מֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּנְדוּנְיַת חֲתָנִים, כְּגוֹן שֶׁפָּסַק נְדוּנְיָא לְבִתּוֹ וְהִתְנָה עִם חֲתָנוֹ שֶׁכָּל שָׁנָה שֶׁיַּנִּיחַ אֶצְלוֹ אֶת הַנְּדוּנְיָא יִתֵּן לוֹ כָּךְ וְכָךְ שָׂכָר, מֻתָּר, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כְּמוֹסִיף לוֹ נְדוּנְיָא, וּכְאִלּוּ אָמַר לוֹ אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מַתָּנָה כָּךְ וְכָךְ לִזְמַן פְּלוֹנִי. וְאִם לֹא אֶתֵּן לְךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי, עוֹד אֲנִי מוֹסִיף לְךָ כָּךְ וְכָךְ, דְּמֻתָּר. וְדַוְקָא כְּשֶׁהִתְנוּ כֵן מִיָּד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַתְּנָאִים. דְּכֵיוָן דְּעַד עַתָּה לֹא הָיָה עָלָיו שׁוּם חִיּוּב, אִם כֵּן הַכֹּל הוּא חִיּוּב אֶחָד. אֲבָל אִם בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַתְּנָאִים נִתְחַיֵּב בִּסְתָם סַךְ נְדוּנְיָא, וּבִשְׁעַת הַחֲתֻנָּה רוֹצִים לְהִתְפַּשֵּׁר לָתֵת לוֹ דְּבַר מַה בִּשְׁבִיל הַרְחָבַת הַזְּמָן, אָסוּר, וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת בְּדֶרֶךְ הֶתֵּר [קע"ו קע"ז].
בנדונית חתנים – הכסף שמבטיח אבי הבת לתת לחתן.
שיניח אצלו – שהחתן מסכים שהנדוניה תישאר בינתיים אצל חמיו.
יתן לו כך וכך שכר – אבי הבת נותן לחתן סכום מסויים.
דמותר – מפני שאין כאן הלוואה.
התנאים – המסמך שכותבים בשעת השידוכין [התבאר בהקדמה לסימן קמז], שבו מתאמים את המחוייבויות הכספיות ששני הצדדים לקחו על עצמם.
לא היה עליו שום חיוב – לא התחייב האב עדיין כלום, ועכשיו הוא מתחייב, ומיד מתנה את סך ההתחייבות בזמן הפרעון.
להתפשר – כאשר החתן תובע את הסכום שהובטח לו, ומתנה בכך את הסכמתו לנישואין, וביד חמיו עדיין אין את הסכום, ורוצים לעשות פשרה, שהחתן יוותר על קבלת הנדוניה עוד לפני החתונה, ותמורת זה סכום הנדוניה יגדל.
אסור – כי במקרה זה שהחוב קיים כבר, דחיית התשלום תמורת תוספת נחשבת כריבית גמורה.
בדרך היתר – וצריכים להתייעץ עם רב הבקי בהלכות ריבית כיצד לעשות.
יִשְֹרָאֵל שֶׁלָּוָה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, וְיִשְֹרָאֵל אַחֵר יִהְיֶה עָרֵב, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכוֹל לִתְבּוֹעַ תְּחִלָּה אֶלָּא אֶת הַלֹּוֶה[1], וְאַךְ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לִגְבּוֹת מִן הַלֹּוֶה, אָז יָכוֹל לִתְבּוֹעַ מִן הָעָרֵב, מֻתָּר. אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכוֹל לִתְבּוֹעַ תְּחִלָּה אֶת הֶעָרֵב, אִם כֵּן, הֲוֵי כְּאִלּוּ הֶעָרֵב לָוָה מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִלְוָה לְיִשְֹרָאֵל הַלֹּוֶה וְאָסוּר. וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּוָה מִיִשְֹרָאֵל בְּרִבִּית וְיִשְֹרָאֵל אַחֵר הוּא עָרֵב, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַמַּלְוֵה יָכוֹל לִתְבּוֹעַ תְּחִלָּה אֶלָּא אֶת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַלֹּוֶה, וְאַךְ כַּאֲשֶׁר לֹא יִמְצָא אֶצֲל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַלֹּוֶה אָז יִגְבֶּה מִן הָעָרֵב, מֻתָּר. אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לִתְבּוֹעַ תְּחִלָּה גַּם אֶת הֶעָרֵב, אִם כֵּן הֶעָרֵב הוּא כְּמוֹ לֹוֶה, וְאָסוּר. וְאִם הַיִשְֹרָאֵל עָרֵב רַק בְּעַד הַקֶּרֶן וְלֹא בְּעַד הָרִבִּית מֻתָּר (בְּדִין יִשְֹרָאֵל שֶלָּוָה מִיִשְֹרָאֵל וְיִשְֹרָאֵל אַחֵר יִהְיֶה עָרֵב, וְהַלִּוֶה מְשׁלֵּם לוֹ עֲבוּר זֶה שֶׁהַ"טּוּרֵי זָהָב" וה"שִׂפְתֵי כֹהֵן" בִּ"נְקֻדּוֹת הַכֶּסֶף" מְקִלִּין, הִנֵּה דַעַת ה"חַוּוֹת דַּעַת" לְהַחְמִיר, עַיֵן שָׁם) (ק"ע).
לוה מעובד כוכבים בריבית – שזה מותר, שנאמר (דברים כג כא) 'לנכרי תשיך'.
אם הוא בעניין – אם חוקי המדינה, או לחילופים ההסכם שהם סיכמו ביניהם.
הוי כאילו הערב לוה... – כי חיוב הערב לשלם את החוב הוא חיוב ישיר לגוי המלווה, ואינו יכול להיווצר אלא אם הערב יהיה מוגדר כלווה, שהכסף שהגיע בסופו של דבר ללווה הסופי כאילו עבר דרכו.
שלוה מישראל בריבית – גם זה מותר מן התורה.
משלם לו – לערב כדי שיסכים להיות ערב.
השפתי כהן בנקודות הכסף – רבי שבתי כהן חיבר כמה ספרים, ביניהם את הספר 'שפתי כהן' על השולחן ערוך, ואת הספר 'נקודות הכסף' – השגות על הספר 'טורי זהב' של רבי דוד הלוי. הספר 'שפתי כהן', המכונה 'ש"ך', הפך למפורסם כל כך, שרגילים לקרוא למחבר על שם הספר גם כאשר מצטטים ממנו דברים שכתובים באחד מספריו האחרים.
מקילין – שאין קשר בין השכר שהערב מקבל לבין ההלואה.
להחמיר – מפני שהדבר נחשב כאילו שהערב קיבל את ההלואה והעביר אותה ללווה, ואם כן הוא המלווה ואסור לו לקחת מהלווה יותר כסף.
עיין שם – הנידון שם מסובך, ויש מקרים שאין בהם מחלוקת, אבל במקרים שיש בהם מחלוקת נטיית הקיצור שולחן ערוך להחמיר.
הערות:
- סעיף זה והסעיפים הבאים יוצאים מתוך הנחה שאין שום איסור להלוות לגוי כסף בריבית. אבל האמת היא, שאמנם מותר מן התורה להלוות לגוי בריבית, אך חכמים אסרוהו כדי שלא יסתובב אצל הגוים וילמד ממעשיהם, ורק לתלמיד חכם, או כדי להרויח צרכי חיים בסיסיים התירו. ואמנם הפוסקים כתבו שבזמנם שכל המסחר של היהודים בכל מקרה היה עם הגוים, שבטל האיסור ומותר גם להלוות להם בריבית, אבל בזמננו בארץ ישראל יש להקפיד על הדין המקורי, ולא להלוות כסף לגוי בריבית. ולא אסרו אלא הלוואה בריבית ממש, אבל כל ענייני המסחר שהתבארו בסימן זה שהם אסורים מפני מצבי ריבית שנוצרים תוך כדי המסחר, אין צריך להימנע מהם אצל גוים.
עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאָמַר לְיִשְֹרָאֵל, לְוֵה בִּשְׁבִילִי מָעוֹת בְּרִבִּית מִיִשְֹרָאֵל עַל מַשְׁכּוֹן זֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ מַשְׁכּוֹן אֶלָּא שְׁטַר חוֹב, וְהַמַּלְוֵה סוֹמֵךְ אֶת עַצְמוֹ רַק עַל הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ עַל הַשְּׁטָר שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְעַל הַשְּׁלִיחַ אֵין שׁוּם אַחְרָיוּת, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אִם הַיִשְֹרָאֵל הַשְּׁלִיחַ מֵבִיא אֶת הָרִבִּית לְהַמַּלְוֵה, מֻתָּר לְקַבְּלָהּ, וּבִלְבַד שֶׁהַמַּלְוֵה יִגְמֹר זֹאת בְּדַעְתּוֹ, שֶׁכָּל אַחְרָיוּת הַמַּשְׁכּוֹן וְהַמָּעוֹת, בֵּין בַּהֲבָאָה בֵּין בַּחֲזָרָה הַכֹּל עַל אַחְרָיוּתוֹ, וְעַל הַשְּׁלִיחַ לֹא יִהְיֶה שׁוּם אַחְרָיוּת.
על משכון זה – והגוי נותן לו את המשכון כדי שיביא אותו למלוה.
סומך את עצמו רק על המשכון – הוא מלווה לגוי בגלל הבטחונות שהגוי שלח לו, בלי להטיל אחריות על היהודי שבאמצע. ואם הגוי לא שלח שום בטחונות, הרי היהודי שבאמצע הוא הלווה מהיהודי והמלווה לגוי, ואסור לו לתת ריבית לישראל המלווה.
מותר – ואם יש עליו אחריות, לפעמים מותר ולפעמים אסור, וצריך לשאול רב, כי לפעמים האחריות יוצרת מצב שבו השליח מוגדר כלוה מהיהודי ומלוה לגוי, שאז אסור לו להעביר ליהודי את הריבית שהוא מקבל מהגוי.
מותר לקבלה – מהיהודי שהוא שלוחו של הגוי.
יגמור זאת בדעתו – יותר טוב לומר לו זאת בפירוש, אבל אם חושש שהשליח ינצל את העובדה שלא מטילים עליו אחריות, והכסף ייעלם, יכול גם לתת לשליח להבין שהוא יהיה אחראי, ובלבד שלעצמו הוא יחליט שהוא לא באמת מטיל עליו אחריות.
וְכֵן יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּתַן מַשְׁכּוֹן אוֹ שְׁטַר חוֹב לְיִשְֹרָאֵל חֲבֵרוֹ, שֶׁיִּלְוֶה בִּשְׁבִילוֹ עַל זֶה מָעוֹת בְּרִבִּית מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ סוֹמֵךְ רַק עַל הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ עַל הַשְּׁטָר. וְעַל הַשְּׁלִיחַ אֵין שׁוּם אַחְרָיוּת, מֻתָּר. וְכֵן אִם הַיִשְֹרָאֵל הִלְוָה תְּחִלָּה לְיִשְֹרָאֵל חֲבֵרוֹ עַל מַשְׁכּוֹן, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְהַמַּלְוֵה, לְוֶה מָעוֹת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית עַל מַשְׁכּוֹן זֶה וְעָלַי לְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים סוֹמֵךְ אֶת עַצְמוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בִּלְבַד, מֻתָּר.
הלוה תחילה – בלי ריבית.
על משכון זה – תעביר את המשכון לגוי, ותלוה ממנו כסף על שמי תמורת המשכון, ותיקח לעצמך את הכסף שמגיע לך.
עלי לשלם – לגוי.
על המשכון בלבד – ולא על היהודי שבאמצע.
יִשְֹרָאֵל שֶׁהִלְוָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל מַשְׁכּוֹן בְּרִבִּית כָּךְ וְכָךְ לְחֹדֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַיִשְֹרָאֵל לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא יַלְוֵה לוֹ אֶת הַמָּעוֹת עַל מַשְׁכּוֹן זֶה, וְשֶׁהוּא יִטּוֹל אֶת הָרִבִּית שֶׁתַּעֲלֶה מֵהַיּוֹם עַד הַפֵּרָעוֹן, מֻתָּר. אֲבָל אִם הַיִשְֹרָאֵל הָרִאשׁוֹן כְּבָר זָקַף אֶת הַקֶּרֶן עִם הָרִבִּית לְכָל זְמַן הַהַלְוָאָה הֲרֵי הַכֹּל הִיא כְּקֶרֶן שֶׁל יִשְֹרָאֵל, וְאָסוּר לִלְוֹת עַל מַשְׁכּוֹן זֶה מִיִשְֹרָאֵל חֲבֵרוֹ בְּרִבִּית, דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ נָתַן אֶת הָרִבִּית מִכִּיסוֹ [קס"ט].
על משכון זה – של הגוי, והגוי יהיה חייב לו.
כבר זקף את הקרן עם הריבית – שסיכם עם הגוי מהתחלה, שהוא נותן לו הלואה עם אחוז מסויים של ריבית לכל שנה, וההלוואה היא לשלוש שנים, ולפי זה תצטרך לשלם לי בסך הכל כך וכך [כמו בהלוואות שלוקחים היום מבנקים].
בריבית – שהיהודי יתן לו כמה שהוא הלווה לגוי, והוא יעביר לו את החלק הייחסי של הריבית שהגוי היה אמור לשלם מאותו היום והלאה.
כאילו נתן את הריבית מכיסו – שבמקרה זה אין הגוי אמור לשלם ריבית עבור כל יום, אלא סכום כולל על כל התקופה, והוא שייך למלוה הראשון, ואם הוא לווה כסף מיהודי אחר, אין הגוי חייב לו כלום, והריבית שהלווה מעביר למלווה הוא משלו ולא משל הגוי.
מְעוֹתָיו שֶׁל יִשְֹרָאֵל מֻפְקָדוֹת בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהִלְוָה אוֹתָם לְיִשְֹרָאֵל בְּרִבִּית, אִם הָיוּ בְּאַחְרָיוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאִם יֹאבַד הַחוֹב יִתְחַיֵּב הוּא לְשַׁלֵּם בִּמְעוֹתָיו, מֻתָּר. וְאִם אֵינוֹ בְּאַחְרָיוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר (קס"ט). וְלָכֵן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְבוּצוֹת מָעוֹת (קֻפּוֹת חִסָּכוֹן וְכַדּוֹמֶה), שֶׁיֵּשׁ לַיִשְׂרְאֵלִים חֲלָקִים (מְנָיוֹת) שָׁמָּה וְיִשְׂרְאֵלִים לֹוִים מִשָּׁם בְּרִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁהַמְמֻנִּים הֵמָּה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי דְּאִסּוּר גָּמוּר הוּא. וְלָכֵן אָסוּר לִתֵּן לְשָׁם מָעוֹת, כִּי שֶׁמָּא יִלְוֶה יִשְֹרָאֵל שֶׁאֵינוֹ הָגוּן. וְכֵן אָסוּר לִלְווֹת מִשָּׁם, כִּי שֶׁמָּא נָתַן לְשָׁם יִשְֹרָאֵל שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.
שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם – לא די בכך שהגוי לוקח אחריות שאם הכסף ייאבד או ייגנב כל עוד שהוא אצלו הוא יצטרך לשלם, אלא הוא חייב לקחת אחריות גם אם היהודה הלווה לא ישלם את החוב, שהוא בכל זאת יחזיר את הכספים ליהודי המפקיד אצלו.
קופות חסכון וכדומה – בנקים למשכנתאות, שמשקיעים בהם סכומים, והם מלווים את הכספים המושקעים אצלם ללווים.
יש לישראלים חלקים שמה – חלק מהכספים המושקעים שייכים ליהודים.
הממונים – דירקטוריון הבנק והמנהלים.
איסור גמור הוא – מאחר וההשקעות הם דרך מניות, ואם תהיינה הפסדים יקבלו בעלי המניות פחות רווחים, נמצא שאין הגוים המנהלים אחראיים על החובות.
ולכן... – בעקרון היה אפשר להתיר להשקיע שם כספים ולאסור רק ללוות משם, או להיפך, להתיר רק ללוות משם ולאסור להשקיע, אלא שזה היה מועיל רק אם כל היהודים היו נשמעים לפסיקה, אבל אם יש לחשוש שיהודי אחד לא יישמע לפסיקה וישקיע או ילווה שם כספים נגד הנחיות, שוב אי אפשר להתיר לא ללוות ולא להשקיע.
הערות:
- בבנקים שלנו, מאחר והמפקידים את הכספים מקבלים אותם בחזרה במלואם, והאחריות על הבנק, ולא על המפקידים, אם מנהלי הבנק הם גוים, מותר להפקיד שם כספים וללוות מהם כספים. ואם יש יהודים שיש להם מניות של הבנקים, לדעת הקיצור שולחן ערוך אכן אסור ללוות מהם, ולחילופין אסור להשקיע שם כספים ולרכוש מניות. אבל רוב הפוסקים מתירים, כיון שכספי היהודים מועטים כל כך ביחס למחזור הכספים של הבנקים, שהם בטלים ברוב, והלווה משם אינו מוגדר כלווה מהיהודים בעלי המניות.
שֻׁתָּפִין שֶׁצְּרִיכִין לִלְווֹת מָעוֹת בְּרִבִּית מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, יַעֲשׂוּ שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ לַעֲשׂוֹת (עַיֵן "טוּרֵי זָהָב" סִימָן ק"ע סָעִיף קָטִן ג'. "חַוּוֹת דַּעַת" שָׁם סָעִיף קָטֹן א'. וּבְֹשֻלְחָן עָרוּךְ "הַתַּנְיָא" הִלְכוֹת רִבִּית סָעִיף ס"ד).
יעשו שאלת חכם איך לעשות – עלולים להיווצר בעיות שונות, בין היתר מה שלמדנו בסעיף כד שאסור ליהודי להיות ערב להלוואה שיהודי אחר לוקח מגוי, ואם צורת ההלוואה היא כזאת, שהגוי יכול לגבות את החוב מכל אחד מהשותפים, נמצא שכל אחד ערב לחברו על מחצית הסכום, ויש בזה איסור ריבית.
מוּמָר אָסוּר לִלְווֹת מִמֶּנּוּ בְּרִבִּית, וְגַם לְהַלְווֹת לוֹ בְּרִבִּית יֵשׁ לְהַחְמִיר[2] (קנ"ט).
מומר – יהודי שהמיר את דתו. וכן יהודי שעזב את התורה, או שהוא מחלל שבת בפרהסיא, ועיין בסימן קצד סעיף כג.
אסור ללוות ממנו בריבית – שהרי הוא חייב בכל המצוות.
יש להחמיר – אף שבזה יש מתירים.
[1] לשון השולחן ערוך (יו"ד קע, א) לפיכך אם קיבל הגוי שלא יתבע את הערב תחילה, הרי זה מותר. ויש אומרים שאסור רק בערב שלוף דוץ (שמנקה את הלווה מדין המלוה).
[2] השולחן ערוך (יו"ד קנט) כתב, מומר מותר להלוותו בריבית ואסור ללות ממנו בריבית. ובהליכות עולם (ח, ו) כתב, שמותר להלוות למחלל שבת בפרהסיא וכל שכן לכופר בעיקר, אך אסור ללוות ממנו בריבית. ועסקנים יראי שמים שצריכים ללוות כסף מותר להם ללות בריבית אצל רשע מלווה בריבית לצורך פיקוח נפש.(אמנם אותם שאינם שומרי מצוות בימינו, כוון שיש אומרים שיש עליהם דין תינוקות שנישבו, אין להלוותם בריבית)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך