בַּבֹּקֶר מִתְפַּלְּלִין בַּהַשְׁכָּמָה, שֶׁלֹּא לְאַחֵר הַזְּמַן שֶׁמֻּתָּרִין בַּאֲכִילַת חָמֵץ. וְנָכוֹן לְחַלֵּק סְעוּדָּתוֹ לִשְׁתַּיִם, דְּהַיְנוּ שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וּמַפְסִיק מְעַט בַּהֲלִיכָה וּבְדִבְרֵי תּוֹרָה אוֹ בְּטִיּוּל, וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל יָדָיו וְאוֹכֵל קְצָת וּמְבָרֵךְ שֵׁנִית בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת סְעוּדָה שְׁלִישִׁית[1] (תמ"ד).
שלא לאחר הזמן – שהרי מותר לאכול חמץ רק עד שליש היום (סימן קיג סעיף ב), והתפילה בשבת אורכת זמן רב למדי.
נכון – אבל אין זו חובה, כי לדעת רוב הפוסקים אין מקיימים סעודה שלישית לפני חצות היום.
ומפסיק מעט בהליכה... – כי אסור לברך ברכת המזון ומיד לברך שוב ברכת המוציא, שאסור לאדם לגרום לברכה שאינה צריכה (סימן ו סעיף ד, וסימן נ סעיף יא). והדבר מותר רק אם באמת יהיה מדובר בשתי סעודות, שביניהם יש הפסק אמיתי.
כדי לקיים מצות סעודה שלישית – כי אחר הצהריים אסור לאכול לחם, ומצה אסור לאכול כל היום (סימן קיג סעיף ה), ונמצא שאי אפשר לקיים מצוות סעודה שלישית כראוי בערב פסח שחל להיות בשבת.
הערות:
- הדעה העיקרית בפוסקים היא שאין מקיימים סעודה שלישית בבוקר, ולכן יאכל אחר הצהריים בשר ודגים או פירות וירקות, כדי לצאת ידי סעודה שלישית, ורק אם יכול בקלות להפסיק את סעודת שחרית לשתיים, בלי להיכנס לספק ברכה שאינה צריכה, ובלי ליצור לחץ על בני הבית, יוכל לעשות כן כדי לחוש לדעות הפוסקים שמקיים בזה סעודה שלישית.
הקדמה לסעיף ה:
בארץ ישראל צריך להפריש הפרשות שונות מן היבול, כתרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני ועוד. פעם בשבע שנים היא שנת שמיטה, שבה הכל הפקר ואין מפרישים תרומות ומעשרות. ובששת השנים האחרות מפרישים חלק מן ההפרשות כל שנה, וחלק מן ההפרשות לפי מחזוריות של שלוש שנים, שבשנתיים הראשונות מפרישים מעשר שני, ובשלישית מעשר עני.
זמן הפרשת התרומות והמעשרות בפועל, הוא אחרי שמכניסים את היבול הביתה או שמסיימים להכין אותו לשיווק, ולרוב הזמן שבו מעשרים בפועל, נמשך עד קרוב לפסח של השנה שלאחריה. למשל הזיתים של השנה השלישית, בשלים רק בתחילת החורף של השנה הרביעית, ואז הם עוברים עוד תהליך שמכין אותם לקראת כתישתם בבית הבד, ורק לאחר שנוצר השמן מפרישים את המעשרות.
כתוב בתורה (דברים כו יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני ה' אלהיך ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציוויתני וכו'. וכוונת התורה היא, שאף על פי שלא תמיד מתאפשר לחלק את התרומות והמעשרות לקהל יעד שלהם מיד לאחר ההפרשה, אבל פעם בשלוש שנים צריך לעשות ניקוי שולחן, ולסיים להתפטר מכל התרומות ומעשרות שהצטברו במהלך השנים, ואח"כ להצהיר על כך שהכל נעשה כראוי.
להוצאת כל ההפרשות מן הבית קוראים ביעור מעשרות, ולהצהרה קוראים וידוי מעשרות. (בזמן הזה נוהג דין ביעור אבל לא דין וידוי).
נוֹהֲגִין לְהַפְטִיר בְּמַלְאָכִי וְעָרְבָה וְגוֹ' לְפִי שֶׁכָּתוּב שָׁם, הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וְגוֹ' וְהוּא מֵעִנְיָנָא. כִּי (לְפִי יֵשׁ אוֹמְרִים) הָיָה זְמַן הַבִּעוּר בְּעֶרֶב פֶּסַח שֶׁל שָׁנָה הָרְבִיעִית שֶׁבַּשְׁמִיטָה, וּבְעֶרֶב פֶּסַח שֶׁל הַשָׁנָה הַשְׁבִיעִית שֶׁבַּשְׁמִיטָה, שֶׁכָּל הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁהִפְרִישׁ כָּל שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִתְּבוּאָתוֹ וְהָיוּ מֻנָּחִים בְּבֵיתוֹ, מְחֻיָּב אָז לִתְּנָם לַלֵּוִי (ת"ל).
להפטיר – אחרי קריאת התורה קוראים קטע מתוך הנביאים כמו שהתבאר בהקדמה לסימן עח, שבדרך כלל קשור לפרשה שקראו באותה שבת בתורה, אך לפעמים ההפטרה קשורה לתאריך, כמו בערב ראש חודש שקוראים הפטרה מיוחדת כמבואר בסימן עט סעיף ו, ומשבעה עשר בתמוז עד ראש השנה כמבואר בסימן קכב סעיף ו ובסימן קכח סעיף ד. גם הפטרה זו אינה קשורה לפרשת השבוע אלא לתאריך כמו שיתבאר.
וערבה – מלאכי ג ד, עד סוף הספר.
מעניינא – עניין ההפטרה קשור לערב פסח.
לפי יש אומרים – כי נחלקו הפוסקים אם זמן הביעור הוא בערב יום טוב הראשון של פסח, או בערב יום טוב האחרון של פסח, והמנהג נקבע לפי הדעה הראשונה.
מחוייב אז ליתנם ללוי – הוא פירוש ל"זמן הביעור", והוא על שם הכתוב "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו יג).
הערות:
- מדברי הקיצור שולחן ערוך נראה שרק במקרה שחל ערב פסח בשבת מפטירים וערבה, אך למעשה נהוג היום ברוב הקהילות להפטיר "וערבה" בכל שבת הגדול, בין אם הוא בערב פסח ובין אם הוא שבוע לפני פסח, וזאת מפני שסוף ההפטרה עוסקת בבשורת הגאולה העתידה על ידי אליהו הנביא, שזה מעניין גאולת מצרים.
בְּעֶרֶב שַׁבָּת [זֹה] יִזָּהֵר כָּל אָדָם בִּמְאֹד מְאֹד לִשְׁאֹל, אִם הִפְרִישׁוּ חַלָּה מִן הַחַלּוֹת שֶׁאָפוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת. כִּי אִם לֹא הִפְרִישׁוּ חַלָּה וְנִזְכְּרוּ בַּשַׁבָּת, יֵשׁ בָּזֶה מְבוּכָה גְּדוֹלָה מַה לַעֲשׂוֹת[2], כִּי אָסוּר לְהַפְרִישׁ חַלָּה בַּשַׁבָּת, וְגַם אָסוּר לְהַשְׁהוֹת אֶת הַחַלּוֹת. וְדַעַת הַ"מָּגֵן אַבְרָהָם", שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן כָּל הַחַלּוֹת לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה קֹדֶם שָׁעָה שֶׁנֶּאֱסָרוֹת בַּהֲנָאָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְכָתְבוּ תַּקָּנוֹת אֲחֵרוֹת וְכֻלָּן דְּחוּקוֹת. וְעַל כֵּן צְרִיכִין לִזָּהֵר בַּדָּבָר (סימן תמ"ד תק"ו ופת"ש ביו"ד סימן שכ"ג).
יזהר כל אדם במאד מאד – כי בעצם צריך לשאול כל ערב שבת, כפי שמבואר בסימן עב סעיף כב. אבל בכל ערב שבת אם לא הפרישו, אמנם אסור בארץ ישראל לאכול את החלות בשבת, אבל אפשר להפריש מהם חלה לאחר שבת, ולאכלם ביום חול. ובחו"ל אפשר אפילו לאכול את החלות בשבת, ולהשאיר מן החלות בסוף חתיכה, שאחרי שבת הוא יקבע שהיא חלה על כל מה שנאכל.
שצריך ליתן – אין זה מועיל כמובן שיהיה מותר לאכלם, אבל לפחות אינו עובר על בל ייראה ובל יימצא.
תקנות אחרות – וכולם שייכים רק בחוץ לארץ, ששם הפרשת חלה היא מדרבנן בלבד, וחכמים הקלו שם במגוון פרטים, אבל בארץ ישראל אין שום פתרון מלבד נתינת החלות לגוי, או לזרוק את כולם לשירותים.
הקדמה לסימן קטז:
כמעט כל חומר יש בו חללים קטנטנים, שאינם ניכרים לעין. כאשר מבשלים בכלי, נכנס מעט מהתבשיל לתוך חללים אלו [=נבלע בדופן הכלי], והוא עלול להיפלט בחזרה לתבשילים עתידיים שמתבשלים באותו כלי. מלבד מה שאי אפשר לדעת מה היא כמות החומר הבלועה בכלי, ואנחנו צריכים לצאת מתוך הנחה שאולי יש בכלי די חומר כדי לתת טעם בתבשיל השני, תערובת חמץ בפסח אסור אפילו כשאין החמץ נותן טעם בתערובת, לכן כאשר מבשלים מאכלים בפסח בכלים שבישלו בהם בעבר חמץ, התבשיל נאסר אפילו בדיעבד, ואפילו כאשר טעם החמץ אינו מורגש בתבשיל.
כדי שיהיה אפשר להשתמש בכלי החמץ בפסח, צריך להוציא מהם את כל החמץ הבלוע בהם. ישנם כלים שאין דרך להפליט את הבלוע בהם בשום צורה, וישנם כלים שאפשר להפלט את הבלוע בהם. כמו כן יש טעמים שבלועים עמוק בתוך הכלי, וקשה מאד להוציאם, ויש טעמים הבלועים באופן שטחי, וקל להוציאם. הדרכים המרכזיים להוצאת טעמים הבלועים בתוך כלים הם על ידי הגעלה, זאת אומרת הוצאת הטעם על ידי מים רותחים [הרוצה לראות בעיניו כיצד הגעלה פועלת, יקח כף מעץ שמשמשת לערבוב או להגשת מאכלים חמים, ישטוף אותה היטב, ואחר כך יכניסנה לתוך מים רותחים, ויראה כמו ענן של חלקיקי אוכל שנפלט מתוך הכף], ועל ידי ליבון, זאת אומרת חימום הכלי לרמה כזאת שכל האוכל הבלוע בתוכו נשרף.
כָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ, לָא מַהֲנֵי לֵה, לֹא הַגְעָלָה וְלֹא לִבּוּן[3]. אֲבָל הַתַּנּוּרִים וְהַכִּירוֹת הַבְּנוּיִים מֵאֲבָנִים וּלְבֵנִים, מַהֲנִי לְהוּ לִבּוּן[4] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי סָעִיף א וסָעִיף ב). בְּתַנּוּרִים שֶׁהֵם בְּבֵית הַחֹרֶף, נוֹהֲגִין דְּלָא מַהֲנֵי לְהוּ הֶכְשֵׁר. וּכְשֶׁרוֹצִים לְהַעֲמִיד עַל הַתַּנּוּר אֵיזֶה קְדֵרָה בְּפֶּסַח, צְרִיכִין לְהַנִּיחַ תְּחִלָּה טַס שֶׁל בַּרְזֶל וְעָלֶיהָ מַעֲמִידִין הַקְּדֵרָה, וְזֶה מַהֲנֵי גַּם בְּתַנּוּר הֶעָשׂוּי מֵחֲרָסִים (תנ"א תס"א).
לא מהני לה – אין מועיל לו.
לא הגעלה ולא ליבון – התבאר בהקדמה, ויתבאר עוד בהמשך הסימן.
מהני להו – מועיל להם.
תנורים שהם בבית החורף – תנורים שלא היו מיועדים לבישול ואפיה, אלא לחימום חדר בחורף, והיו עשויים מלבנים, והיו בנויים בצורה שהיה אפשר להסיקם עם מעט עצים, והחום אמנם לא הגיע לחום של תנור אפיה, אבל היה מתפשט בחדר בצורה אחידה ונעימה. והיו לפעמים מניחים בתוכו או מעליו סיר כדי לחממו או לשמר את החום שלו, כעין פלטה של שבת.
דלא מהני להו הכשר – אין צורת הכשרה שמועילה כדי להשתמש בהם כמות שהם לכתחילה. אף שלמדנו בסימן קי סעיף א שניתן להכשיר תנור אפייה, תנור בית החורף שאין רגילים להסיקו כל כך חזק, והוא אינו מיועד לכך, אי אפשר ללבנו, כיון שהמלבן יפחד שמא התנור לא יחזיק מעמד בחום כזה, ויזלזל בצורת החימום כדי לשמור את התנור מלהיסדק, כמו שמבואר בסעיף ב בהקשר להגעלה.
טס של ברזל – כדי שמה שבלוע בתנור לא יעבור לסיר.
מחרסים – מאריחי קרמיקה.
הערות:
- פלטה של שבת, לא תמיד ניתן להכשירה, כי איננה מגיעה לחום הנצרך, ונמצא דינה כדין תנור בית החורף, שאפשר להשים עליה ציפוי [אלומיניום עבה], ואז ניתן להעמיד עליה סירים בפסח, ובדיעבד אם העמיד עליה סיר בלא ציפוי והפלטה היתה נקיה מחמץ, ולא היו נוזלים בין הפלטה לסיר, הכל מותר.
כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי מַתָּכוֹת וּכְלֵי אֶבֶן וּכְלֵי עֶצֶם מַהֲנֵי לְהוּ הַגְעָלָה[5]. אַךְ אִם הוּא דָּבָר שֶׁמִּתְקַלְקֵל בְּרוֹתְחִין, כְּגוֹן כֵּלִים הַמְדֻבָּקִים בְּדֶבֶק, וַאֲפִלּוּ אִם רַק הַקַתָּא מְדֻבֶּקֶת בְּאֵיזֶה דֶּבֶק, לֹא מַהֲנֵי לֵיה הַגְעָלָה, מִשּׁוּם דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא לֹא יַגְעִילוּ יָפֶה[6].
הקתא – קת הסכין.
דחיישינן שמא לא יגעילו יפה – כי יפחד שמא יימס הדבק במים רותחים.
הערות:
- פלסטיק, אף שמן הדין מועיל להם הגעלה, אבל אם הוא סוג פלסטיק שעלול להתעוות במים רותחים, אין להגעילו לכתחילה, מחשש שמא לא יגעילנו יפה.
קֹדֶם שֶׁמַּגְעִיל אֶת הַכְּלִי, צָרִיךְ לְנַקּוֹתוֹ הֵיטֵב מִן הַחֲלוּדָּה וְכַדּוֹמֶה, שֶׁיְהֵא נָקִי לְגַמְרֵי. אֲבָל מַרְאוֹת פלעקן [כְּתָמִים] אֵין בָּהֶם קְפִידָא. וְאִם יֵשׁ גּוּמּוֹת בַּכְּלִי, צָרִיךְ לְנַקְּרָן הֵיטֵב. וְאִם הוּא כְּלִי מַתֶּכֶת, יָשִׂים עַל הַגֻּמּוֹת גֶּחָלִים לְלַבֵּן שָׁם, וְאַחַר כָּךְ יַגְעִילוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹת הֵיטֵב הַגֻּמּוֹת וְהַסְּדָקִים, וְגַם אִי אֶפְשָׁר לְלַבֵּן שָׁם, אֵין לוֹ תַקָּנָה. וְלָכֵן בְּסַכִּינִים עִם קַתּוֹת, צְרִיכִין לְדַקְדֵק הֵיטֵב אִם מוֹעִילָה לָהֶן הַגְעָלָה. וּמִצְוָה מִן הַמַּבְחָר לְמִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ, שֶׁיִּקְנֶה לוֹ סַכִּינִים חֲדָשִׁים לַפֶּסַח.
אין בהם קפידא – אין צריך להקפיד שלא יהיו כתמים בתוך החומר.
צריך לנקרן היטב – להוציא את הלכלוך התקוע בתוך החריץ או הסדק בסכין או בקיסם, כי הגעלה אינה יכולה להוציא אלא את הבלוע בתוך החומר שממנו עשוי הכלי, אבל לא אוכל שתקוע בתוך סדק.
מתכת – שאינו מתקלקל במגע עם גחלים.
ישים על הגומות גחלים – ואז אין צריך לנקר, כיון שהגחלים שורפים את כל האוכל שהיה שם.
הערות:
- צריך לפרק את הידיות מהסירים לפני ההגעלה, כי נכנס לכלוך בין הכלי לידית, שאינו יוצא בהגעלה. גם צריך להשים לב לכלים בעלי עיצוב ייחודי, כגון סיר לחץ שלרוב חלקו העליון מכופף פנימה, שצריך לחדור לתוך הכיפוף ולהוציא משם את האוכל, ואם לא ניתן לעשות זאת אי אפשר להגעילם.
כֵּלִים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם עַל יְדֵי הָאוּר בְּלִי מַיִם, צְרִיכִין לִבּוּן[7]. וְלָכֵן הָאַגָּנוֹת וְהַמַּחֲבוֹת שֶׁאוֹפִין בָּהֶן חָמֵץ, צְרִיכִין לִבּוּן[8]. וְהַלִּבּוּן צָרִיךְ לִהְיֹת לְכַתְּחִלָּה לִבּוּן חָזָק, עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת נִתָּזִין מִמֶּנּוּ. וְהַמַּרְדֶּה שֶׁל עֵץ אֵין לָה תַּקָּנָה[9].
האור – האש.
האגנות – תבניות אפייה.
שיהיו ניצוצות נתזין ממנו – אמנם כלים שלנו אין מתיזין ניצוצות, אבל מדובר על חום של כמה מאות מעלות, שלא ניתן להגיע אליו בתנאים ביתיים [חוץ מתנורים שיש בהם מערכת ניקוי עצמי].
והמרדה של עץ – כלי עץ המשמש לרדות את הלחם מדופני התנור, שאי אפשר ללבן עץ.
הערות:
- תבניות אפייה שלנו אינם יכולים לסבול ליבון, ואין דרך להכשירם לשימוש בפסח. אבל ניתן להכשירם על ידי ציפוי או על ידי חימום חזק בתנור, בתנאי שהם נקיים לגמרי, ובתנאי שאין אופים עליהם ישירות אלא רק מעמידים עליהם תבניות אלומיניום או כלים אחרים.
[1] נכון לאכול סעודה זו במצה מבושלת וכדלעיל, ויש להקדים סעודה זו לפני סוף שעה תשיעית(בשעות זמניות) מהיום כדי שיוכל לאכול מצה לתאבון. ואם לא אכל עד שעה תשיעית, יאכל סעודה שלישית עד שיעור כביצה (כ-56 גרם). (חזון עובדיה פסח, רסד).
[2] והמ"ב (תקו, כג) כתב, שיפריש בשבת ויתן לכהן קטן עד גיל תשע, או לכהן 'גדול' שטבל.
[3] אם השתמש בחרס בחם, לא מהני ליה הגעלה. אך אם השתמש בחרס בצונן, כגון נשתהה שם שכר 24 שעות, אפשר להכשירו על ידי עירוי ג' פעמים מים צוננים, שכל פעם ישהה 24 שעות וישפוך. (חזון עובדיה פסח, קמט).
וכלי חרסינה (פורצלן) דינם ככלי חרס, שאם השתמש בהם בחם אין להם תקנה. והכיור יש לו תקנה שיערה עליו מים רותחין ג' פעמים. (חזון עובדיה פסח, קמט).
[4] ותבניות שאופין בהם לחם או עוגות צריכים ליבון או להחליף את התבניות בתבניות חדשות. והתנור יש לנקותו היטב מבפנים, ולהסיקו שעה או יותר, וימנע להשתמש בו 24 שעות קודם ההסקה. (חזון עובדיה פסח, קלו).
סיר לעוגה יש אומרים שלא מועיל לו הגעלה ויש חולקין, והמיקל יש לו על מה שיסמוך. (חזון עובדיה פסח, קלו).
[5] סירים צריכים הגעלה מכלי ראשון שעל האש, ובדיעבד גם הגעלה בכלי ראשון שלא על האש מהני, ולפני ההגעלה צריך לרחוץ ולשפשף היטב את הסיר מכל לכלוך או חלודה. (חזון עובדיה פסח, קלד).
קערות של מתכת שמערים לתוכן מכלי ראשון, הכשרם על ידי עירוי מכלי ראשון. צלחות ששמושן בכלי שני וכן כפות, הכשרן על ידי כלי שני. וכל כלי הולכין אחר רוב תשמישו. (חזון עובדיה, קמד).
[6] אך בערוך השולחן כתב שחשש דחייס עלייהו, הוי חומרא בעלמא, ובדיעבד מהני להו הגעלה.
[7] שפודים ואסכלאות צריכין ליבון, אבל הגעלה לא מועילה בהם. ובדיעבד אם הגעילן והשתמש בהן תוך מעת לעת, יש להתיר המאכל. וכל שכן לאחר מעת לעת, דהוי נותן טעם לפגם. (חזון עובדיה פסח, קכח).
חצובה שמניח עליה הסיר או כיריים של גז, יש לנקותם היטב ולהגעילם במים רותחין, ואם עירה מכלי ראשון הוכשרו בכך. (חזון עובדיה פסח, קלז).
פלאטה מנקה אותה היטב, ושופכים עליה מים רותחין מכלי ראשון ומותרת לפסח. (חזון עובדיה פסח, קלח).
[8] אולם לדעת השולחן ערוך(תנא,יא) די בהגעלה.
מחבת שמשתמשין בו עם שמן, הכשרתו בהגעלה. ואם תשמישו בלי שמן, לא מספיק לו הגעלה, וכדאי לא להשתמש בו בפסח. (חזון עובדיה פסח, קלח).
[9] מקרוגל שיש בו גופי חימום הכשרו על ידי שימתינו 24 שעות בלי להשתמש בו, ואז ינקו המקרוגל וידליקו את גופי ההשחמה בחום הגבוה ביותר במשך שעה. ומקרוגל שעובד בלי גוף חימום אלא באמצעות קרינה, הכשרו, על ידי ששמים כוס מלא במעט מים וחומרי ניקוי, וירתיחו את המים בתוך המקרוגל כמה דקות. אך מיקרוגל שמשמש גם לבישול, ראוי להחמיר לא להשתמש בו בפסח כלל. (ילקוט יוסף תנא, י).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך