בִּשְׁעַת הַדְּחַק, כְּגוֹן לְצֹרֶךְ חוֹלֶה אוֹ זָקֵן, מֻתָּרִין לֶאֱפוֹת מַצּוֹת עִם מִי בֵּיצִים אוֹ שְׁאָר מֵי פֵּרוֹת, כְּגוֹן חָלָב אוֹ יַיִן וְכַדּוֹמֶה, וְהִיא נִקְרֵאת מַצָּה עֲשִׁירָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָהֲרוּ שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב בָּהֶם אֲפִלּוּ מְעַט מָיִם. אֲבָל בִּשְׁנֵי הַלֵילוֹת הָרִאשׁוֹנִים צְרִיכִין לֶאֱכוֹל מַצָּה מַמָּשׁ, וְאֵין יוֹצְאִין בְּמַצָּה עֲשִׁירָה. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל, אָסוּר לֶאֱפוֹת מַצָּה עֲשִׁירָה אֲפִלּוּ קֹדֶם פֶּסַח לְשֵׁם פֶּסַח[1] (תס"ב).
בשעת הדחק – מאחר ובצק שנילוש עם מים וביצים, או עם מים ומי פירות, תכונתו היא שהוא מחמיץ יותר מהר מאשר בצק שנילוש עם מים בלבד, חוששים שאפילו אם מקפידים בתהליך האפייה בכל הפרטים שנוהגים להיזהר בהם באפיית מצות שנתבארו בסימנים קח-קי, עדיין יתכן שהבצק יחמיץ. ורק אם הבצק נילוש בלי מים בכלל, אלא מכיל רק נוזלים אחרים, מותר לאכול את המאפה. אך מאחר וקשה מאד להבטיח ששום טיפת מים לא תתערב בבצק, נהגו האשכנזים שלא לאכול מאפים כאלו כלל, אם לא בשעת הדחק.
מי פירות – מיצי פירות, וכאן כינוי לכל נוזל שלא מעורב בו מים.
חלב – בסימן מו סעיף כה מתבאר באילו תנאים ניתן ללוש עיסה בחלב, כי בעקרון אסרו זאת חכמינו.
מצה עשירה – בניגוד למצה רגילה שמכונה בתורה (דברים טז ג) "לחם עוני", מצה זו אמנם אינה חמץ אבל היא "לחם עשיר", ולכן אין מקיימים בה את מצוות אכילת מצה בליל הסדר.
שיזהרו שלא יתערב... – כי טבעם של מי פירות שללא מים אינם מחמיצים את הבצק, אבל כשמי פירות מעורבים במים, הם מחמיצים אפילו מהר יותר מאשר מים בלבד.
בשני הלילות הראשונים – בחוץ לארץ נוהגים לעשות שני לילות סדר, כפי שנתבאר בסימן קח סעיף א.
אסור... – מפני שחוששים לדעות שסוברים שגם מי פירות ללא מים מחמיצים מהר יותר ממים בלבד.
אפילו קודם פסח – למרות שלפני פסח חמץ בטל בשישים, ולכן מותר להשתמש במוצרים שנוצרו לפני פסח אפילו אם יש בהם חשש חמץ כלשהו, כפי שלמדנו בתחילת סימן זה.
הַנּוֹתֵן תְּבוּאָה אוֹ מֻרְסָן לִפְנֵי עוֹפוֹת[2], יִזָּהֵר לְתִתָּם בְּמָקוֹם יָבֵשׁ, שֶׁלֹּא יִתְלַחְלְחוּ. אֲבָל לַבְּהֵמָה, אָסוּר לִתֵּן מֻרְסָן, כִּי יִתְלַחְלַח מִן הָרֹק. וְגַם אִם נוֹתֵן לָהּ תְּבוּאָה, יִזָּהֵר לָתֵת לָהּ מְעַט מְעַט, שֶׁלֹּא תַשְׁאִיר מְלֻחְלָחִים. וְאִם הִשְׁאִירָה, יְבַעֲרֵם מִיָּד (תס"ה תס"ו ובחיי"א).
מורסן – קליפות החיטים שמוציאים מן הקמח בשעת הטחינה.
יתלחלחו – יירטבו. ואפילו אם ברור לו שהעופות יאכלום מיד, ולא יספיקו להחמיץ.
בהמה – דרכה להזיל ריר בשעת האכילה.
תבואה – גרעינים, שבניגוד למורסן אינם מחמיצים מיידית במגע עם מים.
בְּעֶרֶב פֶּסַח, מִשָּׁעָה שֶׁהֶחָמֵץ נֶאֱסַר בַּהֲנָאָה, וְכֵן בְּכָל יְמֵי הַפֶּסַח, אָסוּר לֵהָנוֹת אֲפִלּוּ מֵחֲמֵצוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי. וְלָכֵן אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְהוֹלִיךְ אוֹ לִשְׁמוֹר חֲמֵצוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי. וּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לִקְנוֹת חָמֵץ בִּשְׁבִיל אֵינוֹ יְהוּדִי, וַאֲפִלּו בִּמְעוֹתָיו שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי.
משעה שהחמץ נאסר בהנאה – השעה השישית ביום, כמו שהתבאר בסימן קיג סעיף א.
להוליך או לשמור – כיון שהוא מרוויח כסף על העבודה שלו עם החמץ.
אסור לקנות חמץ – ולכן אסור לשכור בבורסה בחמץ, אפילו אם לא יממש את הרכישה ומדובר רק בהשקעה, ואפילו אם הוא סוחר עבור גוים.
וְכֵן אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אָז לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּהֵמָה שֶׁתָּבִיא לוֹ חָמֵץ[3], אוֹ חֶדֶר לָשׂוּם בּוֹ חָמֵץ, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהִשְׂתַּכֵּר בְּאִסּוּרֵי הֲנָאָה. אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ בְּהֵמָה לְשָּׁבוּעַ שֶׁל פֶּסַח (חוּץ מִשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב) בִּסְתָם, שֶׁאֵין הָאֵינוֹ יְהוּדִי מְפָרֵשׁ לוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹתָהּ לְהָבִיא חָמֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהָאֵינוֹ יְהוּדִי יוֹלִיךְ עָלֶיהָ חָמֵץ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. דְּכֵיוָן שֶׁאַף אִם לֹא יוֹלִיךְ עָלֶיהָ כְּלוּם, יִצְטָרֵךְ לִפְרוֹעַ לַיִשְֹרָאֵל כָּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, אֵין הַיִשְֹרָאֵל מִשְׂתַּכֵּר כְּלוּם מֵהֶחָמֵץ. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ חֶדֶר שֶׁיָּדוּר בּוֹ בַּפֶסַח, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיַּכְנִיס לְתוֹכוֹ חָמֵץ, מִכָּל מָקוֹם הַיִשְֹרָאֵל אֵינוֹ נוֹטֵל מִמֶּנּוּ שְׂכַר הַכְנָסַת הֶחָמֵץ, אֶלָּא שְׂכַר הַדִּירָה, שֶׁאַף אִם לֹא יַכְנִיס לְשָׁם חָמֵץ, לֹא יְנַכֶּה מִשְּׂכָרוֹ.
לו – לגוי.
חדר לשום בו חמץ - ומאותה סיבה גם אסור להשכיר לגוי במכירת החמץ חדר כדי להחזיק בו את החמץ, כפי שנתבאר בסימן קיד סעיף ה.
חוץ משבת ויום טוב – שאסור להשכיר בהמה לגוי לשבת ויום טוב, כיון שאנו מצווים על שביתת הבהמות, ואסור לנו לאפשר לבהמות שלנו שיעבדו בשבת וביום טוב, כמבואר בסימן פז סעיף י.
אין הישראל משתכר כלום מהחמץ – ובכל זאת, אם אמר בפירוש שהשכירות הוא עבור החמץ, אסור.
אָסוּר לִמְסוֹר אֲפִלּוּ זְמַן הַרְבֵּה קֹדֶם פֶּסַח בְּהֶמְתּוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי, כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיַּאֲכִילֶנָּהּ חָמֵץ בַּפֶסַח[4].
כשיודע שיאכילנה חמץ בפסח – שאז היהודי נהנה מן החמץ, בכך שבהמתו משתבחת על ידי אכילתה.
הערות:
- דין זה שנוי במחלוקת, ולמעשה רוב הפוסקים מתירים אם לפי ההסכם הגוי אחראי על האכלת הבהמה.
מֻתָּר לוֹמַר לִמְשָׁרְתוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהֶחָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה: הֵילֶךְ מָעוֹת וּקְנֵה לְךָ מְזוֹנוֹת וֶאֱכוֹל[5], אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיִּקְנֶה חָמֵץ. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, מֻתָּר גַּם כֵּן לוֹמַר לוֹ, צֵא וֶאֱכוֹל אֵצֶל אֵינוֹ יְהוּדִי וַאֲנִי אֶפְרַע לוֹ, אוֹ לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי אַחֵר, תֵּן לִמְשָׁרְתִי לֶאֱכוֹל וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לָךְ. אֲבָל אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ אֶת הַמָּעוֹת, בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁיִּתֵּן לִמְשָׁרְתוֹ.
למשרתו אינו יהודי – שהוא חייב במזונותיו.
קנה לך מזונות – אבל לא יאמר לו קנה לך חמץ.
אף על פי שהוא יודע שיקנה חמץ – ואין זה נחשב להנאה ליהודי, כי ההנאה שיש לו ממה שאינו חייב לתת לו דברים אחרים לאכול היא הנאה עקיפה, ואינו דומה לבהמה שאוכלת חמץ שזה נחשב להנאה ישירה, כמבואר בסעיף הקודם.
בשעת הדחק – שיש אוסרים במקרים אלו.
צא ואכול – אפילו שהוא יודע בוודאות שיאכל חמץ, ואפילו לומר לו במפורש צא ואכול חמץ מותר בשעת הדחק.
לאכול – חמץ.
בשביל מה שיתן למשרתו – אפילו אם אינו יודע בוודאות שיתן לו חמץ, מפני שאם יתן לו חמץ, הוא יתן לו אותו עבור הכסף שהיהודי שילם, ונמצא שהחמץ הופך להיות של היהודי בפסח.
[1] ודבש שיש בו הכשר טוב לפסח מותר לאכלו בפסח, וכן המנהג פשוט. (כף החיים תסז, נה).
[2] לדעת השולחן ערוך (תסב, א) מותר לאפות מצה עשירה לפסח. ובחזון עובדיה(פסח קיח) כתב, שמנהג הספרדים לאכול מצה עשירה שנעשית מקמח כשר לפסח המעורה עם מי פירות.
אמנם צריך מאוד להזהר בזה ולבדוק שלא מכניסים שם שום מים.
[3] וטוב שמיום י"ג והלאה לא יאכילו התרנגולים כי אם ממיני קטניות שאינם מחמיצין, כדי לא להכנס לחששות. (כף החיים תסה, יב).
[4] ואם משכיר לו גם לדברים אחרים, מותר.(כף החיים תנ כב)
[5] ואם הגוי קיבל עליו לזון הבהמה שעושה להנאת עצמו, מותר.(כף החיים תמח קיב)
[6] אבל לא יאמר לו הילך דינר זה וקנה לך חמץ מהחנוני ואכול, דהוא נראה כשלוחו.(מ"ב תנ טו)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך