וְכֵן מִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַאֲכִיל לַתִּינוֹק חָמֵץ, יִשָּׂאֵהוּ אֶל הָאֵינוֹ יְהוּדִי וְיַאֲכִילֵהוּ הָאֵינוֹ יְהוּדִי חָמֵץ וְיִפְרַע לוֹ הַיִשְֹרָאֵל אַחַר כָּךְ[1]. אֲבָל הַיִשְֹרָאֵל, לֹא יַאֲכִילֵהוּ חָמֵץ. וְאִם הַתִּינוֹק מְסֻכָּן, פְּשִׁיטָא דְּהַכֹּל מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי סִימָן צב וּלְקַמָּן סִימָן קצב (ת"נ).
צריך להאכיל לתינוק חמץ – כגון שהוא חולה, או שהוא רגיש לכל מאכל אחר.
תינוק – ילד.
ישאהו אל האינו יהודי – יביא את הילד לבית הגוי, כדי שלא יישאר חמץ בביתו של ישראל. ואם אי אפשר למצוא גוי שיסכים להאכילו בתנאים אלו, או שאינו מוצא גוי כלל, יעשה שאלת חכם.
ויפרע לו הישראל אחר כך – כמו שלמדנו בסעיף הקודם שמותר בשעת הדחק לסכם כך, ויקפיד לשלם לו רק לאחר שהגוי נתן את החמץ לילד. ואם הגוי מסכים להאכיל את התינוק בחינם, עדיף.
לא יאכילהו חמץ – אפילו חמץ של גוי בביתו של גוי, שאין ליהודי לגעת בחמץ בפסח כלל, מחשש שמא יאכל ממנו.
הכל מותר – לקנות חמץ בשוק, ולהחזיק את החמץ בבית, ולהאכיל את הילד בידים, הכל כדי שלא יתבזבז זמן יקר שעלול לעלות בחיי הילד.
סימן צב – סעיף א.
סימן קצב – סעיף ז.
לִשְׁתּוֹת חָלָב מִבֶּהֱמַת אֵינוֹ יְהוּדִי הָאוֹכֶלֶת חָמֵץ בַּפֶּסַח, יֵשׁ אוֹסְרִין וְיֵשׁ מַתִּירִין[2]. וְשׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ, יַחְמִיר. וּבִפְרָט בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱסוֹר, חָלִילָה לְהַתִּיר (או"ח סימן תמ"ח יו"ד סימן ס').
יש אוסרין – את החלב שנחלב בתוך 24 שעות ממתי שאכלה את החמץ, מפני שהחלב נוצר מן החמץ, והיהודי נהנה ממנו בפסח.
יש מתירין – מאחר ולגוי מותר להאכיל את הבהמה בחמץ, אין החמץ נוצר מאיסור הנאה, והיהודי קונה אותו רק לאחר שנוצר כבר, והוא דומה לקניית אפר מגוי שנוצר בפסח על ידי שריפת חמץ. ויש מתירים רק אם הבהמה אכלה דברים נוספים. ומי שנאלץ לצרוך מוצרי חלב כגון אלו בפסח ישאל שאלת רב.
הערות:
- אבל אם אכלה חמץ בזמן שהיה מותר, ובפסח עצמו לא אכלה חמץ, אין להחמיר. ולכן מותר לאשה מיניקה לאכול חמץ עד סוף זמן אכילת חמץ, אף על פי שהתינוק יונק בפסח חלב שנוצר מחמץ.
יְהַדֵּר אַחַר יַיִן יָפֶה לְמִצְוַת אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. וְאִם יֵשׁ בַּנִּמְצָא יַיִן אָדֹם יָפֶה כְּמוֹ הַלָּבָן, וְגַם הוּא כָּשֵׁר כְּמוֹ הַלָּבָן, מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבַּלָּבָן[3], שֶׁנֶּאֱמַר, אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, מַשְׁמַע שֶׁחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל יַיִן הוּא כְּשֶׁהוּא אָדֹם. וְעוֹד, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זֵכֶר לְדָּם, שֶׁהָיָה פַּרְעֹה שׁוֹחֵט יַלְדֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל. וּבִמְדִינוֹת שֶׁהָאֻמּוֹת טִפְּשִׁים וּסְכָלִים לְהַעֲלִיל עֲלִילוֹת שְׁקָרִים, נִמְנְעוּ מִלִּקַּח יַיִן אָדֹם לְפֶּסַח (סימן תע"ב).
יין יפה – יין איכותי.
מצות ארבעה כוסות – תיקנו חז"ל שבליל הסדר כל יהודי ישתה ארבע כוסות של יין, ועל כל אחד מהם מקיימים מצוה אחרת, על הכוס הראשונה עושים קידוש, על השנייה מספרים את סיפור יציאת מצרים, על השלישית מברכים ברכת המזון, ועל הרביעית אומרים הלל. פרטי הדינים יתבארו בסימן הבא.
כשר כמו הלבן – שלא יצטרך להתפשר על הכשרות, שנהגו היהודים לסמוך על דעות מקילות מאד בנוגע לייצור היין, ובעל הקיצור שולחן ערוך הסתייג מכך, כמבואר בסימן מז סעיף טו, וכוונתו כאן לרמוז שאם הלבן כשר באמת, והאדום רק לפי הדעות המקילות, יש להעדיף את הלבן.
שנאמר – משלי כג לא.
שוחט ילדי בני ישראל – כפי שמסופר במדרש, פרעה נצטרע, ואמרו לו החרטומים שהתרופה למחלתו היא להתרחץ פעמיים ביום בדם, והיה שוחט פעמיים ביום מאה חמשים ילדים מילדי ישראל כדי לרחוץ בדמם, ועל זה נאמר "וימת מלך מצרים [=שנצטרע] ויאנחו בני ישראל [=מהגזירה הקשה הזאת לשחוט את ילדי ישראל]... ויזכור אלהים את בריתו [=שנעשה להם נס ונתרפא מצרעתו]".
עלילות שקרים – שהיהודים משתמשים לאפיית המצות בדם של ילדים נוצריים, והיה חשש שיעלילו עלינו שהיין הוא דם.
לְצֹרֶךְ טִבּוּל הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא כַּרְפַּס[4], נוֹהֲגִין הַרְבֵּה לִקַּח פֶּטְרוֹזִילְיָה. וְטוֹב יוֹתֵר לָקַחַת צֶעלֶלער [סֶלֶרִי] שֶׁיֵּשׁ לוֹ טַעַם טוֹב כְּשֶׁהוּא חָי. וְהַמֻּבְחָר הוּא לָקַחַת צְנוֹן.
טיבול הראשון – שאמרו חכמים שיש להטביל בליל הסדר שני טיבולים, כדי לעורר את הילדים לשאול שאלות.
שהוא כרפס – בסימני ליל הסדר "קדש, ורחץ, כרפס...", ומצד הדין ניתן להשתמש בכל ירק שהוא, אלא שנוהגים הרבה להדר אחרי ירק שקוראים לו כרפס, כי יש בו רמז ל"ס' " ריבוא (600.000) בני ישראל שעבדו ב"פרך". ובזיהוי הכרפס יש אי בהירות, שיש המזהים אותו עם סלרי, ויש המזהים אותו עם פטרוזיליה.
והמובחר הוא לקחת צנון – כי הוא ירק שרגילים לאכלו כמות שהוא חי, ואין ספק שברכתו בורא פרי האדמה. והוא הדין לכל ירק אחר שנאכל חי, ורק חסה אין ראוי לקחת, כדי שלא יקיים מצוות מרור כבר בטיבול הראשון.
הערות:
- אם אוכל ירקות הידרופוניים [=גידולי מים] יברך שהכל נהיה בדברו, ולא בורא פרי האדמה, ויש לקחת לכתחילה לכרפס ירק שברכתו זהה לברכת המרור, כדי שיוכל לפטור את המרור, כמבואר בסימן קיט סעיף ג.
- מי שאין לו ירק אחר מלבד חסה, יקח חסה גם בטיבול ראשון, ויברך עליו בורא פרי האדמה וגם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור, ויטבלנו בחרוסת, ובהגיעו למרור יאכל שוב חסה בלא ברכה.
לְצֹרֶךְ מָרוֹר, נוֹהֲגִין לִקַּח תַּמְכָא, וְכֵיוָן שֶׁהוּא חָרִיף מְאֹד, יְכוֹלִין לְפָרְרוֹ [בְּמִגְרֶרֶת] (ריבאייזען), רַק שֶׁיִּזָהֲרוּ שֶׁלֹּא יָפוּג לְגַמְרֵי. וְיֵשׁ לְפָרְרוֹ כְּשֶׁבָּאִין מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"ח סָעִיף ג', שֶׁצְּרִיכִין לְפָרְרוֹ עַל יְדֵי שִׁנּוּי) וּבַשַּׁבָּת, אֲסוּרִין לְפָרְרוֹ, אֶלָּא שֶׁצְּרִיכִין לְפָרְרוֹ קֹדֶם הַלַּיְלָה, וִיכַסֵּהוּ עַד הַלָיְלָה. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לָקַחַת חֲזֶרֶת שֶׁהִיא חַסָּה[5] [סַלַט] שֶנּוֹחַ לְאָכְלָהּ, וְנִקְרֵאת מָרוֹר, לְפִי שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹהָה בַּקַּרְקַע, נַעֲשֶׂה הַקֶּלַח מָר. וְיוֹצְאִין גַּם בְּלַעֲנָה הַנִּקְרָא וֶוערְמוּטָה. (עֳלְשִׁין וְחַרְחֲבִינָא אֵינָם שְׁכִיחִים בִּמְדִינוֹתֵינוּ), כָּל הַמִּינִים שֶׁיּוֹצְאִין בָּהֵם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְכַזָיִת. וְיוֹצְאִין בֵּין בֶּעָלִים בֵּין בַּקְלָחִין, אֲבָל לֹא בַּשָׁרָשִׁים, דְּהַיְנוּ שָׁרָשִׁים הַקְּטַנִּים הַמִּתְפַּצְּלִים לְכָאן וּלְכָאן. אֲבָל הַשׂרֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבּוֹ גְּדֵלִים הֶעָלִים, אַף שֶׁהוּא טָמוּן בַּקַּרְקַע, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל קֶלַח. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר לִטּוֹל הֶעָלִים[6], וְהַקֶּלַח הַיּוֹצֵא חוּץ לַקַּרְקַע, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁמַּה שֶּׁהוּא בַּקַּרְקַע נִקְרָא שׂרֶשׁ. הֶעָלִים אֵין יוֹצְאִין בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הֵם לַחִים, אֲבָל הַקְּלָחִים יוֹצְאִין בָּהֶן, בֵּין הֵם לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, אַךְ לֹא בִּמְבֻשָּׁלִין אוֹ כְּבוּשִׁין.
תמכא – מה שנקרא היום בעברית חזרת.
מגררת – פומפייה.
שלא יפוג לגמרי – המרירות.
כשבאין מבית הכנסת – אחרי ערבית, כדי שלא יעבור זמן רב בין הגירוד לאכילה.
על ידי שינוי - שלא יגרור לתוך קערה כדרכו בחול אלא על מפה.
בשבת אסורין לפררו – כמבואר בסימן פ סעיף כא.
חזרת שהיא חסה – חזרת המוזכרת במשנה, היא מה שנקרא היום חסה, והיא מוזכרת ראשונה במשנה, ללמדנו שהיא מובחרת יותר, אף על פי שאינה מרה כל כך.
עולשין וחרחבינא – גם הם מוזכרים במשנה כירקות אפשריים לקיים בהם מצוות מרור.
לכזית – הכמות המינימלית שצריך לאכול מן המרור, והוא כגודל זית ממוצע בן זמננו.
ליטול העלים – גם בחזרת.
כבושין – בחומץ או נוזל חריף אחר, ויש דעות שאפילו אם שורה את העלים במשך עשרים וארבע שעות במים, הם נחשבים כבושים, ויש להימנע מכך.
הערות:
- מנהג האשכנזים לקחת דוקא חזרת למרור נוצר מהמציאות שבמדינות פולין ורוסיה, שבהם החסה לא היתה מצויה בעונה של פסח, והיה ניתן להשיג בתקופה זו בעיקר ירקות שורש. וזאת גם הסיבה למה היו נוהגים לקחת לכרפס דוקא צנון. אבל במדינות החמות, שניתן להשיג חסה בקלות בעונה של פסח, ודאי שיש להם לחזור לדין המשנה, ולהעדיף חסה על חזרת, ובפרט ששורש החזרת יש בו מחלוקת, ועלי החזרת אינם מצויים. אך כל זה נאמר רק אם ניתן להבטיח שלא ייכשלו באכילת שרצים, כגון שקונה חסה מגידול מיוחד ללא חרקים, או שבודק היטב כל עלה ועלה מול האור.
הַחֲרֹסֶת צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה עָבָה זֵכֶר לַטִּיט. וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְטַבֵּל אֶת הַמָּרוֹר, יִשְׁפֹּךְ לְתוֹכָהּ יַיִן אוֹ חֹמֶץ, שֶׁתִּהְיֶה רַכָּה, זֵכֶר לַדָּם, וְגַם שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לְטַבֵּל בָּהּ. יֵשׁ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֲרֹסֶת מִפֵּרוֹת שֶׁנִּמְשְׁלָה בָּהֶם כְּנֶסֶת יִשְֹרָאֵל, כְּגוֹן תְּאֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר, הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. וֶאֱגוֹזִים, שֶׁנֶּאֱמַר, אֶל גִּנַּת אֱגוֹז. וּתְמָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, אֶעֱלֶה בְתָמָר. וְרִמּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן. וְתַפּוּחִים, זֵכֶר לְמַה שֶׁכָּתוּב, תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, שֶׁהָיוּ הַנָּשִׁים יוֹלְדוֹת שָׁם בְּנֵיהֶן בְּלֹא עֶצֶב. וּשְׁקֵדִים עַל שֵׁם שֶׁשָּׁקַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַקֵּץ לַעֲשׂוֹת. וְצָרִיךְ לִתֵּן בְּתוֹכָהּ תַּבְלִין הַדּוֹמִין לְתֶבֶן, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וְזַנְגְּבִיל, שֶׁאֵינָן נִדּוֹכִין הָדֵק הֵיטֵב. וְיֵשׁ בָּהֶן חוּטִין כְּמוֹ תֶבֶן, זֵכֶר לַתֶּבֶן שֶׁהָיוּ מְגַבְּלִין בְּתוֹךְ הַטִּיט. בַּשַׁבָּת, לֹא יִשְׁפּוֹךְ אֶת הַיַּיִן אוֹ הַחֹמֶץ לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת, כִּי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּשִׁנּוּי, וְיִתֵּן אֲת הַחֲרֹסֶת לְתוֹךְ הַיַּיִן וְהַחֹמֶץ. וְאֶת מֵי הַמֶלַח (אֲפִלּוּ כְּשֶׁלֹּא חָל יוֹם טוֹב בַּשַׁבָּת) יַעֲשֶׂה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְאִם עוֹשֵׂהוּ בְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי, שֶׁיִּתֵּן תְּחִלָּה אֶת הַמַּיִם וְאַחַר כָּךְ הַמֶּלַח.
צריך שתהיה עבה – בשעת אמירת ההגדה. ומותר להכין את החרוסת בחג, אם לא שהוא חל בשבת.
ישפוך לתוכה יין– ואין לעשותו נוזלי אלא בשעה שרוצה לטבל.
שנמשלה בהם כנסת ישראל – בשיר השירים, שהוא שיר אהבה של הקב"ה לכנסת ישראל.
התאנה חנטה פגיה – שיר השירים ב יג.
אל גינת אגוז – שיר השירים ו יא.
אעלה בתמר – שיר השירים ז ט.
כפלח הרימון – שיר השירים ד ג, ו ז.
ותפוחים זכר למה שכתוב – שמלבד שנמשלו ישראל לתפוחים, יש טעם נוסף לתת תפוחים לתוך החרוסת.
תחת התפוח עוררתיך – שיר השירים ח ה.
שהיו הנשים יולדות שם – כך פירשו חכמינו בגמרא ובמדרש, שנשות ישראל שלא רצו ללדת בביתן כדי שלא יהרגו המצרים את ילדיהן, היו יוצאות לשדה ויולדות תחת התפוח, והקב"ה היה שולח שני מלאכים שהיו מנקים ומטפלים בתינוקות, ומזמן להם שני עיגולים אחד של שמן ואחד של דבש, והם היו גדלים בשדה, ואחרי שגדלו היו חוזרים לבתיהם.
ששקד – מיהר, כמו שכתוב (ירמיהו א יב) כי שוקד אני על דברי לעשותו.
על הקץ – שנאמר לאברהם אבינו (בראשית טו יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, והם יצאו ממצרים אחרי מאתים ועשר שנה.
בשבת – אם חל ליל הסדר בשבת, ולא נתן נוזלים בתוך החרוסת לפני שבת.
צריך לעשות בשינוי – כמבואר בסימן פ סעיף ז.
מי המלח – שנוהגים להטביל בו את הכרפס.
הערות:
- דרכם היה להכין את החרוסת עבה לגמרי, ולא להוסיף לה נוזלים כלל, עד שעת הטיבול. אבל אפשר להוסיף מעט נוזלים לחרוסת מהתחלה, בצורה שהוא נשאר עבה, ובכל זאת ניתן להטביל בתוכו. אלא שיש עניין נוסף שיהיה זכר לדם, שהוא נוזלי ממש, ותוספת יין זו מותר להשים אפילו בשבת.
- הכנת מי מלח בשבת מותרת רק בכמות קטנה, כזאת הנצרכת לצורך סעודה אחת, וגם זאת בתנאי שהמלח אינו מהוות שני שליש של התערובת. אבל בכמות ובהרכב המותר, לא כתבו הפוסקים לעשותו בשינוי, אפילו בשבת, ובוודאי שלא ביום טוב, ודברי הקיצור שולחן ערוך כאן הועתקו מדברי ה"חיי אדם", שהוא הפוסק היחיד [הידוע לי] שדורש שינוי בהכנת מי המלח.
[1] ותחילה יבקש את הגוי להאכילו חינם, ורק אם אינו רוצה, יבטיחו שישלם לו אח"כ. אבל לא ישלם לו קודם או בשעה שמאכילו, כי בזה הוא קונה את החמץ, ויש מחמירים בזה גם בחינם. (מ"ב תנ, טו).
[2] חלב בהמת גוי מותר בפסח, אע"פ שמאכילה חמץ בפסח. (חזון עובדיה פסח, קטו).
[3] ומנהג הספרדים שמקדשים על היין האדום, אפילו אם הלבן משובח ממנו, אלא אם כן הוא לא כל כך לבן. ורק בשעת הדחק יוצאים ביין לבן. (חזון עובדיה ליל פסח יא).
[4] ויאכל ממנו רק פחות מכזית. ויש להזהר לקחת כרפס ומרור מגידולים מיוחדים שאין בהם תולעים, ולבדקם עד כמה שאפשר. (חזון עובדיה ליל פסח לה בהע' ).
[5] כך מנהג הספרדים.
[6] ובמקומות שאין גידולים ללא תולעים, יקחו הקלח שקל יותר לבדקו מתולעים ויבדקוהו היטב. (ועדיף לקחת הקלח שיוצא חוץ לקרקע) וכשיש חסה ללא תולעים, יקנה רק חסה זו. (חזון עובדיה הלכות ליל פסח, צה). (ואם אי אפשר לבדוק, מוטב לבטל מצות מרור ולא לאכול חסה זו) וטוב שיקח דברים אחרים למצות מרור, כגון עולשין או תמכא.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך