כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בַּדֶּרֶךְ, יִזָּהֵר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כִּי הַטַּלִּית הַקָטָן, רָחוֹק שֶׁיִּהְיֶה כַּשִּׁעוּר. אִם הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, אֲזַי כְּשֶׁאוֹמֵר הַפָּסוּק שְׁמַע יִשְֹרָאֵל וְכוּ', וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, צָרִיךְ לַעֲמוֹד, שֶׁיְכַוֵּן לִבּוֹ הֵיטֵב. וְאִם רוֹכֵב אוֹ יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה, מֻתָּר. וּבִתְפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה יַעֲמוֹד. וְאִם הוּא נָחוּץ לְדַרְכּוֹ, אִם יָכוֹל לַעֲמֹד, לְכָל הַפָּחוֹת בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וּבְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת, מוּטָב. וְאִם לָאו, יִתְפַּלֵּל מְיֻשָּׁב בַּעֲגָלָה, וְיַעֲשֶׂה הַכְּרִיעוֹת מְיֻשָּׁב. וְאָמְנָם טוֹב יוֹתֵר שֶׁיִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ מִיָּד בָּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וְגַם מִנְחָה אֲפִלּוּ מִיָּד חֲצִי שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד וְכָרָאוּי. (הַשִּׁעוּר שֶׁהוּא מְחֻיָּב לַחֲזוֹר אַחַר מַיִם וּכְדֵי לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה, כָּתוּב בְּסִימָן י"ב סָעִיף ה' וְסָעִיף ח עַיֵן שָׁם) (אוֹרַח חַיִּים סִימָן ס"ג פ"ט צ"ד רל"ג ובחיי"א).
יזהר להתעטף – אף שאין חובה להתעטף בטלית בשעת התפילה, אך מן הראוי ללבוש ציצית בשעה שקורא את פרשת ציצית שבקריאת שמע, ולכן צריך בשעת התפילה דוקא להתעטף בטלית גדול, כי...
טלית קטן – שהוא לובש בין בגדיו.
רחוק שיהיה כשיעור – בסימן ט סעיף א התבאר הגודל המינימלי שצריך להיות לטלית קטן כדי לקיים בו את מצוות ציצית, ורוב האנשים בדור של הקיצור שולחן ערוך היו לובשים טלית קטן שהיה קטן מדי, ולא היו מקיימים בו מצוות ציצית.
הולך ברגליו – ומתפלל בדרך.
שיכוון ליבו היטב – בסימן יז סעיף ג התבארה הכוונה הנצרכת וחשיבותה.
מותר – אף שלמדנו בסעיף ד שרכוב נחשב כמהלך, כאן אין חשיבות לעמידה, אלא לכוונה.
יעמוד – אם רוכב, ירד מהבהמה ויעמוד, ואם יושב בעגלה [או ברכב] ירד ממנה ויתפלל בעמידה, ואם הולך ברגל יעצור מהליכתו.
נחוץ לדרכו – ואם יצטרך להתפלל בעמידה לא יוכל להתרכז.
מוטב – שכך יוכל לכרוע כדין המבואר בסימן יח סעיף יא.
מיד בעלות השחר – אם אז יוכל להתפלל מעומד, אף שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע ותפילין (מבואר בסימן י סעיף ב ובסימן יז סעיף א), ובמקרה כזה יתפלל רק שמונה עשרה בלא תפילין, ובדרך כשיגיע זמן הנחת תפילין, יניח תפילין ויאמר קריאת שמע עם ברכותיה. ופסוקי דזמרה יכול לומר גם לפני עלות השחר, אם יש לו זמן, ואם לאו, יאמרם בדרך אחרי התפילה, אבל ידלג אז 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' כמבואר בסימן יד סעיף ז.
אפילו מיד חצי שעה אחר חצות היום – שהוא זמן מנחה בשעת הדחק, כמבואר בסימן סט סעיף ב.
השיעור – כמות הזמן שהוא צריך להקדיש לעניינים אלו.
הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ עֵת הָאֹכֶל וְלֹא מָצָא מַיִם, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן מ' סָעִיף י"ד. וּבְסִימָן מ"ב סָעִיף י"ט נִתְבָּאֵר, שֶׁהָאוֹכֵל פַּת, אָסוּר לָצֵאת מִמְּקוֹמוֹ, עַד שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וּבְסִימָן מ"ד סָעִיף ו' נִתְבָּאֵר, שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ מְיֻשָּׁב דַּוְקָא. וְאָמְנָם אִם אָכַל בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, מֻתָּר לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן גַּם כֵּן כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶׁבֶת עָלָיו אִם יִצְטָרֵךְ לְהִתְעַכֵּב. אֲבָל אִם אָכַל מְיֻשָּׁב, גַּם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צָרִיךְ לְבָרֵךְ מְיֻשָּׁב (קפ"ג).
מים – לנטילת ידים.
מיושב דוקא – אפילו אם אכל מעומד.
בדרך – שאם אכל בביתו כשהוא מהלך צריך לשבת כדי לברך כמו שהתבאר שם.
אין דעתו מיושבת עליו – אינו יכול להתרכז.
קְצָת נוֹהֲגִין שֶׁבִּהְיוֹתָם בַּדֶּרֶךְ וְאוֹכְלִים בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין מְבָרְכִין בְּזִמּוּן, מִשּׁוּם דְּלֹא הֲוֵי קְבִיעוּת. וּמִכָּל מָקוֹם אִם קָבְעוּ עַצְמָן שָׁם לֶאֱכוֹל בְּיַחַד, אֵינוֹ נָכוֹן לְבַטֵּל הַזִּמּוּן. וְיֹאמְרוּ, הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בִּמְקוֹם הֲלִיכָתֵנוּ וּבִמְקוֹם יְשִׁיבָתֵנוּ עַד עוֹלָם. וְאִם אוֹכְלִים מִשֶּׁל אֶחָד, יְכוֹלִין לוֹמַר, הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, וְקָאִי עַל בַּעַל הַסְּעוּדָּה, וְאִם לָאו, יֹאמְרוּ, הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן מ"ד (קצ"ג).
בבית עובד כוכבים – בפונדק של גוי.
לא הוי קביעות – אין רגילים להתיישב שם לאכול סעודה משותפת, ובגלל זה נוהגים שלא לזמן אף פעם כשאוכלים בבית גוי. וגדרי צירוף לזימון התבארו בסימן מה ובפרט בסעיף טו.
ויאמרו – במקום 'הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית הזה ועל שולחן זה שאכלנו עליו'.
יכולין לומר – אם רוצים לברך בנוסח המקובל.
קאי – מתייחס.
בעל הסעודה – שמספק להם את האוכל, ולא לגוי.
עיין לעיל – שיש לומר בבית הגוי ואפילו בבית יהודי בנוכחות גוי 'אותנו בני ברית'.
מִדִּינָא, אָסוּר לֵילֵךְ בְּעֶרֶב שַׁבָּת יוֹתֵר מִשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, בֵּין לְבֵיתוֹ בֵּין לְמָקוֹם אַחֵר כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהָכִין צָרְכֵי סְעוּדּוֹת שַׁבָּת כָּרָאוּי. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נִזְהָרִין בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם מְכִינִים בְּרֶוַח. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ כָּל אָדָם לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁיִּכָּנֵס לָאֻשְׁפִּיזָא בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, כִּי הַרְבֵּה חִלּוּל שַׁבָּת בָּא עַל יְדֵי מַה שֶּׁמִּתְאַחֲרִים. לָכֵן יְהֵא נִזְהָר מְאֹד, וְלֹא יַסִּיתֶנּוּ הַיֵּצֶר לוֹמַר, עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וְהַדֶרֶךְ טוֹב (רמ"ט).
מדינא – מצד הדין כך היה צריך להיות.
שלוש פרסאות – כ12 ק"מ.
שיוכלו להכין – שיבוא לביתו או למקום שמתארח שם מספיק מוקדם, שיוכלו להתארגן להכין גם עבורו.
מפני... – ובזמננו שרגילים להודיע על ההגעה בטלפון או באמצעים טכנולוגיים שונים, מותר לכתחילה ללכת גם למרחקים גדולים ולהגיע רק אחר הצהריים, גם למקומות שאין מכינים בהם ברווח, אם אינו מגיע בהפתעה ומצפים להגעתו.
אושפיזא – מקום שהוא שוהה שם למשך השבת.
בעוד היום גדול – שיוכל בנחת להתארגן במקום.
הרבה חילול שבת – לפעמים מוסיפים לסירים עבורו אחרי כניסת השבת, ולפעמים בסופו של דבר מגיע מאוחר, ומכניס חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד אחרי כניסת השבת, והולך מחוץ לתחום, ומוליך את חפציו על בהמתו. וגם היום, עלול להיתקע בפקק, ולא יוכל להגיע כלל למקום יישוב ויצטרך לשבות ליד הכביש, או שיתגבר עליו יצרו וייסע עד מקום יישוב.
מִי שֶׁהוּא בְּיוֹם שַׁבָּת קֹדֶשׁ בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וְיֵשׁ לוֹ מָעוֹת, אִם יָכוֹל לְהַפְקִידָן אוֹ לְהַצְנִיעָן, אָסוּר לְהַחֲזִיקָן בְּכִיסוֹ, שֶׁהֲרֵי הֵם מֻקְצֶה. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִגְנְבוּן מִמֶּנּוּ, יִתְפְּרֵן בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּבִגְדּוֹ וְיֵשֵׁב בַּבַּיִת, וְלֹא יֵצֵא בָהֶן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עֵרוּב. אַךְ אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מֵחֲמַת זֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא כָּל הַיּוֹם מִבֵּיתוֹ, יַרְגִּישׁוּ שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָעוֹת וְיִגְזְלוּן מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן תְּפוּרוֹת בְּבִגְדּוֹ. אֲבָל אִם הֵן בְּכִיסוֹ, בְּכָל עִנְיָן אָסוּר (סִימָן ש"א) (עַיֵּן עוֹד בְּסִימָן קפ"ט, דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לִזָּהֵר בַּדֶּרֶךְ).
להפקידן – אצל בעל המלון, שהוא אדם נאמן.
להצניען – להחביאם.
שהרי הם מוקצה – ועיין בסימן פט סעיף ג.
בבית – או בחצר, מקום שמותר בטלטול.
מקום שאין עירוב – דיני עירוב מתבארים בהרחבה בסימן צד.
כשהן תפורות בבגדו – שאז הוצאת הכסף היא בשינוי ולא בדרך הרגילה, ובכך מלאכת ההוצאה אינה אלא מדרבנן.
דברים שצריכין ליזהר בדרך – מתי צריך אדם לעזור לאדם אחר לפרוק או לטעון את המשא על הבהמה, וכן כשהולכים בקבוצה, ולאחד מן הקבוצה יש תקלה ואינו יכול להמשיך, האם וכמה צריכים להמתין לו.
אָמַר רַבִּי חֶלְבוּ אָמַר רַב הוּנָא, לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲנָה אֵלִיָּהוּ אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בַעֲלֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ. וְהַטַּעַם שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה הִיא חֲשׁוּבָה כָּל כָּךְ, מִפְּנֵי כִּי תְּפִלַּת הַשַחַר זְמַנָּהּ יָדוּעַ, בַּבֹּקֶר בְּקוּמוֹ מִמִטָּתוֹ יִתְפַּלֵּל מִיָּד קֹדֶם שֶׁיְהֵא טָרוּד בַּעֲסָקָיו. וְכֵן תְּפִלַּת עַרְבִית בַּלַּיְלָה זְמַנָּהּ יָדוּעַ, בְּבֹאוֹ לְבֵיתוֹ וְהוּא פָּנוּי מֵעֲסָקָיו. אֲבָל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, הוּא בְּעוֹד שֶׁהַיּוֹם גָּדוֹל וְהָאָדָם טָרוּד בַּעֲסָקָיו וְהוּא צָרִיךְ לָשׂוּם אֶל לִבּוֹ וְלִפָּנוֹת מִכָּל עֲסָקָיו וּלְהִתְפַּלֵּל, עַל כֵּן שְׂכָרָהּ הַרְבֵּה מְאֹד (טור סי' רל"ב).
נענה – שירדה אש מן השמים והוכיחה לכל ישראל שה' הוא האלהים, כמסופר במלכים א יח.
שנאמר – מלכים א יח לו.
בעלות המנחה – בעת הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים.
בעוד שהיום גדול – לפני שמסתיים היום, כאשר עדיין ניתן להמשיך בעסקים.
ליפנות – לעזוב את עסקיו ולהתפנות לתפילה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך