אָנֹכִי הֶחָתוּם מַטָּה, מָכַרְתִּי לְהָעָרֵל (פְּלוֹנִי) אֶת כָּל סְפִּירְט שֶׁיֵּשׁ לִי בַּמַּרְתֵּף (קעלְלער) בַּדִּירָה שֶׁאֲנִי דָּר בָּהּ. וְהַמַּרְתֵּף הוּא בְּתוֹךְ הֶחָצֵר מִצַּד צָפוֹן הַשֵּׁנִי מִצַּד מִזְרָח. וְכָל סְפִירְט שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁם, הֵן בַּחֲבִיתִין בֵּינוֹנִיּוֹת הֵן בַּחֲבִיתִין גְּדוֹלוֹת (קיפעס) הַכֹּל מָכַרְתִּי לְהַנִּזְכָּר לְעֵיל עִם הַכֵּלִים בְּעַד מָאַתַיִם וְעֶשְׂרִים זְהוּבִים (אעס"וו). וְגַם אַרַאק שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁם בִּצְלוֹחִית גָּדוֹלָה, לְעֵרֶךְ שֶׁבַע מִדּוֹת מָכַרְתִּי לוֹ בְּעַד חֲמִשָּׁה זְהוּבִים (אעס"וו) בְּלִי הַכֵּלִים. וְגַם סְלִיוָואוִויץ (שֶׁאֵינוֹ נָקִי) שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁם בֶּחָבִית קְטַנָה (אנטיל) מָכַרְתִּי לוֹ בְּעַד שְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים (אעס"וו) וַחֲמִשִּׁים [צ"ל] (אגורות) עִם הַכְּלִי. וְגַם מָכַרְתִּי לוֹ שֵׁשׁ חָבִיּוֹת רֵיקָנוֹת שֶׁהָיָה בָּהֶם סְפִירְט. וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת גְּדוֹלוֹת (קיפעס) בְּחֲשּׁוּקֵי בַּרְזֶל, גַּם כֵּן רֵיקָנוֹת מִסְפִירְט שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁם, כֻּלָּן מָכַרְתִּי לוֹ בְּעַד שְׁמֹנָה זְהוּבִים וַחֲמִשִּׁים [צַ"ל] (אגורות) (אעס"וו). גַּם חֲמִשָּׁה שַׂקִּים קֶמַח חִטִּים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ הַחֶדֶר הַנִּקְרָא שְׁפַייז הַשַּׁיָּךְ לַדִּירָה שֶׁאֲנִי דָּר בָּהּ, מָכַרְתִּי לְהַנִּזְכָּר לְעֵיל עִם הַשַּׂקִּים בְּעַד שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה זְהוּבִים (אעס"וו). וְגַם כָּל הַכֵּלִים מֵחָמֵץ שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁם, דְּהַיְנוּ עֲרֵבוֹת וְתֵבוֹת מִקֶּמַח, מָכַרְתִּי לוֹ בְּעַד אַרְבָּעָה זְהוּבִים וַחֲמִשִּׁים [צַ"ל] (אגורות) (אעס"וו). גַּם גְּרִיסֵי שְׂעוֹרִים בְּשַׂק קָטָן שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁם, מָכַרְתִּי לוֹ בְּעַד זָהוּב אֶחָד וַחֲמִשִּׁים [צַ"ל] (אגורות) (אעס"וו) עִם הַשַּׂק. וְקִבַּלְתִּי מֵאִתּוֹ עֵרָבוֹן, עֲשָׂרָה זְהוּבִים (אעס"וו) וְהַמּוֹתָר זָקַפְתִּי עָלָיו בְּמִלְוֶה. וּזְמַן הַפֵּרָעוֹן לֹא יְאֻחַר מִן עֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם הָרָשׁוּם דִּלְמַטָּה. וְהִשְׂכַּרְתִּי לְהַקּוֹנֶה הַנִּזְכָּר לְעֵיל אֶת הַמַּרְתֵּף הַנִזְכָּר לְעֵיל וְאֶת הַחֶדֶר הַנִּזְכָּר לְעֵיל מֵעַכְשָׁו עַד עֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם הָרָשׁוּם דִּלְמַטָּה בְּעַד אַרְבָּעָה זְהוּבִים (אעס"וו), וְקִבַּלְתִּי עֵרָבוֹן שְׁלשָׁה זְהוּבִים (אעס"וו), וְהַמּוֹתָר זָקַפְתִּי עָלָיו בְּמִלְוֶה, שֶׁיְשַׁלֵּם לִי, לֹא יְאֻחַר מֵעֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם דִּלְמַטָּה, וְאַגַּב קַרְקַע הַמֻּשְׂכָּר לוֹ, דְּהַיְנוּ הַמַּרְתֵּף וְהַחֶדֶר הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, הִקְנֵיתִי לוֹ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וַאֲנִי מוֹדֶה בְּהוֹדָאָה גְּמוּרָה, שֶׁהִשְׂכַּרְתִּי לוֹ הַמַּרְתֵּף וְהַחֶדֶר הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְהִקְנֵיתִי לוֹ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל בְּכָל מִינֵי קִנְיָנִים הַמּוֹעִילִים, בְּאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּהְיֶה הַקִּנְיָן חָל עַל פִּי דִּין תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל פִּי נִמוּסֵי הַמְּדִינָה בְּלִי שׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנָה. וּרְשׁוּת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת בְּכָל הַנִּזְכַּר לְעֵיל כְּכָל חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִמְכּוֹר וְלִתֵּן בְּמַתָּנָה, וּלְהַשְׂכִּיר בְּלִי שׁוּם מוֹחֶה. וְכֵן יֵשׁ רְשׁוּת בְּיָדוֹ לִקַּח מִיָּד כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְבֵיתוֹ. וְאַף אִם יַשְׁאִיר אוֹתָם כּאֲשֶׁר הֵמָּה שָׁמָּה, מֵעַתָּה הַכֹּל הוּא בְּאַחְרָיוּתוֹ שֶׁל הַקּוֹנֶה, וְאֵין עָלַי שׁוּם אַחֲרָיוּת, וַאֲפִלּוּ אַחֲרָיוּת אֹנֶס. וְנָתַתִּי לוֹ דְּרִיסַת הָרֶגֶל דֶּרֶךְ חֲצֵרִי וְדֶרֶךְ בֵּיתִי לֵילֵךְ לַמַּרְתֵּף וְלַחֶדֶר הַנִּזְכִָּרִים לְעֵיל הַמֻּשְׂכָּרִים לוֹ. וְכֵן אִם יִרְצֶה בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ יְמֵי הַשְּׂכִירוּת לִמְכּוֹר מֵהַמִּטַּלְטְלִין לְאִישׁ אַחֵר, לְכָל הַבָּאִים מִדַּעְתּוֹ, לְכֻלָּם יֵשׁ לָהֶם דְּרִיסַת הָרֶגֶל. גַּם מָסַרְתִּי לוֹ אֶת הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁל הַמַּרְתֵּף וְשֶׁל הַחֶדֶר הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. [כָּל זֶה] נַעֲשָׂה בְּכָל אֹפֶן הַיּוֹתֵר מוֹעִיל עַל פִּי דִין תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל פִּי נִמּוּסֵי הַקִּירָ"ה וְהַמְּדִינָה.
אונגוואר י"ד נִיסָן תרל"ד
ראובן בן רבי שמעון איזראעלאוויטש
הערל – כינוי לגוי.
ספירט – תזקיק אלכוהולי.
בתוך החצר מצד צפון השני מצד מזרח – בצד הצפוני של החצר, המרתף השני מצד מזרח.
בחביתין – בחביות.
אעס"וו – ראשי תיבות של "עסטעררייכישע וועהרונג" – מטבע אוסטרי.
בצלוחית גדולה – בקבוק זכוכית.
בלי הכלים – כי בניגוד לעץ, שממנו היו עשויים החביות, כלי זכוכית צריכים טבילה כשקונים אותם מהגוי, ולכן אין למכרו עם הכלים, כמו שהתבאר בסעיף ב.
סליוואוויץ – אלכוהול המופק משזיפים.
ריקונות שהיה בהם ספירט – שנשאר מעט אלכהול דבוק לדפנות הכלי. ומאחר ומדובר בכלי עץ שאינם צריכים טבילה, יותר נכון למכור את הכלים עצמם ולא רק את החמץ הדבוק בהם, כדי שהמכירה תהיה יותר רצינית.
שפייז – מזווה.
ערבות – קערות לישה
תיבות – ארגזים
ערבון – מקדמה
לא יאוחר מן עשרה ימים מיום הרשום דלמטה – עשרה ימים מי"ד ניסן, הוא כ"ג ניסן, שהוא היום שלאחר הפסח בחו"ל.
הקניתי – העברתי לו את הבעלות.
מודה בהודאה גמורה... – מאחר ויש ספק באיזו צורה יוצרים העברת בעלות לגוי, והדבר מורכב מאד לעשות בפועל את כל סוגי הקניינים, כותבים את הפיסקה הזאת, שהיא כוללת בתוכה הודאת בעל דין, שהקניין הנצרך – יהיה מה שיהיה – התבצע, ולהודאה זו, כתובה וחתומה על ידי המוכר, יש תוקף הלכתי ומשפטי, ללא קשר לכך אם היא משקפת את המציאות האמיתית, ולכן היא בעצמה מהווה צורה של קניין, שנקרא בפי הפוסקים "קניין אודיתא", ומקורו בגמרא (בבא בתרא קמט א).
באחריותו של הקונה – כי אם היהודי אחראי על החמץ של הגוי, חייב לבערו מן התורה, ואם לא ביערו אסור לאכלו אחר הפסח, כמבואר בשולחן ערוך סימן תמ סעיף א.
ואפילו אחריות אונס – נזק שנגרם על ידי כח עליון. ואמנם הניסוח אינו ברור, שהרי החמץ של הגוי, ואם היהודי היה מקבל על עצמו אחריות, היה מקבל בעיקר אחריות של גניבה, והיה נכון יותר לכתוב שאפילו אחריות גנבה הוא לא מקבל על עצמו, אך הכוונה ברורה שכל האחריות מוטלת על הגוי, ללא קשר לנסיבות שבהם החמץ ניזוק.
הקיר"ה – הקיסר ירום הודו.
איזראעלאוויטש – שם משפחה לדוגמה, שמשמעותו "בן ישראל"
הערות:
- נוסח זה מותאם למציאות של מדינות מזרח אירופה במאה ה-19, ונוסח על ידי ר' שלמה גאנצפריד מחבר הקיצור שולחן ערוך. כהיום, יש מגוון נוסחאות המותאמות למציאות של היום, והרבנים בוחרים כל אחד כפי הבנתו את הטוב והנכון ביותר.
בעיה ייחודית לדורינו היא לדוגמא בעלות על מניות של חברות שיש להם חמץ, שלא ניתנים להעברה על פי חוק בצורת מכירה כזאת.
עם זאת, לא נמנענו מלהעתיק לכאן את הנוסח של הקיצור שולחן ערוך, כי מלבד שהוא חלק אינטגרלי של הספר, ניתן ללמוד ממנו הרבה על העקרונות שאמורים להנחות אותנו בניסוח שטר מכירה.
עֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַׁבָּת, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ בְּלֵיל שְׁלשָׁה עָשָׂר, דְּהַיְנוּ בַּלַּיְלָה הַשַּׁיָּךְ לַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. וְאַחַר הַבְּדִיקָה מְבַטְּלוֹ, וְאוֹמֵר, כָּל חֲמִירָא וְכוּ', כְּמוֹ בְּפַעַם אַחֶרֶת, וּבַיוֹם הַשִׁשִּׁי שׂוֹרְפוֹ גַּם כֵּן בַּזְּמַן שֶׁהוּא שׂוֹרְפוֹ בְּכָל עֶרֶב פֶּסַח. אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר כָּל חֲמִירָא, אֶלָּא בַּשַׁבָּת לְאַחַר הָאֲכִילָה מְבַטְּלוֹ וְאוֹמֵר, כָּל חֲמִירָא וְכוּ'.
השייך ליום השישי – הלילה שבין חמישי לשישי.
כמו בפעם אחרת – כמו בכל השנים.
בזמן שהוא שורפו בכל ערב פסח – על אף שבניגוד לשאר שנים מותר להמשיך לאכול חמץ גם אחר הצהריים, וגם בשבת, בכל זאת שורפים את החמץ בשעה השישית, כדי שלא יטעה וישרוף גם בשאר השנים את החמץ מאוחר יותר.
כל חמירא – כמו שלמדנו בסימן קיא סעיף יא.
לאחר האכילה – אחרי שגומרים לאכול חמץ בשבת, לפני השעה השישית.
הַבְּכוֹרִים מִתְעַנִּין בַּיוֹם הַחֲמִישִּׁי[1]. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְהִתְעַנּוֹת עַד לְאַחַר בְּדִיקַת חָמֵץ, יָכוֹל לִטְעֹם אֵיזֶה דָּבָר מוּעָט קֹדֶם הַבְּדִיקָה אוֹ יַעֲשֶׂה שְּׁלִיחַ לִבְדֹּק.
להתענות עד לאחר בדיקת חמץ – שהרי למדנו בסימן קיא סעיף א שאסור לאכול לפני בדיקת חמץ.
דבר מועט – פירות וירקות, או פרוסה אחת של לחם או עוגה.
אֵין מְבַשְּׁלִין לַשַׁבָּת זוֹ תַּבְשִׁילֵי קֶמַח וּגְרִיסִין, שֶׁיְכוֹלִין לְהִדָּבֵק בַּקְּדֵרוֹת, וְאָסוּר לַהֲדִיחָן. עַל כֵּן יְבַשֵּׁל רַק מַאֲכָלִים שֶׁאֵינָם מִתְדַּבְּקִים[2]. וְאַחַר הָאֲכִילָה מְנַעֵר הֵיטֵב אֶת הַמַּפָּה וּמַצְנִיעַ אוֹתָהּ עִם כָּל כְּלֵי הֶחָמֵץ בְּחֶדֶר, שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לָלֶכֶת שָׁמָּה בְּפֶסַח. וְאִם נִשְׁאַר לוֹ מְעַט פַּת, יִתְנֶנּוּ לְאֵינוֹ יְהוּדִי, רַק יִזָּהֵר מֵאִסּוּר הוֹצָאָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן פ"ב סָעִיף ט'). וּמְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי אוֹ בְּדָבָר הַמֻּתָּר[3].
ואסור להדיחן – כמבואר בסימן פ סעיף כו, שאסור בשבת להדיח כלים שאינם נצרכים לשבת.
שאינם מתדבקים – מאכלים שגם אם הם מלכלכים את הכלים, אבל לא נשאר ממשות של המאכלים דבוק לכלים.
מנער היטב את המפה – מהפירורים הגדולים קצת, ומה שנשאר אחרי הניעור מתבטל ואינו נחשב.
אותה – וגם את כלי החמץ שהשתמש בהם בסעודה, או את הכלים החד-פעמיים.
יתננו לאינו יהודי – ואם אין גוי בסביבה [שמסכים לקבל שאריות של חמץ], יכול לזרוק בחתיכות קטנות לתוך השירותים.
סימן פב סעיף ט – ששם מבוארים התנאים שבהם מותר לתת לגוי מאכלים בשבת, כאשר ידוע שיוציאם לרחוב.
ומכבדין את הבית – מטאטאים את הרצפה, אף שאין בזה חיוב מן הדין, כי פירורי החמץ הקטנים שעל הרצפה שדורכים עליהם הרי הם בטלים ואינם נחשבים כחמץ.
על ידי אינו יהודי או בדבר המותר – דיני טאטוא הבית מבוארים בסימן פ סעיף עג.
הערות:
- אפשר לבשל לשבת זו מאכלים שאינם מכילים חמץ כמו אורז או קטניות, אפילו לנוהגים שלא לאכלם בפסח, ולאחר הסעודה לא ידיח את הכלים אלא יסדר אותם במקום שאין אליו גישה במהלך הפסח. אבל מסיבות פרקטיות יותר נכון לבשל את כל האוכל בכלי פסח, ולהגישו לשולחן שאוכל עליו לחם בכלים חד-פעמיים.
[1] והאור לציון כתב (ג, יב, ג), שמעיקר הדין בשנה כזו אין חייבים להתענות, וטוב שישתתפו בסיום מסכת.
[2] ועצה טובה כדי לא לבוא לידי מכשול, לבער את כל החמץ בערב שבת, ולהשתמש בשבת בכלים הכשרים לפסח, ולא ישתמשו בשבת בלחם, אלא ישימו ביום שישי מצה תוך התבשיל(כדי שתהיה זו מצה המותרת לאכול בערב פסח משום שהיא מבושלת) שלא תתפורר, בצורה שיקח סיר שנתבשל וכשעדיין התבשיל רותח ישים בתוכו מצות באופן שהמצה סופגת כל טעם התבשיל. ויכול גם לטגן המצות בשמן ויוציא המצה בשלימותה שלא תתפורר בתוך המרק, ויוכל לברך עליה המוציא באופן שיש בה כזית, ויאכל מצות אלו בסעודת שבת, ויברך עליהם המוציא וברכת המזון כוון שיש עליהם כזית וניכר בהם צורת הפת. (חזון עובדיה פסח, רסב).
ואם אינו עושה כך, כדאי שיקנה לשבת זו פיתות ולא לחם, שלא ישארו פירורים.
[3] והיום שהבתים מרוצפים, מותר לכבד הבית בשבת וביום טוב.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך