הלימוד היומי ז' ניסן

סעיף טו

אִם מַגְעִיל עַל יְדֵי צְבָת, שֶׁמַּחְזִיק בָּהּ אֶת הַכְּלִי, צָרִיךְ לְרַפּוֹת אֶת הַכְּלִי וְלַחֲזוֹר וְלְתָפְסוֹ. דְּאִם לֹא כֵּן, הֲרֵי לֹא בָּאוּ מֵימֵי הַהַגְעָלָה בִּמְקוֹם הַצְּבָת, וְטוֹב יוֹתֵר לָשִׂים אֶת הַכְּלִי בְּמַחֲרוֹזָה אוֹ בְּתוֹךְ סָל. וְלֹא יַנִּיחַ כֵּלִים הַרְבֵּה בְּפַעַם אַחַת לְתוֹךְ הַכְּלִי שֶׁהוּא מַגְעִיל בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְעוּ זֶה בָּזֶה. דְּאִם כֵּן, בִּמְקוֹם נְגִיעָתָן אֵינָן נִגְעָלִין.

 

לרפות – להרפות את האחיזה.

במחרוזה – רשת.

במקום נגיעתן אינן נגעלין – אמנם יש שכבה דקה של מים בין הכלים, ולצורך טבילת כלים די בכך, כמו שמתבאר בסימן לז סעיף י, כדי להפליט את הבלוע בכלי צריך כמות גדולה יותר של מים.

 

סעיף טז

אֵין לְהַגְעִיל אֶלָּא כְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ[1], דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר עָבַר מֵעֵת לְעֵת, מִשָּׁעָה שֶׁבִּשְׁלוּ בּוֹ חָמֵץ. וְכֵן הַיּוֹרָה שֶׁמַּגְעִילִין בָּהּ לֹא תְהֵא בַּת יוֹמָהּ. וְיַשְׁגִּיחַ שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַכְּלִי לְתוֹךְ הַיּוֹרָה, יַעֲלוּ הַמַּיִם רְתִיחוֹת. וְאִם צָרִיךְ לְהַגְעִיל אֶת הַיּוֹרָה, אֲזַי כְּשֶׁהַמַּיִם מַעֲלִין רְתִיחוֹת, תְּהֵא הַיּוֹרָה מְלֵאָה, וְיִזְרוֹק בָּהּ אֲבָנִים מְלֻבָּנוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁטְפוּ הַמַּיִם הָרוֹתְחִין עַל שְׂפָתָהּ. וְאֵין לְהַגְעִיל [בְּעֶרֶב פֶּסַח] רַק עַד חֲצוֹת הַיּוֹם.

 

מעת לעת – 24 שעות.

יורה – הסיר הגדול.

את הכלי – שהוא רוצה להגעיל.

רתיחות – בועות.

תהא היורה מלאה – שימלאנה מים עד שפתה העליונה.

שישטפו המים הרותחין על שפתה – שיגלשו המים הרותחים וייגעו בכל השפה בזמן שהם גולשים.

רק עד חצות היום – ואם שכח ונזכר אחר חצות היום, יעשה שאלת חכם האם וכיצד אפשר להגעיל עדיין עד הערב. ובפסח עצמו [בחול המועד] כבר אי אפשר להגעיל, אבל אפשר עדיין ללבן.

הערות:

-       הנאלץ להגעיל כלי שהוא בן יומו, צריך לשאול שאלת חכם האם וכיצד ניתן להגעיל אותו, ובכל מקרה אי אפשר להגעילו בהגעלת כלים ציבורית.

 

סעיף יז

נוֹהֲגִין שֶׁאַחַר הַהַגְעָלָה שׁוֹטְפִים אֶת הַכֵּלִים בְּמַיִם קָרִים[2].

 

סעיף יח

אִם אֶפְשָׁר יֵשׁ לְהַגְעִיל בִּפְנֵי בַּעַל תּוֹרָה הַבָּקִי בְּדִינֵי הַגְעָלָה (תנ"א תנ"ב).

 

הבקי בדיני הגעלה – ולא כל אברך בקי בהלכות אלו, כי יש בהם פרטים רבים.

הערות:

-       חובה בכל הגעלה ציבורית, שיעמוד שם תלמיד חכם הבקי בהלכות אלו ויתן הנחיות על פי ההלכה. ומן הראוי שיברר אצל כל מי שבא להגעיל האם אכן הכלי אינו בן יומו, האם הוא עשוי מחומר שניתן להגעילו, האם אין בו חלודה, האם ניקו אותו היטב, האם יש חריצים שאינם ניתנים לניקוי מוחלט, והאם צריך לפרק את הידיות, ונכון שיהיו לידו מוכנים לשימוש כלים לצורך זה, אמצעי ניקוי, ואמצעי ליבון.

 

סימן קיז - קצת דינים מלקטים לפסח ובו יג סעיפים:

סעיף א

אִם נִמְצְאָה אֵיזוֹ תַעֲרֹבֶת חָמֵץ בְּעֶרֶב פֶּסַח, עַד הַלַּיְלָה, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבְּטֵלִים בְּשִׁשִּׁים. וְלָכֵן אִם נִמְצָא גַּרְעִין בְּעוֹף וּבְתַבְשִׁיל[3], זוֹרְקוֹ, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר לֶאֱכוֹל אֲפִלּוּ בְּפֶסַח. אֲבָל בְּתוֹךְ הַפֶּסַח חָמֵץ אוֹסֵר אֲפִלּוּ בְּמַשֶּׁהוּ גַם בַּהֲנָאָה[4]. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא אֵיזֶה גַּרְעִין מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן אוֹ מַשֶּׁהוּ חָמֵץ, צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלָה.

 

שבטלים בשישים – אם אין האיסור ניכר, הרי האיסור עצמו מתבטל בפי שישים היתר, ואם האיסור ניכר, צריך להוציא את האיסור עצמו, וטעמו שנפלט לתוך המאכל בטל בפי שישים היתר.

גרעין בעוף – בזמנם היה מצוי למצוא גרעינים במערכת העיכול של העוף, ואם לא ניקו את החלקים הפנימיים עד הסוף, בקלות היה יכול להשתרבב גרעין לתוך העוף המבושל. ולכן יש משפחות שנהגו שלא לאכול עוף בפסח בכלל. ובזמננו שקונים עוף שטוף ומפורק אין הדבר מצוי כלל.

מותר לאכול אפילו בפסח – כיון שהתבטל לפני פסח.

צריכין לעשות שאלה – כי לפעמים נאסר רק חלק מהמאכל, ולפעמים כל המאכל נאסר, ולפעמים גם הכלי שהתבשל בו, ולפעמים ניתן לשמור את התבשיל כולו בצד עד אחרי פסח ולאוכלו, ולפעמים אינו נאסר כלל, ויש עוד חילוקי דינים.

 

סעיף ב

בְּאֵר מַיִם שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ גַּרְעִינֵי תְּבוּאָה, אֵין לְהִסְתַּפֵּק מֵהַמַּיִם הָאֵלּוּ אֶלָּא בְּדֹחַק גָּדוֹל, כְּגוֹן שֶׁאֵין מַיִם אֲחֵרִים בַּנִּמְצָא. וְאִם נִמְצְאָה בָּהּ חֲתִיכַת פַּת, אָסוּר, אֲפִלּוּ אֵין מַיִם אֲחֵרִים. וְגַם סִנּוּן לֹא מַהֲנֵי (תמ"ז תס"ז).

 

שנמצאו בה גרעיני תבואה – בפסח, כי אם נמצאו לפני פסח, והוציאום, או ששאבו את המים וסיננו אותו בבד צפוף לפני פסח, מותר להשתמש במים בפסח, ואפילו אם היה בהם לחם.

אסור אפילו אין מים אחרים – אם לא במצב של סכנת חיים.

הערות:

-       מים שנשאבים מהכינרת בפסח, ויש לדאבוננו אנשים שזורקים בפסח לחם לתוך הכינרת, היו צריכים להיות אסורים בשימוש מצד הדין, שהרי משהו חמץ אוסר בפסח את כל התערובת, אך הפוסקים כתבו להתיר מכמה נימוקים. ובכל זאת יש חסידים שמכינים לפסח את כל מי השתייה והבישול מראש.

 

סעיף ג

נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַבְהֵב אֶת הָעוֹפוֹת בַּקַּשׁ שֶׁעִם הַשִּׁבָּלִים, כִּי חַיְשֵׁינָן שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶן גַּרְעִין מְחֻמָּץ. וְלָכֵן מְהַבְהֲבִין בַּעֲשָׂבִים, אוֹ חוֹתְכִין אֶת הַשִּׁבָּלִים מִן הַקַּשׁ. וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר. וְיִזָּהֲרוּ לִטֹּל אֶת הַזֶּפֶק מִן הָעוֹף קֹדֶם שֶׁמְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ (תס"ה תס"ז).

 

להבהב את העופות – היו נוהגים להעביר את העופות מעל להבה אחרי מריטת הנוצות כדי לשרוף את שאריות הנוצות.

בקש שעם השבלים – באש שחומר הבעירה שלה הוא קש עם שבולים. שיבולים הם החלק העליון של השיבולת שהגרעינים נמצאים בתוכו, וקש הוא החלק התחתון של השיבולת.

חיישינן... – והגרעין המחומץ יתן טעם בעוף דרך האש.

גרעין מחומץ – שנרטב אחרי גמר הבשלתו כמבואר בסימן קח סעיף א, או אחרי שנקצר.

הזפק – כמין שקיק קטן, צמוד למקור העוף, שאליו נכנסים הגרעינים שהעוף אוכל עוד לפני שנכנסים לקיבה, ולרוב יש שם גרעינים, ואם יהבהבו את העוף באש יחד עם הגרעינים שבזפק העוף יבלע את טעם החמץ. ובדיעבד אם הבהבו את העוף עם הזפק ונמצאו בו גרעינים, לא נאסר שאר העוף.

 

סעיף ד

כָּל מִינֵי קִטְנִיּוֹת, אֲסוּרִים. וְכֵן כָּל פֵּרוֹת יְבֵשִׁים[5], אֲסוּרִין[6], אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ בְּהֶכְשֵׁר עַל גַּבֵּי קָנִים, אוֹ בְּתַנּוּר שֶׁהֻכְשַׁר לְשֵׁם פֶּסַח (עַיֵן לְעֵיל סִימָן ק"י סָעִיף א' וְסָעִיף ב'). אֲפִלּוּ תְּאֵנִים יְבֵשׁוֹת וְצִמּוּקִים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, אֲסוּרִין. וְכֵן קְלִפּוֹת פאמעראנצען  (תַּפּוּחֵי זָהָב). וּמִכָּל מָקוֹם הַמַּשְׁקֶה שֶׁעוֹשִׂין מִן הַצִּמּוּקִים, נוֹהֲגִין הֶתֵּר לִשְׁתֹּתוֹ. נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל נעגליך וזאפערן (כרכום) מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֲשַׁשׁ חִמּוּץ, וַאֲפִלּוּ זָאפֶערִין הַגְּדֵלָה בִּמְדִינָתֵנוּ בַּגִּנּוֹת אֲסוּרִין מִשּׁוּם לֹא פְלוּג, וּשְׁאָר בְּשָׂמִים שֶׁאֵין בָּם חֲשַׁשׁ חִמּוּץ. וְכֵן הַמֶּלַח, קֹדֶם שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתָם לַתַּבְשִׁיל, צְרִיכִים לְבָדְקָם אִם אֵין אֵיזֶה גַּרְעִין תְּבוּאָה מְעֹרָב בָּהֶם (תנ"ג תס"ב תס"ז).

 

קטניות – ההגדרה ההלכתית של קטניות היא: 'כל שזרעו נאכל', זאת אומרת שהקטניות דומות למיני דגן בכך, שהחלק הנאכל זהה לחלק הנזרע. וזה כולל מלבד המינים המכונים בימינו 'קטניות', כאפונה, שעועית, חומוס, ועוד, גם אורז, דוחן, כוסמת, תירס, שומשום, פרג, חרדל, גרעיני דלעת, חמניה, בוטנים ועוד. אבל פירות האילן אינם בכלל האיסור, גם בפירות שהזרע זהה למאכל, כשקדים ואגוזים למיניהם.

אסורים – אף על פי שאינם יכולים להחמיץ, נהגו האשכנזים שלא לאכלם בפסח, מפני דמיונם למיני דגן, ועוד טעמים.

אסורין – כי היו מיבשים אותם בתנור שהיו אופים בו לחם.

על גבי קנים – בשמש.

תאנים יבשות – שלא היו מייבשים אותם בתנור, אבל היו מפזרים עליהם קמח תוך כדי תהליך הייבוש.

נוהגין היתר לשתותו – אם נעשה המשקה לפני הפסח, הוא מותר לכל הדעות, כי גם אם היה מעט קמח או טעם חמץ הרי הוא בטל בשישים לפני הפסח כמו שלמדנו בסעיף א. אך גם אם נעשה בפסח עצמו נוהגים להתיר, כיון שאין כאן אלא חשש ולא חמץ וודאי.

נעגליך – ציפורן.

חשש חימוץ – ציפורן היו רגילים לפני הייבוש לשרות במי שעורים, וכרכום היה מיובא ממדינות רחוקות, והיתה שמועה [מבוססת] שמזלפים עליו מי קמח, או שמניחים אותו על מחמצת לשמר את הצבע, וגם כל השנה היו שנמנעו ממנו בגלל שהיו הגוים מזלפים עליו יין.

לא פלוג – לא חילקו. ובכאן מתפרש, כדי שלא יתבלבלו בין הכרכום הנמכר שהיה כולו מיובא לבין הכרכום הגדל בגינות.

הערות:

-       סעיף זה [וכן הסעיף שלאחריו] מלמד שגם מוצרי יסוד, שאינם חמץ, אין לקנותם לפסח אלא אם ידוע שאין מערבים בתהליך הייצור שלהם חמץ ואינם מיוצרים בכלים שבלועים מחמץ, או שנעשו בפיקוח מיוחד לשם פסח. אלא שהפרטים משתנים בכל דור. ונכון הדבר, שלא לקנות לפסח שום מוצר שלא רשום עליו בבירור שהוא כשר לפסח.

 

סעיף ה

דְּבַשׁ, אֵין אוֹכְלִין אֶלָּא מַה שֶׁלֹּא נִתְרַסֵּק, אוֹ שֶׁנִּתְרַסֵּק עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל לְשֵׁם פֶּסַח[7] (תס"ז).

 

שלא נתרסק – שמוכרים אותו עם השעוה כמו שרודים אותו מתוך הכוורת. כי אם נתרסק כבר, היה חשש במקומם שעירבו קמח או סולת בתוך הדבש.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] אם מגעיל קודם זמן איסור חמץ, יכול להשהות הכלי הנגעל, דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ואם מגעיל אחר זמן איסור חמץ לא ישהה הכלי במי ההגעלה. ואם רוצה להגעיל כלי שהוא בן יומו, דהיינו שהשמשו בו בתוך 24 שעות לדעת השולחן ערוך אפשר להקל אם מגעילו לפני זמן איסורו, אלא שיש נוהגין להחמיר בזה. (חזון עובדיה פסח, קסב).

וצריך להזהר לא להגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו. (חזון עובדיה פסח, קס).

[2] ואם לא שטף בצונן, מועילה ההגעלה. (חזון עובדיה פסח, קמב).

[3] נמצאה חיטה בתרנגולת או בתבשיל בתוך ימי הפסח, אם החיטה מבוקעת אפילו על ידי סדק קטן אסרה את כל התבשיל, והחיטה תישרף והתבשיל אסור באכילה. ואם החיטה לא התבקעה, החיטה תשרף וכל התבשיל מותר אם יש שישים נגד החיטה. כוון שהוא ספק דרבנן.(חזון עובדיה פסח פה צב)

[4] אבל אם יש ספק משהו יש להקל, (יביע אומר י, לה).

[5] מנהג הספרדים להקל באכילת פירות יבשים בפסח, אך יש להזהר מתערובת קמח במלח שעליהם. (ולכן צריך שיהיו בהכשר טוב לפסח)

 וכן הקונים פיצוחים בפסח, צריכים להזהר לקנות עם הכשר טוב לפסח, כי מצוי הרבה שמערבים קמח במלח שעליהם. (חזון עובדיה פסח, קיז)  הסוכר מותר באכילה בפסח וכן התה והקפה, אך צריכים הכשר טוב לפסח. (חזון עובדיה פסח, קטו-קיז).

[6] אורז וכל מיני קטניות מותרים בפסח לדעת השולחן ערוך, ונוהגים לבדוק את האורז היטב שלש פעמים לפני השימוש. אמנם כמה קהילות מהספרדים נהגו להחמיר ולא לאכול אורז בפסח. ומי שנהג איסור ורוצה לאכול אורז, צריך לעשות התרת נדרים. אך אם נהג איסור מחמת שהיה סמוך לשלחן הוריו, וכעת התחתן ורוצה לנהוג היתר בזה, מעיקר הדין רשאי לאכול בלי התרה, אך גם בזה ראוי לעשות התרה. (חזון עובדיה פסח, פה).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה