הלימוד היומי ו' אדר

סעיף ב

עִקַּר זְמַנָּהּ הוּא בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה, וְהִיא נִקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. וּבִשְׁעַת הַדְּחַק, כְּגוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ אוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכוֹל, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, וְהִיא נִקְרֵאת מִנְחָה גְּדוֹלָה[1]. וְהֶמְשֵׁךְ זְמַנָּה הוּא לְכַתְּחִלָּה עַד שָׁעָה וּרְבִיעִית שָׁעָה קֹדֶם הַלַּיְלָה וְלֹא יוֹתֵר, וְזֶה נִקְרָא פְּלַג הַמִּנְחָה, כִּי מִשְּׁעַת מִנְחָה קְטַנָּה עַד הַלַּיְלָה הוּא שְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, וְהַחֲצִי מִזֶה הִיא שָׁעָה וּרְבִיעִית. ובְדֵיעֲבַד אוֹ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְכֵן נוֹהֲגִין עַתָּה בְּרֹב הַקְּהִלוֹת, שֶׁמִּתְפַּלְּלִין מִנְחָה סָמוּךְ לַלָּיְלָה. וְשָׁעוֹת אֵלּוּ הֵמָּה שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת, דְּהַיְנוּ לְפִי עֵרֶךְ הַיּוֹם, מִזְּרִיחַת הַחַמָּה עַד שְׁקִיעָתָהּ מִתְחַלֵּק הַיּוֹם לִשְׁנֵים עָשָׂר חֲלָקִים, וְאִם הַיּוֹם גָּדוֹל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, אֲזַי שָׁעָה וּמֶחֱצָה נֶחְשֶׁבֶת לְשָׁעָה.

 

עיקר זמנה – הזמן שבו אמורים לכתחילה להתפלל מנחה.

בתשע שעות ומחצה ולמעלה – אחרי שעברו תשע וחצי שעות מתחילת היום, שזה הזמן שבו בבית המקדש היו מקטירים על המזבח את איברי קרבן התמיד של בין הערביים, שכנגדו תוקנה תפילה המנחה.

צריך לצאת לדרך – ולמדנו בסימן סח ח שאם הדבר אפשרי אמורים להתפלל לפני שיוצאים לדרך, מפני שבדרך קשה מאד להתרכז בתפילה, ולפעמים צריך להתפלל בישיבה או תוך כדי הליכה.

צריך לאכול – ובסעיף ג יתבאר שיש סוגי סעודות שאסור לאכול לפני שמתפללים מנחה.

מנחה גדולה – הוא הזמן שבו היה מותר מן הדין להקריב את קרבן התמיד של בין הערביים, אף שלמעשה ניצלו את ההלכה הזאת רק לעיתים נדירות [בערב פסח שחל בערב שבת].

ולא יותר – כיון שהיו נוהגים בזמן הקיצור שולחן ערוך לעיתים להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, כמו שיתבאר בסימן ע סעיף א, ואי אפשר באותו זמן להתפלל לפעמים מנחה ולפעמים ערבית. ובארץ ישראל שנוהגים היום ברוב המקומות שלא להתפלל ערבית מבעוד יום, מותר לכתחילה להתפלל מנחה עד תחילת בין השמשות, שהוא הזמן שהוא ספק יום ספק לילה.

פלג – חצי, בארמית.

יכול להתפלל עד צאת הכוכבים – אם באותו יום מתפלל ערבית אחרי צאת הכוכבים. וצאת הכוכבים כאן לאו דוקא, אלא הכוונה לזמן בין השמשות, שהוא כרבע שעה לפני צאת הכוכבים, כמו שביארנו בסימן עה סעיף א. ובארץ ישראל נהוג היום להחשיב את זמן בין השמשות משקיעת החמה ואילך.

סמוך ללילה – ומיד אחר כך מתפללים ערבית אחרי תחילת הלילה.

מזריחת החמה עד שקיעתה – אף שבסימן יז סעיף א כתב לחשב רבע היום לעניין קריאת שמע מעלות השחר עד צאת הכוכבים, כדעת המגן אברהם, זמני תפילת המנחה גם לדעתו נקבעים לפי הזמן שבין הנץ החמה לשקיעתה.

אם היום גדול שמונה עשרה שעות – זה לא קורה בארץ ישראל, אלא היום הכי ארוך אצלנו כאשר מחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוא כארבע עשרה שעות ועשרים דקות, ואז כל שעה זמנית היא 72 דקות, והיום הכי קצר אורכו כ10 שעות, ואז שעה זמנית היא כ50 דקות.

 

סעיף ג

אָסוּר לְהַתְחִיל לֶאֱכוֹל אֲפִלּוּ סְעוּדָּה קְטַנָּה סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה[2]. וְסָמוּךְ, הַיְנוּ חֲצִי שָׁעָה קֹדֶם. וְאם אֵינוֹ קוֹבֵעַ עַצְמוֹ לִסְעוּדָּה, אֶלָּא שֶׁאוֹכֵל אוֹ שׁוֹתֶה דֶּרֶךְ אֲרְעַי פֵּרוֹת, אוֹ תַבְשִׁיל אֲפִלּוּ מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן, יֵשׁ מַתִּירִין. אֲבָל יֵשׁ לְהַחְמִיר גַּם בָּזֶה. וְכֵן אָסוּר לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ אוֹ לְהִסְתַּפֵּר סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה[3]. וּסְעוּדָּה גְּדוֹלָה, כְּגוֹן סְּעוּדַּת נִשּׂוּאִין אוֹ בְּרִית מִילָה וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר לְהַתְחִיל אֲפִלּוּ סָמוּךְ לְמִנְחָה גְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ מֵחֲצוֹת הַיּוֹם אָסוּר, אֶלָּא יַמְתִּינוּ עַד זְמַן מִנְחָה גְּדוֹלָה, וְיִתְפַּלְּלוּ קוֹדֵם הַסְּעֻדָּה. וּבְמָקוֹם שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהוּא רָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר, מֻתָּר לְהַתְחִיל סְעוּדָּה קְטַנָּה סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה, וְגַם אַחַר כָּךְ, וּבִלְבַד שֶׁמִּיָּד שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יַפְסִיק מִמַּה שֶּׁהוּא עָסוּק, לְהִתְפַּלֵּל. וּסְעוּדָּה גְּדוֹלָה סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה, אָסוּר לְהַתְחִיל אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ לְמִנְחָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לְהַחְמִיר (רל"ב).

 

סעודה קטנה – ארוחת בוקר, צהריים או ערב ביתית.

חצי שעה קודם – לפני תחילת זמן מנחה קטנה, כלומר מתחילת הרבע האחרון של היום.

חמשת מיני דגן – חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון, שיבולת שועל. ובתנאי שלא קבע עליו סעודתו. והגדרים דומים להגדרות לעניין אכילה מחוץ לסוכה שהתבארו בסימן קלה סעיף ז.

יש להחמיר גם בזה – בתבשיל או מאפה מחמשת מיני דגן, אם אוכל יותר מנפח של ביצה.

מרחץ – מרחצאות שלהם היו כוללים הזעה, רחיצה במים חמים וקרים, והרחיצה בהם היתה מתישה מאד וארכה זמן רב, אבל להתקלח בבית מותר.

ויתפללו קודם הסעודה, כמו שהתבאר בסעיף הקודם. וגם אם הציבור כבר התפללו, והוא רוצה להצטרף לסעודה גדולה שלהם, יתפלל לפני כן ביחיד.

מקום שקורין לבית הכנסת – לא היו קובעים זמני תפילה לפי שעות, וגם לא היה שעון לכל אחד, אלא בהתקרב זמן התפילה, היה שמש בית הכנסת מסתובב ברחובות וקורא לאנשים לתפילה, ובאופן זה אי אפשר לשכוח להתפלל.

והוא רגיל לילך... – שאם רגיל להתפלל בביתו אין מועיל קריאת השמש, כיון שהוא לא נלחץ ממנה, ולא יפסיק מיידית את העיסוק.

יש להחמיר – אפילו אם יש שמש שקורא לתפילה.

הערות:

-       גם במקום שאין השמש קורא לתפילה בבית הכנסת, אם מינה אדם שאינו עסוק בדברים כאלו שיזכיר לו להתפלל, מותר לו לאכול לפני מנחה. וגם במקרה ששם לעצמו תזכורת בטלפון וכדומה, אפשר להקל.

-       השולחן ערוך פסק שאפילו סמוך למנחה גדולה אסור לאכול סעודה קטנה ולהסתפר ולהיכנס למרחץ. ולכן נוהגים רבים מבני עדות המזרח להתפלל מנחה גדולה, כדי שיוכלו לאכול ארוחת צהריים בהיתר.

 

סעיף ד

לִתְפִלַּת מִנְחָה, צְרִיכִין גַּם כֵּן נְטִילַת יָדַיִם[4] עַד הַפֶּרֶק כְּמוֹ לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל בְּסִימָן י"ב סָעִיף ה' וְסָעִיף ו'. (עַיֵן חַיֵּי אָדָם כְּלָל ל"ג סָעִיף ו' וּבְשׁלְחָן עָרוּךְ שֶֹׁל הַתַּנְיָא סִימָן צ"ב בְּמַרְאֵה מָקוֹם אוֹת כ"ג) וְכֵן לִתְפִלַּת מַעֲרִיב אִם הִפְסִיק אַחַר מִנְחָה, וְכֵן לְמוּסָף אִם הִפְסִיק אַחַר שַׁחֲרִית, צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו.

 

עד הפרק – מפרק כף היד. חיבור היד לזרוע.

כמבואר לעיל – שאם יודע שהתלכלכו הידים חובה לחפש מים אפילו במרחק כדי להתפלל בנקיות, ורק אם אינו מוצא מים יכול לנקות את ידיו בדרכים אחרות, ואם אינו יודע על שום מקום מלוכלך שנגע בו, רק שלא שמר על ידיו במודע, צריך ליטול ידיו אם יש מים מזומנים לפניו, אבל אינו צריך להתאמץ להשיג מים בכל מחיר.

אם הפסיק אחר מנחה – כי בדרך כלל היו מתפללים ערבית צמוד למנחה, כמו שאנחנו מתפללים מוסף צמוד לשחרית.

 

סעיף ה

אֵין לוֹמַר אַשְׁרֵי שֶׁקֹּדֶם מִנְחָה[5] עַד שֶׁיְהֵא מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יֹאמַר הַקַּדִּישׁ עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּעֲשָׂרָה. וְאִם אָמְרוּ אַשְׁרֵי בְּלֹא מִנְיָן וְאַחַר כָּךְ נִשְׁלַם הַמִּנְיָן, יֹאמְרוּ אֵיזֶה מִזְמוֹר וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ. וְיֵשׁ לִשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית[6] קֹדֶם אַשְׁרֵי, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין אַשְׁרֵי לְקַדִּישׁ. וְאִם לֹא הָיְתָה טַלִּית עַד לְאַחַר שֶׁאָמַר אַשְׁרֵי, יִתְעַטֵּף וְיֹאמַר אֵיזֶה פְּסוּקִים שֶׁעֲלֵיהֶם יֹאמַר קַדִּישׁ.

 

אשרי שקודם מנחה – עיקר תפילת מנחה היא תפילת שמונה עשרה. ונהגו לפתוח את התפילה במזמור קמה שבתהלים [הפסוק 'אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה' (תהלים פד ה), והפסוק 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו' (תהלים קמד טו), אינם חלק מהמזמור 'תהלה לדוד' (תהלים קמה), אבל בכל מקום שהמזמור נאמר בתפילה, מקדימים לו את שני הפסוקים הללו, עד שהמזמור כולו נקרא בפי הציבור 'אשרי'], כדי להגיע לתפילה מתוך יישוב הדעת, ולא מהרחוב ישר לשמונה עשרה.

הקדיש – אומרים חצי קדיש [התבאר בסימן טו סעיף א] לפני שמונה עשרה של מנחה, ואף שעיקר הקדיש הוא לצורך התפילה, אסור לומר קדיש בלי שיאמרו לפניו פסוקים או דברי אגדה, כמו שהתבאר בסימן טו סעיף א.

מה שאמרו בעשרה – צריך שהפסוקים שנאמרים לפני הקדיש, ייאמרו בציבור, ואסור לומר קדיש על פסוקים שיחידים אמרו, אפילו אם נוכחים כרגע עשרה אנשים.

איזה מזמור – מזמור כלשהו מתהלים, ויאמרוהו כל הציבור, או השליח ציבור בקול רם והאחרים שומעים.

להתעטף בטלית – כן ראוי שיעשה שליח ציבור מפני כבוד הציבור, כמו העולה לתורה בסימן כג סעיף ב.

יאמר איזה פסוקים – השליח ציבור בלבד, שהרי נאמרו פסוקים בציבור, אלא שהוא הפסיק, ואין להפסיק בין הפסוקים לקדיש.

 

סעיף ו

אִם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה וְקָרוֹב לַלַּיְלָה, מַתְחִיל שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר מִיָּד אַחַר קַדִּישׁ, הַשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּקוֹל רָם. וְהַצִבּוּר לֹא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא שׁוֹמְעִים וְעוֹנִים עַד שֶׁיֹאמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אָז עוֹנִים אָמֵן, וּמִתְפַּלְּלִים בְּלַחַשׁ. וְאִם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה בְּיוֹתֵר וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁאִם יַמְתִּינוּ עַל שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר עַד לְאַחַר שֶׁיֹּאמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, לֹא יְסַיְמוּ תְּפִלָּתָם בְּעוֹד יוֹם, יְכוֹלִין לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד עִם שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עַד הָאֵל הַקָּדוֹשׁ[7]. וְטוֹב אִם אֶפְשָׁר שֶׁיְהֵא לְכָל הַפָּחוֹת אֶחָד שֶׁיַּעֲנֶה עַל בִּרְכוֹת שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר אָמֵן (קכ"ד רל"ב).

 

השעה דחוקה – הזמן צפוף.

ומתפללים בלחש – והשליח ציבור ממשיך אתה חונן.

מילה במילה עד האל הקדוש – כולל הקדושה, כמו שיתבאר בסעיף הבא.

 

הקדמה לסעיף ז:

סעיף זה עוסק במי שמאחר לתפילה, ומבוסס על היסודות שהתבארו בסימן כ סעיף יא, שישנם קטעים בתפילה שכל אחד מהמתפללים חייב לאומרם עם הציבור.

סעיף ז

מִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, מִתְפַּלֵּל עִמָּהֶם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה וְיֹאמַר אַשְׁרֵי לְאַחַר הַשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִם לֹא יוּכַל לִגְמוֹר שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, קֹדֶם שֶׁיָּבֹא שְׁלִיחַ הַצִבּוּר לִקְדֻשָּׁה, וְאִם יַמְתִּין עַד לְאַחַר שֶׁיִּגְמוֹר שְׁלִיחַ הַצִבּוּר כָּל הַשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה עִם הַקַּדִּישׁ, יַעֲבוֹר זְמַן הַתְּפִלָּה, יַמְתִּין וְיִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ עִם שְׁלִיחַ הַצִבּוּר בַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה מִלָּה בְּמִלָּה, וְאוֹמֵר עִמּוֹ כָּל נֹסַח הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם לְדוֹר וָדוֹר וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר, וִיסַיֵּם עִמּוֹ בְּשָׁוֶה בִּרְכַּת הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וּבִרְכַּת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וְגַם מוֹדִים יֹאמַר בְּשָׁוֶה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁחֶה עִם הַצִּבּוּר. רַק בְּיוֹם תַּעֲנִית צִבּוּר, לֹא יֹאמַר עִם שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר עֲנֵנוּ, אֶלָּא אוֹמְרוֹ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, כְּמוֹ שְׁאָר יָחִיד. וְכֵן אִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב עִם הַצִּבּוּר, וְאִם יַמְתִּין עַד אַחַר חֲזָרַת שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר אֶת הַתְּפִלָּה יִצְטָרֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בִּיחִידוּת יִתְפַּלֵּל מִנְחָה עִם חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאִם בָּא סָמוּךְ לִקְדֻשָּׁה יַמְתִּין עַד לְאַחַר שֶׁיֹּאמַר שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, וְיַעֲנֶה אָמֵן, וְאָז יִתְפַּלֵּל. וְאַף שֶׁיַּפְסִיד עֲנִיַּת אָמֵן שֶׁלְּאַחַר שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְגַם מוֹדִים (שֶׁהֵם חִיּוּבִים), מִכָּל מָקוֹם הָכִי עָדִיף טְפֵי, מִלְּהַפְסִיד תְּפִלַּת עַרְבִית עִם הַצִּבּוּר, וּמִכָּל שֶׁכֵּן, אִם הַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת מִזְּמַן מִנְחָה (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ' סָעִיף י"א) (ק"ח ק"ט).

 

בא לבית הכנסת – באיחור.

מתפללין – מתחילים להתפלל עכשיו, או אפילו אם כבר התחילו להתפלל.

יאמר אשרי לאחר השמונה עשרה – אף שאז לא מתקיימת עיקר המטרה של אמירת אשרי, יש עניין לומר את המזמור הזה שלוש פעמים ביום.

קודם שיבוא שליח הציבור לקדושה – שאז אסור להתחיל, כמו שהתבאר בסימן כ סעיף יא.

עם הקדיש – שגם קדיש הוא חייב לענות, כמבואר שם, ואסור להתחיל להתפלל אם לא יוכל לסיים לפני קדיש.

גם לדור ודור – מנהג אשכנז שהשליח ציבור אחרי קדושה אומר נוסח ייחודי, ולא את הנוסח הקבוע ליחידים 'אתה קדוש'. והמתפלל עם שליח הציבור צריך להיצמד לגמרי למה שהשליח ציבור אומר, אפילו לומר את נוסח הברכה כמוהו.

כדי שישחה עם הציבור – כמו שהתבאר שם שחובה לשחות עם הציבור, ואם אינו יכול לשחות עם הציבור אסור לו להתחיל להתפלל.

ביום תענית ציבור – שהשליח ציבור אומר עננו כברכה בפני עצמה, בין 'גואל ישראל' ל'רפאינו', כמבואר בסימן כ סעיף ח, ואילו כל יחיד אומר עננו בשומע תפילה, כמבואר בסימן יט סעיף יד.

וכן – במקרה שנותר מספיק זמן להתפלל שמונה עשרה של מנחה אחרי סיום חזרת התפילה וקדיש, שבמקרה כזה אין הוא אמור להתפלל עם השליח ציבור לדעת הקיצור שולחן ערוך, אלא להמתין ולהתפלל ביחידות אחרי שסיים לענות קדושה ומודים וקדיש ואמנים. אבל אם...

מעריב עם הציבור – והם מצמידים את תפילת ערבית לתפילת מנחה.

בא סמוך לקדושה – ואינו יכול להספיק לומר קדושה עם השליח ציבור אם מתחיל שמונה עשרה עכשיו, ואם ימתין עד לאחר החזרה לא יוכל להתפלל ערבית עם הציבור.

הכי עדיף טפי – ככה יותר טוב.

אם השעה עוברת מזמן מנחה – אם ימתין מלהתחיל להתפלל עד לאחר שהשליח ציבור יסיים את החזרה ואת הקדיש.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] השולחן ערוך (רלג, א)כתב, אדם שהתפלל אחר שש שעות וחצי (מנחה גדולה) יצא. ועיקר זמנה מתשע שעות וחצי (מנחה קטנה).

ונחלקו הראשונים אם עדיף להתפלל מנחה גדולה(חצי שעה אחר חצות היום) או מנחה קטנה(שעתיים וחצי קודם הלילה), ופסקו השולחן ערוך והרמב"ם שעדיף להתפלל מנחה קטנה. אך הנוהגים להתפלל מנחה גדולה מנהגם נכון ע"פ ההלכה, ויש להם על מה לסמוך כי כך מבואר בזוהר הקדוש, ועוד שעל ידי זה ניצל מאיסור אכילה קודם התפלה, שיש פוסקים הסוברים שלא מועיל אפי' להניח שומר שיזכירו. (הליכות עולם א, רנב).

בדיעבד אם התפלל אחר חצות היום ולא חיכה חצי שעה כפי שצריך לעשות, יתפלל שוב מנחה בתנאי של נדבה. וגם 'קטורת' שקודם תפלת מנחה, יאמר רק אחרי חצות. (הלכה ברורה רלג, ג).

[2] אמנם לדעת השולחן ערוך(רלב, א), יש להחמיר שלא לאכול סעודה רגילה אחר חצות היום קודם שיתפלל מנחה, וכל שכן שאסור לאכול סעודה גדולה קודם תפלה, ורק טעימה בעלמא מותרת. אך מנהג העולם להקל לאכול אחר חצות היום קודם תפלה. ואף הספרדים נהגו להקל בזה, כל זמן שלא הגיע זמן מנחה קטנה. וסמכו על שיש להם זמן קבוע לתפלת מנחה או שומר שיזכיר להם. אך אם אפשר להתפלל קודם מנחה גדולה כדי לא לאכול קודם תפלה, עדיף.

ואין להקל לאכול סעודה גדולה לאכול אחר חצות היום, אפי' אם יש להם זמן קבוע לתפלה או שומר שיזכיר להם. (הלכה ברורה רלב ה ו הליכות עולם א רנד)

[3] גם בזה לדעת השולחן ערוך אסור מזמן חצות היום, אך מנהג העולם להקל להכנס לבית המרחץ או לדון אפי' אחר מנחה קטנה אם יש להם זמן קבוע לתפלה, ונכון לשים שומר שיזכיר להם להתפלל. (הלכה ברורה רלב ח)

[4] השולחן ערוך (רלג, ב) כתב, אם יש לו מים צריך ליטול ידיו אפילו אין רואה בהם שום לכלוך, ואם אין לו מים מזומנים, אינו צריך ליטול.

[5] קודם תפילת עמידה אומרים, למנצח וכו' מה ידידות, פרשת התמיד, ופיטום הקטורת, אשרי, תיכון תפילתי ועמידה. לאחר עמידה אומרים תחנון, קדיש תתקבל, לנצח בנגינות, קדיש יתום, ועלינו לשבח.

[6] ואין מנהגנו להתעטף בטלית בתפילת מנחה וערבית.

[7] וכך עושים הספרדים(הלכה ברורה רלב, ב, ג). ויש מקומות שנהגו לומר חזרה קצרה במנחה, ואין לעשות כך(להתפלל חזרה קצרה) לכתחילה אלא רק בשעת הדחק. כגון, שיש חשש שיעבור הזמן אם יעשו חזרה שלימה, או אם הציבור מדברים בשעת החזרה, או כשיש פועלים שנאלצים להתפלל מהר כדי להגיע לעבודתם בזמן.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה