הקדמה לדיני עסקא:
בזמננו כל מערכת המסחר בנויה על הלוואות בריבית, וכמעט אין היום אפשרות להתחמק לגמרי מהלוואות בריבית מן התורה או מדרבנן. נפוצה בציבור הדעה, שבשביל זה עושים היתר עסקא, כדי שיהיה מותר ללוות ולהלוות בריבית, ויש גם שלועגים על היתרים אלו, כאילו שחכמים מוצאים תמיד דרך לעקוף את איסורי התורה כשהם מעוניינים בכך, והסיבה לכך שהם לא מצאו פתרון לתחבורה בשבת, היא כי אינם מעוניינים בזה.
אבל האמת היא, שהיתר עסקא בנוי על יסודות אמיתיים בהלכה, שיתבארו בסימן זה, והוא אכן אינו מתיר כל הלוואה בריבית, אלא רק הלוואות שתואמות את המסגרת של ההיתר, והוא גם משנה את אופי ההלוואה, ויוצרת סיכון מסויים למלווה שאינו קיים בהלוואות רגילות. ומי שאינו מוכן לקחת על עצמו את הסיכונים, אינו יכול לעשות היתר עסקא. יתירה מזו, גם אם הוא מודע למה שכתוב בהסכם היתר עסקא, אלא שהוא מתייחס לכך כאל נייר חסר ערך משפטי ומסחרי, לצורכי דת בלבד, וייחס זה ידוע ומקבל גיבוי משפטי, אין ערך להיתר עסקא שהוא חתום עליו, וכל מי שעושה איתו עסקים שיש בהם הלוואות בריבית, עובר על איסורים חמורים מן התורה.
ואכן לפני כמה עשרות שנים, אחד הבנקים הגדולים במדינה העלה טיעון כזה, שמדובר במסמך דתי בלבד, בדיון משפטי שנערך מול אחד הלווים שרצה לממש את הזכויות שלו הנובעות מן ההיתר, ובית המשפט קיבל את הטיעון. בעקבות זאת, יצאה הוראה לציבור שומרי המצוות שבארץ שיש להם להעביר את חשבונות הבנק לבנקים אחרים באופן מיידי, מאחר והמשך התקשרות עם בנק זה יש בו איסורי ריבית חמורים, מה שאכן בוצע, וגרם לבנק הפסדים עצומים. לאחר מכן ישבו נציגי הבנק עם וועדה של רבנים ועורכי דין, כדי לנסח מחדש היתר עסקא, שיהיה לו תוקף משפטי, ובכל זאת הסיכון הממשי של הבנק יהיה נמוך ככל האפשר.
בסימן זה יתבארו דיני עסקא, ודין היתר עסקא שבנוי על דיני עסקא.
הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ מָעוֹת שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהֶן וְהָרֶוַח יִהְיֶה לַחֲצָאִין, וְגַם הַהֶפְסֵד יִהְיֶה עַל שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה, זֶהוּ נִקְרָא עִסְקָא וְאָסוּר, מִפְּנֵי כִּי הַחֲצִי מִמָּעוֹת אֵלּוּ הִיא מִלְוֶה בְּיַד הַמְקַבֵּל, שֶׁהֲרֵי הִיא בָּאַחְרָיוּת שֶׁלּוֹ וְהוּא נוֹטֵל אֶת הָרֶוַח, וְגַם הַהֶפְסֵד עָלָיו. וְהַחֲצִי הוּא פִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא בְּאַחְרָיוּת הַנּוֹתֵן, וְהוּא לוֹקֵחַ אֶת הָרֶוַח מֵחֲצִי זֶה, וְגַם הַהֶפְסֵד מֵחֲצִי זֶה עָלָיו. וְהַמְקַבֵּל שֶׁהוּא מִתְעַסֵק וְטוֹרֵחַ בַּחֲצִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁהוּא שַׁיָּךְ לְהַנּוֹתֵן, זֶהוּ רַק מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ אֶת הַחֲצִי בְּהַלְוָאָה, וַהֲוֵי רִבִּית וְאָסוּר. וְיֵשׁ הֶתֵּר לָזֶה, אִם הַנּוֹתֵן נוֹתֵן לְהַמְקַבֵּל אֵיזֶה שָׂכָר[1] בִּשְׁבִיל הֶעָמָל וְהַטֹּרַח שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בְּחֶלְקוֹ. וְיֵשׁ לִקְצוֹץ, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ מִיָּד בִּשְׁעַת נְתִינַת הַמָּעוֹת שְׂכָרוֹ. וְדַי אֲפִלּוּ בְּדָבָר מוּעָט (קע"ז).
שיתעסק בהן – שישקיע אותם בעסקים.
ההפסד – אם העסקים לא יצליחו, והכסף יתמעט במקום שיתרבה, שניהם סופגים את ההפסד.
זהו נקרא עסקא – כאשר משקיע נותן כסף לאדם אחר או לחברה כדי שהם יעבדו עם הכסף, באופן רגיל, אם לא סיכמו דבר אחר, הרווחים וההפסדים אמורים להתחלק בשווה בין המשקיע לבין העובד או החברה שיודעים למנף את הכסף לרווחים. ולסוג התקשרות כזו קוראים עסקא, גם אם התנאים הם שונים והסיכום הוא שבעל הכסף מרויח פחות ממחצית הרווח או יותר.
ואסור – אבל אם סיכמו שבמידה והעסקא תניב רווחים יתחלקו ברווחים בשוה, ואם יהיו הפסדים המשקיע ישא בשני שלישי ההפסד, או שסיכמו שבמידה ויהיו רווחים ייקח המשקיע רק שליש מהרווח, בעוד שאם יהיה הפסד הם יתחלקו בו בשווה, מותר, כמו שיתבאר.
החצי ממעות אלו היא מלוה... – אם אדם מלווה לחברו כסף, האחריות כולו על הלווה, והוא גם גורף את הרווחים, ומחזיר רק את הקרן. ואם אדם שוכר אדם אחר שיעבוד עבורו בכסף שלו, האחריות להפסדים העלולים לקרות היא עליו [כל עוד שלא התרשל המקבל], והוא גם מקבל את כל הרווחים, שהרי הכסף שלו, אלא שהוא צריך לשלם למקבל את שכרו עבור העבודה כמו שסיכם איתו. שכר זה יכול להיות סכום קבוע, סכום לפי שעות עבודה, או אחוזי רווח. אלא שבדרך כלל אנשים אינם מעוניינים לעבוד באופן זה שאין למקבל שום אחריות, אלא מעוניינים להטיל גם עליו חלק מן האחריות כדי ליצור אצלו אמביציה לעבוד כמו שצריך, ולכן הרגילות היא לסכם [ולכן מתפרשת עסקא בדרך זו גם אם לא סיכמו זאת בפירוש] שמחצית ההפסדים על המקבל. המשמעות היא, שאת מחצית הסכום על המקבל להחזיר בכל מקרה, ללא שום קשר להצלחת העסקים, והמחצית השנייה הוא מחזיר רק אם יישאר ממנה משהו. אם למשל לקח 1000 ₪, והעסק לא הצליח, אזי גם אם לא נשאר כלום מההשקעה הראשונית על המקבל להחזיר לנותן 500 ₪ מכיסו, ואם נותרו 300 ₪ וההפסד היה 700 ₪, הוא צריך לשלם מכיסו 350 ₪, מחצית ההפסד, ומחזיר לנותן 650 ₪, וגם הנותן מפסיד 350 ₪, ואם נותרו 800 ₪, משלם מכיסו 100 ₪, ומחזיר לו 900 ₪, כך שלמעשה הוא תמיד מחזיר לכל הפחות את מחצית הסכום שקיבל. מצב זה מוגדר כהסכם שחציו מלווה וחציו פקדון, זאת אומרת ש500 ה₪ שהוא אמור להחזיר בכל מקרה הם הלוואה, ו500 ה₪ שאינו חייב להחזירם כאשר נפסדו, הם פקדון בידו בלבד, והאחריות עליהם מוטלת על הנותן, כאשר אנחנו מניחים שכל הפסד שיקרה יפגע בצורה שוויונית בחצי המלווה ובחצי הפקדון, ולכן בדוגמה שצייננו שההפסד היה על סך 700 ₪, 350 ₪ הוא הפסד של הפקדון, ואותם הנותן סופג, ו350 ₪ הם ההפסד של ההלוואה, ואותם המקבל סופג, ולכן עליו להשלימם מכיסו ולהוסיף אותם על 300 ה₪ שנותרו, שאותם הוא צריך להחזיר בכל מקרה.
והוא נוטל את הרווח – זה אינו מוכיח את צורת חלוקת העסקה, כי גם בעסקה שכולה פקדון ניתן לסכם שתמורת שירותיו לוקח המקבל 50% מהרווח. אבל מאחר ואכן מחצית הסכום הוא הלוואה כמו שהתבאר, נמצא שמחצית הרווחים מגיעים לו ללא הסכם, שהרי זה הכסף שלו שהרוויח, ולכן סכום זה אינו יכול להיחשב כמשכורת שהנותן משלם למקבל על עבודתו.
וגם ההפסד עליו – זה מוכיח שהחצי הוא מלווה, שאם לא היה מלווה, למה היה המקבל צריך להפסיד מחצית מהסכום.
הוא לוקח את הרווח מחצי זה – וזה מוכיח שלכל הפחות מחצית מהכסף הוא פקדון, שאם היה מלווה לא היה אמור להיות למשקיע חלק ברווחים.
זהו רק מפני שנותן לו את החצי בהלוואה... – הסיבה לכך שהמקבל מוכן לעסקא זאת, ואינו דורש משכורת על עבודתו, היא מפני שהדבר משתלם לו, שהרי ביחד עם העבודה שהוא עובד עבור הנותן במחצית הסכום, הוא עובד עבור עצמו בכסף שהוא קיבל ממנו בהלוואה, והמשקיע לא היה נותן לו את ההלוואה הזאת אם המקבל היה עובד רק עבור עצמו, ונמצא שהוא קיבל הלוואה ותמורתה הוא עובד למען המלווה בחינם בחצי שרק מופקד אצלו ושייך למלוה, וזה ריבית.
שכר בשביל העמל והטורח – שאז עבודתו אינה תמורת ההלוואה אלא תמורת שכר שהוא חיצוני לעסקא.
לקצוץ – לקבוע מראש מה יהיה שכרו על עבודתו, וכן ניתן לקבוע שאין המקבל נוטל שכר קבוע מראש, אלא הוא מקבל אחוזים מן הרווח של חלק הפקדון השייך לנותן, במידה ויהיו רווחים, או במידה והרווחים יעלו על סכום מסויים.
בשעת נתינת המעות – הראשונית, בתחילת העסקא, יתן לו מעט יותר, כסף שאינו לא הלוואה ולא פקדון אלא משכורת, ואין צריך להחזירו אפילו אם יהיו רווחים.
הערות:
- מאחר והמקבל נחשב כלווה על מחצית מסכום העסקא, אסור למקבל לעשות שום טובה למשקיע שלא היה עושה לו בלי ההתקשרות העסקית שביניהם, בכל תקופת קיום העסקא, כמו שהתבאר בסימן סה סעיפים ח-י.
יְכוֹלִין לְהַתְנוֹת, שֶׁלֹּא יְהֵא הַמְקַבֵּל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהִפְסִיד מִן הַקֶּרֶן כִּי אִם עַל פִּי עֵדִים כְּשֵׁרִים, וְעַל הָרֶוַח לֹא יְהֵא נֶאֱמָן כִּי אִם בִּשְׁבוּעָה (קס"ז).
יכולין להתנות... – אם לא התנו כלום, והמקבל טוען שהעסקים לא הצליחו והקרן נפסד, עליו להחזיר את מחצית הסכום, ועל המחצית השנייה הוא צריך להישבע שאכן נפסד ואינו ברשותו, והוא לא התרשל בשמירה על הכסף והשקיע אותו בצורה נבונה לפי הבנתו או לפי ההסכמים שסוכמו מראש. ואם טוען שלא היה רווח, על המשקיע להוכיח שהיה רווח.
שלא יהא המקבל נאמן – אפילו בשבועה.
עדים כשרים – שעדותם מתקבל בבית הדין.
על הרווח לא יהא נאמן כי אם בשבועה – יכולים להתנות שיוצאים מתוך הנחה שעסקא זו מניבה רווחים בסך מסויים, והנותן יקבל מחצית מרווחים אלו, ואם הרווחים יהיו פחותים מהמצופה, יצטרך המקבל לאמת זאת על ידי שבועה, אבל אסור לסכם שיצטרך להביא דווקא עדים שיעידו שלא היו רווחים, כיון שידוע מראש שבכל עסקא אין בטחון שיהיו רווחים, אין הנותן יכול לומר שאינו מאמין למקבל אפילו אם יישבע.
הערות:
- התנאים שהם מתנים ביניהם צריכים להיות תנאים שאפשר לקיימם אם רוצים בכך ומתאמצים, ולכן בזמננו, שרוב מוחלט של העסקים נעשים בצורה שלא יתכן שיהיו עדים שיוכלו להעיד מה קרה עם הכסף, צריך שיתנו ביניהם על אופציה מעשית להוכחת הפסד, כגון שיהיה נאמן בשבועה בבית דין מסויים המקובל עליהם, בצירוף עם הסבר מפורט המגובה בהצגת המסמכים וספרי החשבונות ו/או רישומים, ראיות והוכחות מכל גורם רלוונטי.
גַּם יְכוֹלִין לְהַתְנוֹת שֶׁהַבְּרֵרָה הִיא בְּיַד הַמְקַבֵּל, שֶׁאִם יִרְצֶה לָתֵת לְהַנּוֹתֵן כָּךְ וְכָךְ בְּעַד הַחֵלֶק הָרֶוַח שֶׁלּוֹ, תְּהֵא הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְכָל מוֹתַר הָרֶוַח יִשָּׁאֵר לוֹ. וְדֶרֶךְ זֶה הוּא נָכוֹן, כִּי מִסְּתָמָא הַמְקַבֵּל לֹא יִרְצֶה לִשָּׁבַע, וְיִתֵּן לַנּוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁיִּקְצְבוּ בֵּינֵיהֶם, וְזֶהוּ הֶתֵּר עִסְקָא הַנָּהוּג בֵּינֵינו[2]. וַאֲפִלּוּ אִם הַמְקַבֵּל יוֹדֵעַ אַחַר כָּךְ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא הִרְוִיחַ, אוֹ אֲפִלּוּ אִם הִפְסִיד, יָכוֹל לִתֵּן לְהַנּוֹתֵן אֶת הַקֶּרֶן עִם הָרֶוַח שֶׁקָּצְבוּ בֵּינֵיהֶם, וְאֵין כָּאן שׁוּם אִסּוּר, דְּכֵיון שֶׁיֵשׁ עָלָיו חִיּוּב שְׁבוּעָה, יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בְּמָמוֹנוֹ מִן הַשְּׁבוּעָה.
הברירה – היכולת לברור באחת משתי אפשריות.
אם ירצה – במקום להסתבך עם שבועות והוכחות.
כך וכך בעד החלק הרווח שלו – ואם יעביר לו סכום זה, יהיה מותר לו לשמור לעצמו את יתרת הרווח, ולא יצטרך להישבע או להוכיח כמה רווח היה.
הוא נכון – הוא פותר לרוב את בעיית הריבית בהשקעות, בלי שהנותן לוקח סיכון גדול מדי שלא יקבל אחוזים קבועים מההלואה, או שיפסיד את הקרן.
לא ירצה לישבע – שדרך היהודים להתרחק מאד משבועות אפילו על אמת, כמבואר בסימן קפא סעיף יז, מפני שיש על שבועת שקר עונש כבד מאד, ופעמים רבות יש גם בשבועת אמת מעט אי-דיוק.
זהו היתר עסקא הנהוג בינינו – שבמקום לסכם על ריבית קבועה, מסכמים על סכום קבוע של דמי התפשרות, שמאפשרים למקבל להימנע מלהגיש את כל ההוכחות על מה שקרה בפועל עם הכסף. וניתן לעשות הסכם זה גם בהלוואה רגילה לצורך עסקי, ולאו דוקא במקרה שאכן המלווה רוצה להשקיע בעסקא מסויימת, שגם אז יוכלו לנסח את ההסכם כחצי מלווה וחצי פקדון, ולהתנות על דמי התפשרות בגובה מסוים.
יכול ליתן... – ואינו חייב לנסות להוכיח שהוא פטור מכך.
אין כאן שום איסור – ריבית, אפילו שבסופו של דבר הוא מחזיר לנותן יותר כסף ממה שהלווה לו, בלי שיהיה רווח.
יכול לפטור את עצמו בממונו מן השבועה – מותר לאדם שחייב שבועה לשלם כסף כדי שיוותר לו התובע על השבועה, וכך היא הגדרת הסכום הקצוב ביניהם.
הערות:
- אמנם עסקא כזו נראית כמו הלוואה בריבית ממש, אבל היא טומנת בחובה סיכון למלווה, כי אם אכן יהיו הפסדים רציניים, והמקבל יחליט ששוה לו להביא את ההוכחות לכך, ולהיפטר מלהחזיר חלק מהסכום, ועל כל פנים שלא לשלם ריבית, יוכל לעשות זאת. וזאת הסיבה למה הבנקים אינם מתלהבים על היתר עיסקא שכזה, ורק בגלל ששוה להם גם מדי פעם להפסיד חוב בצורה כזאת, אם תמורת זה היהודים שומרי המצוות יהיו מוכנים להשקיע אצלם, לכן הם מסכימים לחתום על היתר עסקא שמחייב משפטית, כמו שהקדמנו בהקדמה לסימן זה. עם זאת הם מנסים להנמיך את הסיכונים על ידי התניית תנאים נוספים, הקניית חלק מנכסי הלווה למלוה כך שיהיו לו חלק בכל עסקיו ולא רק בעסק שלשמו נלקחה ההלוואה, ועוד. ועם זאת, חייבים להישמר מהתניית תנאים שקיומם בלתי אפשרי, כמו שכתבתי בסעיף ב, והם עובדים קשה למצוא את האיזון בעל הסיכון הנמוך ביותר מבחינתם.
אֲבָל שֶׁיִּקְנֶה הַמְקַבֵּל אֶת חֵלֶק הָרֶוַח שֶׁל הַנּוֹתֵן בְּכָךְ וְכָךְ, שֶׁיִּהְיֶה מְחֻיָּב לָתֵת לוֹ אַחַר כָּךְ כָּךְ וְכָךְ בְּכָל אֹפֶן, זֶהוּ אָסוּר, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְהַמְקַבֵּל הַבְּרֵרָה.
שיקנה המקבל את חלק הרווח של הנותן – שיסכמו ביניהם, שתמורת הרווחים שאינם ברורים מראש האם הם יהיו וכמה הם יהיו, מקבל הכסף יתן סכום קבוע מראש לנותן הכסף, ובכך ייפטר מלעשות חשבון מדוייק ולהתחלק בכסף.
שיהיה מחוייב... – כאשר ההסכם הוא שלא תהיה אופציה להוכיח הפסדים או רווחים נמוכים, אלא הרווחים נקנו מראש בסכום כסף קבוע שאותו המקבל מעביר לנותן.
הברירה – היכולת לבחור אם הוא מעדיף להישבע ולהביא הוכחות הפסד, או שהוא מעדיף לתת את הסכום הקבוע שסיכמו עליו.
נָתַן לוֹ עִסְקָא עַל זְמָן, וְנִתְעַכֵּב אֶצְלוֹ הַמָּעוֹת גַּם אַחַר זְמַן הַפֵּרָעוֹן, צָרִיךְ הַמִּתְעַסֵּק לִתֵּן לוֹ רֶוַח גַּם בְּעַד הַזְּמַן שֶׁאַחַר כָּךְ, כִּי מִסְּתָמָא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ עַל תְּנַאי הָרִאשׁוֹן. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר לִכְתֹּב תֵּכֶף בְּתוֹךְ שְּׁטַר עִסְקָא, שֶׁאִם יִשָּׁאֵר הַמָּעוֹת אֵצֶל הַמְקַבֵּל לְאַחַר הַזְּמָן, יִהְיֶה גַּם כֵּן בִּתְנַאי זֶה[3].
על זמן – שסיכמו מתי תסתיים העסקא ויוחזר הכסף לידי המשקיע.
נתעכב אצלו המעות – והוא ממשיך לעסוק בהם ולהרויח.
ליתן לו רווח – אינו יכול לומר שלא סיכמו על המשך ההתקשרות, וכל מה שהוא טורח לאחר שהסתיים הזמן הוא טורח עבור עצמו.
על תנאי הראשון – חלוקת רווחים והפסדים, ותשלום על העבודה, ודמי פשרנות אם אינו רוצה להוכיח רווחים והפסדים.
יהיה גם כן בתנאי זה – יתחלקו ברווחים ובהפסדים באותם תנאים שסיכמו מראש.
נֹסַח שְׁטָר עִסְקָא:
מוֹדֶה אֲנִי חָתוּם מַטָּה שֶׁקִּבַּלְתִּי לְיָדַי מֵאֵת ר' רְאוּבֵן הוֹרְוִיץ מֵאוּנְגְּוַאר סַךְ מֵאָה זְהוּבִים אעס"וו בְּתוֹרַת עִסְקָא לַחֲצִי שָׁנָה מִיּוֹם דִּלְמַטָּה, וְהִתְחַיַּבְתִּי אֶת עַצְמִי שֶׁכָּל סְחוֹרָה טוֹבָה שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית בְּעֵינַי שֶׁהִיא הַיּוֹתֵר קְרוֹבָה לְהַרְוִיח בָּהּ, מְחֻיָּב אֲנִי לִקְנוֹת בְּעַד סַךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וְהֵם קוֹדְמִין לִמְעוֹתַי. וְכָל הָרֶוַח שֶׁיִּתֵּן ה' לְיָדַי מֵאוֹתָהּ סְחוֹרָה, יִהְיֶה מֶּחֱצָה הָרֶוַח לִי וְהַמֶּחֱצָה לְר' רְאוּבֵן הַנִּזְכַּר לְעֵיל, וְכֵן חַס וְשָׁלוֹם לְהֶפְסֵד הוּא חֵלֶק כְּחֵלֶק. וּמִיָּד לְאַחַר כְּלוֹת חֲצִי שָׁנָה מִיּוֹם דִּלְמַטָּה אֲנִי מְחֻיָּב לְהַחֲזִיר לְר' רְאוּבֵן הַנִּזְכַּר לְעֵיל אֶת הַקֶּרֶן וְגַם חֲצִי רֶוַח שֶׁלּוֹ, וְלֹא יְהֵא לִי נֶאֱמָנוּת לוֹמַר הִפְסַדְתִּי אֶלָּא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים, וְעַל הָרֶוַח לֹא אֱהֵא נֶאֱמָן, רַק בִּשְׁבוּעָה. וְאוּלָם תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ שֶׁאִם אֶרְצֶה לִתֵּן לוֹ בְּעַד חֵלֶק רֶוַח שֶׁלּוֹ י' זְהוּבִים, אַזַי אֵין לוֹ עָלַי שׁוּם תְּבִיעָה, כִּי הַמּוֹתָר שַׁיָּךְ לִי לְבַד אֲפִלּוּ יְבֹרַר שֶׁהָיָה הַרְבֵּה רֶוַח, וְכָל דִּין תּוֹרַת נֶאֱמָנוּת לְבַעַל הַשְּׁטָר אַף לְאַחַר זְמַן הַפֵּרָעוֹן. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא אַחֲזִיר אֶת הַמָּעוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל, הֵם בְּיָדִי בְעִסְקָא בָּאֹפֶן הַנִּזְכָּר לְעֵיל. וְקִבַּלְתִּי שְׂכַר עֲמָלִי.
אוּנְגְווַאר כ"ח שבט תרל"א לפ"ק.
שמעון אייזנשטיין
בפנינו עדים:
לוי בלוישטיין יהודה הויכבערגער
נוסח שטר עסקא – דוגמה לנוסח, וצריך כמובן להתאימו לעסקה המסוימת שנעשית עכשיו.
אעס"וו - ראשי תיבות של "אעסטעררייכישע וועהרונג" – מטבע אוסטרי.
התחייבתי את עצמי... – מדובר על שטר היתר עסקא כללי, של אדם שלווה כסף לצורך עסקים. בשטר הוא מתחייב לעשות בכסף זה עסקים בצורה המועילה ביותר.
קודמין למעותי – אם יזדמן לי עסק מוצלח, לא אומר שחבל לעשות עסק זה עם כספי שותפות, שיש לי בהם רק מחצית הרווחים, אלא אשתמש בכסף שלי כך שהרווח יהיה כולו שלי, וכספים אלו ימתינו לעסק פחות מוצלח.
אין לו עלי שום תביעה – שאשבע לו או אוכיח לו שלא היו יותר רווחים.
אפילו יבורר שהיה הרבה רווח – אפילו אם יתברר בעתיד, שאכן הרווחים היו גדולים יותר, והיה מגיע לראובן יותר מעשרה זהובים לחלקו ברווח.
דין תורת נאמנות לבעל השטר – כך היו כותבים בשטרות, ומשמעות משפט זה הוא שלא יהיה ללוה אפשרות לטעון שהשטר פרוע ולחייב את המלווה שבועה.
אף לאחר זמן הפרעון – גם אם יעבור זמן רב מהתאריך שרשום בשטר כזמן שבו אמורים לפרוע אותו, ומצד ההגיון היינו אומרים שמסתבר שמשום מה השטר נתקע אצל המלווה והחוב שולם זה מזמן, שאם לא כן מדוע המתין זמן רב כל כך לגבות את חובו, בכל זאת יהיה המלוה נאמן לגבות את החוב בשטר זה, ללא שבועה.
וקיבלתי שכר עמלי – כמו שהתבאר בסעיף א, שמלבד החלוקה של הרווחים צריך המשקיע לשלם שכר למתעסק. ועיין בהערה.
לפ"ק – לפרט קטן. השטר נכתב בשנת חמשת אלפים ושש מאות ושלושים ואחת לבריאת העולם, אבל המספר 'תרל"א' מציין רק את המאות ומתעלם מהאלפים, והיו אמורים לכתוב 'שנת ה' אלפים ותרל"א', וכשמוותרים על כך, כותבים לפ"ק.
הערות:
- יש שפירשו בדעת הקיצור שולחן ערוך שגם אם לא שילם לו שכר בפועל, אם הוא חותם בשטר שקיבל שכר, די בכך, ורבים חולקים על דין זה, וסוברים שצריך לשלם בפועל שכר למתעסק, ולכן נהוג היום לכתוב בתוך שטר היתר עסקא את גובה שכר הטרחה, ואחר כך כותבים ששכר הטרחה כלול ברווח הנותר אצל המתעסק אחרי שמשלם את דמי הפשרנות. ומי שרוצה להשתמש בנוסח שבקיצור שולחן ערוך, יקפיד לתת באמת למקבל מטבע כלשהו כשכר על הטירחה בזמן מסירת הכסף לעיסקא, ומסתבר שזו היתה כוונת הקיצור שולחן ערוך.
- בשטר זה צריך לשלם את הרווחים או את דמי הפשרנות עם סיום העסקה, כאשר ברורים הרווחים. אבל לשלם מדי יום או שבוע או חודש סכום כסף קבוע כדמי פשרנות, כאשר ברור לשתי הצדדים שעדיין אין רווחים להתחלק בהם, אסור, ואפילו אם מגדיר שיהיה חייב לתת כל חודש סכום מסויים, ואם עדיין לא יהיו רווחים ירד סכום זה מן הקרן, או כל פטנט אחר, אסור לדעת הקיצור שולחן ערוך והרבה פוסקים, שכל תשלום חודשי קבוע נראה ריבית ממש, ואין דרך לעשות עסקא אלא באופן שהםא מסכמים שרק עם סיום העסקא הם מתחלקים ברווחים או שהמקבל משלם סכום מוגדר. כמובן אין איסור שהמקבל מיוזמתו ישלם חלק מסכום הפשרנות בכל חודש, ולא ימתין עד שיצטרך לתת את כל הסכום בבת אחת. והרוצה לעשות היתר עסקא בסכום חודשי קבוע כמו שעושים הבנקים, צריך להתייעץ עם רב הבקי בהלכות ריבית.
- קיימים היום בתי הוראה מיוחדים שבהם יושבים רבנים מומחים שעונים על שאלות בהלכות ריבית ועסקא 24 שעות ביממה, למשל בטלפון 053-3110820 [רב קווי].
[1] ואם לא קצץ עד שגמר, ישאל מורה הוראה כי יש בזה חילוקי דינים.
[2] המקבל מחבירו מעות לעיסקא באופן המותר, אין לו לתת לבעל המעות שום מתנה עבור זה שנתן לו המעות. אך אם החזיר לו המעות, מותר לתת לו על זה מתנה קטנה. (מלוה ה' יב, כא).
[3] ומותר למתעסק לסכם עם בעל הממון שעד תאריך מסוים יתעסק לטובת שניהם, ואחרי תאריך זה יתעסק רק לטובת בעל המעות, או שקודם יתעסק רק לטובת בעל המעות, ואחר תאריך מסויים יתעסק לטובת שניהם, בתנאי שכשמתעסק לטובת בעל המעות, יהיה אחריות בעל המעות על המעות בלבד, וכן שיתן לו בעל המעות שכר טירחא אפי' בשיווי דינר עבור הזמן הזה שטורח רק בשבילו. (מלוה ה' יב, כד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך