקלף בוטנים או פיסטוקים בשבת לאלתר, אם עושה זאת בשעת האכילה, ואין בזה משום איסור דש. וכן מותר לפרך קטניות מבושלים פולים ושעועית וכדו', ולהוציא את הקטנית מהם כדי לאוכלם לאלתר, אך אם אינו עושה זאת לאלתר אסור. (חזון עובדיה שבת ד, קי).
[14] השולחן ערוך (שכ, א) כתב, זיתים וענבים אסור לסחטן מן התורה וכו', תותים ורימונים אסור לסחטן וכו', ושאר הפירות מותר לסחטן. ובחזון עובדיה (ד, קלד) כתב, שמותר לסחוט לימונים כדי לעשות מהם לימונדה, אך יזהר שלא לברור הגרעינים מהסלט או מהמשקה. ומותר לסחוט את כל הפירות לתוך קערה שיש בה אוכל. ואם אין בה אוכל, אסור לסחוט לתוכה גם אם דעתו לתת בה אח"כ אוכל. ובמקום צורך כגון לרפואה, מותר. ולימונים מותר לסחוט לכלי ריק לעשות מהם לימונדה, וכל שכן לתוך סלט מותר, רק יזהר שלא לברור הגרעינים.(הליכות עולם ד, צה צו).
וכל פרי שנוהגים באיזה מקום לסוחטו, אסור לסוחטו בשבת. ולכן אסור לסחוט תפוחים ותפוזים או מנגו קלמנטינות ואננס. (ילקוט יוסף שכ, א-ו).
[15] דעת הב"י כהמתירים למצוץ פירות בפיו, ויש להחמיר בענבים. וכל זה כשמוצץ דרך יניקה, אך אם מניח הענבים בפיו ומוצץ מהם ומשליך החרצנים, מותר לכל הדעות שדרך מאכל הוא. וכן למצוץ בשר שנשרה במרק או ביין, מותר. (חזון עובדיה שבת ד, קמז).
[16] מותר לדרוס על השלג אף על פי שהוא נימוח, דהוי פסיק רישיה בדרבנן.
טוב לחוש למחמירים שלא לרחוץ ידיו בסבון(מוצק) בשבת, אף שמעיקר הדין מותר. (הליכות עולם ד, קט).
אסור לרסק קרח או שלג בידיים כדי שיזובו מימיהם, אבל לשים קרח בתוך כוס שיש בו מים או יין והם נימוחים מאליהם, מותר. (ילקוט יוסף שכ, כד).
[17] ולכן, בקבוק מים שיש קרח בראשו ורוצה להגיע למים שתחתיו, מותר לשבור הקרח כוון שאין כוונתו לשבור הקרח אלא להגיע למים שתחתיו.
[18] וכף או מזלג נחשב כידו. ולכן מותר לברור בהם אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר, וכל שכן בשעת אכילה ממש. (יביע אומר ז, מ, ח).
ואם עבר וברר פסולת מתוך אוכל, טוב להחמיר שלא לאכלו בשבת. (הליכות עולם ד, עח).
[19] כשבורר ביד לא יברור קודם ברכת המזון כדי לאכול אחר ברכת המזון, כיון שברכת המזון נחשבת לסילוק השולחן. (הליכות עולם ד, עו).
[20] משפחה גדולה שצריכים זמן ניכר להכנת סעודתם, אפשר להקל להם לברור אוכל מתוך פסולת חצי שעה לפני האוכל, ובאכילה מועטת יברור דקות אחדות קודם הסעודה, ולא קודם. (חזון עובדיה שבת ד, קפ).
[21] שום בצל ורמון ושאר מיני פירות, מותר לקלפם על דעת לאכול מהם לאלתר. אבל להניחם לאחר זמן אסור. (הליכות עולם ד, פד).
עלים של כרפס אסור לברור את הרקובים מהטובים. אלא יברור הטובים מהרקובים. ואם הם מחוברים בקלח, הרי זה כקולף פרי מקליפתו ומותר להוציא הרקובים כדי להגיע לטובים. (הליכות עולם ד, פה).
האוכל דגים מותר לו להוציא את העצמות מהדגים, שזו דרך אכילתו. ואם נפרדו העצמות מהדג, אסור להוציאם מהצלחת. (הליכות עולם ד, פד).
מותר להוציא את עוקצי הפירות כגון שיש בראשי התפוחים והשזיפים. (אור לציון לא, ו. ילקוט יוסף שיט נח).
[22] הנוהגים לברור מיני סכו"ם לאחר שמדיחים אותם, כדי לתנם בתא המיוחד להם ומפרידים אותם כדי להשתמש בהם לסעודה הבאה, נראה שאין בזה משום בורר, כי אין כאן אוכל ופסולת, וגם יש אומרים שרק בגידולי קרקע יש בורר. וטוב יותר שאחר שטיפת כלים אלו, ינגב כל כלי הבא לידו בפני עצמו ויניחנו בתא המיוחד לו. (חזון עובדיה שבת ד, רד).
וכן מותר לגבאי לאסוף את כל הספרים, ולסדרם כל אחד למקומו הראוי לו.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך