הַדָּבָר שֶׁמְבָרְכִין לְאָכְלוֹ או לִשְׁתֹּתוֹ אוֹ לְהָרִיחַ בּוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מִצְוָה, צָרִיךְ שֶׁיִּקַּח אוֹתוֹ קִדֶם הַבְּרָכָה בְּיַד[1] יְמִינוֹ, וִיכַוֵּן אֵיזֶה בְּרָכָה הוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם שֶׁהוּא עִקַּר הַבְּרָכָה יֵדַע מַה שֶּׁיְסַיֵם וִיבָרֵךְ. וְאִם לֹא אֲחָזוֹ כְּלָל, אֶלָּא שֶׁהָיָה לְפָנָיו כְּשֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו, יָצָא. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לְפָנָיו כְּלָל כְּשֶׁבֵּרַךְ, אֶלָּא שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אַחַר כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת הַבְּרָכָה הָיְתָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, לֹא יָצָא וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית[2] [ר"ו ר"ט].
ביד – אלא אם כן הוא דבר שרגילים להחזיקו בכף או במזלג.
ידע מה שיסיים ויברך – ובדיעבד, אם בשעת הזכרת השם הוא תכנן לברך ברכה אחרת, יתבאר דינו בסימן נו סעיף ה.
אחר כך – אפילו מיד אחרי הברכה.
היתה דעתו עליו – וידע שיביאו לו.
צריך לברך שנית – וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כמבואר בסימן ו סעיף ד, וכן הדין בכל המקרים המבוארים בסימן זה שאדם בירך ברכה ולא היה בה תועלת וצריך לברך שנית.
הערות:
- העיקר בברכה הוא לברך את ה', זאת אומרת לומר 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם', והסיומת אינה אלא ההגדרה, על מה בדיוק מברכים כרגע, ולכן חובה שבשעה שמזכיר את השם יידע על מה הוא מברך, ואם לא ידע, או שהתחיל לברך על דעת לברך ברכה מסוימת ולבסוף ניצל את תחילת הברכה לצורך סיום שונה, יש דעות שסוברים שלא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך, אלא שלמעשה אנחנו לא חוזרים לברך מפני שיש חולקים כמו שיתבאר בסימן נו סעיף ה.
- במצוות, אף שהקיצור שולחן ערוך כתבו ביחד עם דין המאכלים והבשמים, אין העיקר להחזיק את החפץ ביד, אלא העיקר להסמיך את הברכה ככל האפשר לשעת קיום המצוה. ולכן למשל אין מברכים על התפילין כשעדיין מחזיקים אותם ביד, אלא אחר ההנחה לפני ההידוק, כמבואר בסימן י סעיף ד.
- מים זורמים יוצאים מכלל הלכה זו, ומותר לברך עליהם תוך כדי זרימה, אף שהמים ששותה מהם בסופו של דבר אינם אותם מים שהיו לפניו בשעת הברכה.
נָטַל בְּיָדוֹ פְּרִי לְאָכְלוֹ וּבֵרֵךְ עָלָיו וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנֶאֱבַד אוֹ נִמְאַס עַד שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה[3], וְכֵן אִם בֵּרַךְ עַל כּוֹס מַשְׁקֶה וְנִשְׁפַּךְ הַכּוֹס, אִם יֵשׁ לְפָנָיו עוֹד מִמִין זֶה וְגַם דַּעְתּוֹ הָיְתָה לֶאֱכוֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּקַח בְּיָדוֹ, וְאִם כֵּן הָיְתָה הַבְּרָכָה גַּם עַל הַנִּשְׁאָר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית. אֲבָל בִּסְתָם, לֹא חָלָה הַבְּרָכָה רַק עַל מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית[4]. וְכֵן אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכוֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת יוֹתֵר, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה, וְהוּבָא לוֹ עַתָּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית, אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן שֶׁאִם הָיָה אוֹכֵל אוֹ שׁוֹתֶה אֶת הָרִאשׁוֹן, לֹא הָיָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל זֶה שֶׁהוּבָא לוֹ, הָכָא שָׁאנֵי (ר"ו).
ממין זה – מאותו סוג של פירות או משקה כמו זה שבירך עליו.
דעתו היתה – חשב על כך בפירוש.
בסתם – כאשר לא היה ברור לו מראש שיאכל יותר מזה.
צריך לברך שנית – שהרי ברכה אינה יכולה לחול על מה שאינו לפניו בשעת הברכה, כמו שלמדנו בסעיף ג.
אפילו בעניין שאם היה אוכל... – כאשר אדם בירך על מאכל מסוים ואכל ממנו, ואחר כך מביאים לו מאכל נוסף שלא היה לפניו בשעת הברכה, לפעמים צריך לברך שוב ולפעמים לא, ובסימן נז מתבארים הלכות אלו בהרחבה.
הכא שאני – כאן הדין שונה, כיון שהברכה עדיין לא חלה.
צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַפְסִיק יוֹתֵר מִכְּדֵי דִבּוּר בֵּין הַבְּרָכָה לַאֲכִילָה. וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת לְעִיסָה, אָסוּר לְהַפְסִיק עַד שֶׁיִּבְלַע, (דְּהָא עַל הַלְּעִיסָה אֵינוֹ צָרִיךְ בְּרָכָה כְּדִלְקַמָּן סָעִיף ז'). וְאִם הִפְסִיק בְּדִבּוּר[5] בֵּין הַבְּרָכָה לַאֲכִילָה שֶׁלֹּא מֵעִנְיַן הָאֲכִילָה, צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל אִם שָׁהָה בִּשְׁתִיקָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ. וּשְׁהִיָּה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הָאֲכִילָה, לֹא חָשִׁיב הֶפְסֵק כְּלָל[6]. וְלָכֵן כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכוֹל פְּרִי גָּדוֹל וְלַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ חֲתִיכוֹת, יְבָרֵךְ כְּשֶׁהַפְּרִי שָׁלֵם, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְבָרֵךְ עַל הַשָּׁלֵם, וְהַשְּׁהִיָה לֹא הֲוֵי הֶפְסֵק, מִשּׁוּם שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הָאֲכִילָה. אַךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל אֵיזֶה פְּרִי וְאֵין לוֹ יוֹתֵר, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא פְּרִי זֶה מְתֻלָּע שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, יִפְתְּחֶנּוּ וְיִבְדְּקֶנוּ קֹדֶם הַבְּרָכָה (ר"ב ר"ו).
צריך – לכתחילה, שלא לצורך האכילה.
כדי דיבור – הזמן שלוקח לומר את שלושת המילים 'שלום עליך רבי'.
אסור להפסיק – בדיבור.
שיבלע – מעט מן האוכל.
דהא – שהרי. מאחר ואין צריך לברך אלא אם בולע, לא יתכן להחשיב את הלעיסה כאכילה לעניין זה.
שלא מעניין האכילה – דברים שאין להם קשר לאכילה, אפילו אם דיבר מילה אחת בלבד.
שהיה שהיא לצורך האכילה – אבל דיבור שהוא לצורך האכילה, כגון שאמר 'תביאו לי מלח' [שנכון שלא לאכול לפני כן כמבואר בסימן מא סעיף ו], 'תנו לאכול לבהמה' [שאסור לאכול לפני שמאכיל אותה כמבואר בסימן מב סעיף א], אף שאינו נחשב הפסק בדיעבד, אבל אסור לכתחילה להפסיק בדיבור אפילו לצורך האכילה.
לא חשיב – אינה נחשבת.
יברך כשהפרי שלם – כמו שלמדנו לגבי לחם בסימן מא סעיף ג.
מצוה לברך על השלם – כמבואר בסימן מא סעיף ח ובסימן נה סעיף א.
ואין לו יותר – או שאינו מתכנן לאכול יותר, שאז הברכה מועילה רק לפרי זה, כמו שלמדנו בסעיף ד.
מתולע שאינו ראוי לאכילה – לא כל פרי מתולע אינו ראוי לאכילה, כמבואר בסימן מו סעיף לה. גם לעיתים ניתן לאכול חלק מהפרי אפילו אם שאר הפרי מתולע.
הַשּׁוֹתֶה מַיִם וְשׁוֹפֵךְ מְעַט קֹדֶם שְׁתִיָּתוֹ מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ מַיִם הָרָעִים, יִשְׁפֹּךְ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְבָרֵךְ וְלֹא אַחַר הַבְּרָכָה, מִשּׁוּם בִּזְיוֹן הַבְּרָכָה (ר"ו).
חשש מים הרעים – בגמרא מבואר שכאשר שאבו מים מן הנהר, היו שופכים מעט מים מן הדלי לפני שהיו שותים מהם, והוא מפני שרוח רעה שורה על מים אלו. ובסימן לג שכתב הקיצור שולחן ערוך ממה צריך להיזהר מחשש לסכנה, לא כתב לעשות כן, מפני שהמנהג הרווח בזמנו היה שלא לחשוש לסכנה זו, וכאן הוא מלמד כיצד לעשות זאת עבור מי שבכל זאת מקפיד על כך.
בזיון הברכה – כאשר מברכים על משהו, ובין הברכה לטעימה שופכים ממנו, הרי זה מבזה את הברכה.
הַטּוֹעֵם אֶת הַתַּבְשִׁיל אִם צָרִיךְ מֶלַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וּפוֹלֵט, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. אֲבָל אִם בּוֹלֵעַ, יֵשׁ סָפֵק, אִם צָרִיךְ לְבָרֵךְ כֵּיוָן שֶׁהוּא בּוֹלֵעַ, אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לַאֲכִילָה, וְלָכֵן יִזָּהֵר שֶׁיְכַוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בְּתוֹרַת אֲכִילָה וִיבָרֵךְ עָלָיו וְיִבְלָע[7] (ר"י).
כיוצא בו – תבלינים אחרים.
פולט – יורק.
יזהר – אם בדעתו לבלוע.
בתורת אכילה – כמו שהדרך להנות מאוכל.
הָאוֹכֵל אוֹ שׁוֹתֶה לִרְפוּאָה, אִם הוּא דָּבָר מֻטְעָם וְנֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, מְבָרֵךְ עָלָיו לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא דְּבַר אִסּוּר, כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה לוֹ עַתָּה, צָרִיךְ הוּא לְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם הוּא דָּבָר מַר, שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו. הַשּׁוֹתֶה בֵּיצָה חַיָּה לְצַחְצֵחַ קוֹלוֹ, אַף שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִטַּעֲמוֹ, נֶהֱנֶה הוּא מִמְּזוֹנָהּ, דְּמֵיזָן זַיִן וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ[8].
אוכל או שותה – בין אם מדובר בתרופה ממש, ובין אם מדובר בדבר מאכל.
מוטעם – טעים.
נהנה ממנו – אפילו שהיה מעדיף שלא לאוכלו, ואינו אוכלו אלא כדי להתרפא.
דבר איסור – בין דבר שהוא אסור מן התורה, ובין שאסור מדרבנן, ובין שהמאכל מותר אבל הזמן גורם לאיסור כגון אוכל ביום הכיפורים.
התורה התירה לו – בסימן קצב סעיפים ה-ז מתבאר באלו מקרים מותר לחולה לאכול דברים אסורים.
עתה – עכשיו. אבל אם כעת היה אסור לו לאכול מאכל של איסור והוא אכלו בכל זאת, אסור לו לברך, ואם בירך אין עונים אחריו אמן, כי ברכתו לבטלה.
לצחצח קולו – כדי שקולו יהיה צלול, כמו שנוהגים החזנים.
שאינו נהנה מטעמו – אם אכן אינו נהנה.
דמיזן זיין – שהרי הוא מזין את הגוף.
ומברך עליה – ברכה ראשונה.
הערות:
- לעניין ברכה אחרונה נחלקו הפוסקים אם דין ביצה חיה כדין מאכל שדי בכזית לברך עליה ברכה אחרונה, או שדינה כדין משקה שרק אם שתה מהם רביעית מברך ברכה אחרונה כמו שיתבאר בסימן נא סעיף ב, וביצה אינה אלא שני שלישי רביעית.
נִכְנָס לוֹ דָּבָר בִּגְרוֹנוֹ וְשׁוֹתֶה מַשְׁקִין אוֹ אוֹכֵל חֲתִיכַת פַּת לְבָלְעוֹ אוֹ שְׁאָר דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה מִמֶּנּוֹ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. אֲבָל אִם שׁוֹתֶה מַיִם שֶׁלֹּא לִצְמָאוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְלִיעַ מַה שֶּׁנִּכְנַס לוֹ בִּגְרוֹנוֹ, אוֹ לְצֹרֶךְ אַחֵר, לֹא יְבָרֵךְ[9], לְפִי שֶׁאֵין הֲנָאָה לָאָדָם בִּשְׁתִיַּת הַמַּיִם אֶלָּא כְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה לִצְמָאוֹ (ר"ד).
משקין – שיש להם טעם טעים.
לצורך אחר – כגון ששותה לפני צום כדי לאגור נוזלים, או ששותה לרפואה, מפני שיש לו המלצה רפואית לשתות כמות מסויימת של מים ביום, או להתחיל את הבוקר עם כוס מים.
שָׁכַח וְהִכְנִיס אוֹכְלִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאַף אִם יַפְלִיטוֹ לֹא יְהֵא נִמְאָס, יַפְלִיטוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ וִיבָרֵךְ עָלָיו. וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו בְּעוֹדוֹ בְּפִיו, מִשּׁוּם דִּכְתִיב יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ[10]. וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאִם יַפְלִיטוֹ יְהֵא נִמְאָס, כֵּיוָן דְּאָסוּר לְאַבֵּד אוֹכְלִין, מִסַלְּקוֹ בְּפִיו לְצַד אֶחָד וּמְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם אֵרַע לוֹ כֵּן בְּמַשְׁקִין, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְסַלְּקָן לְצַד אַחָד, אֲזַי אִם יֵשׁ לוֹ עוֹד מַשְׁקִין, יִפְלֹט אֵלּוּ לְאִבּוּד[11]. וְאִם אֵין לוֹ יוֹתֵר וְהוּא דָּחוּק עַל זֶה הַמְּעַט שֶׁבְּתוֹךְ פִּיו, בּוֹלְעָן וִיבָרֵךְ אַחַר כָּךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה (דְּכֵיוָן דְּנִזְכַּר בְּעוֹדוֹ בְּפִיו, דּוֹמֶה קְצָת לְעוֹבֵר לַעֲשִׂיָתוֹ), אֲבָל בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה לֹא יְבָרֵךְ[12]. אַךְ אִם הוּא יַיִן וְשָׁתָה רְבִיעִית, יְבָרֵךְ גַּם בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה (קע"ב).
יפליטו – יוציאו מפיו.
לא יהא נמאס – להחזיר אותו שוב לפה ולאוכלו, למשל אגוז או חתיכת תפוח שעדיין לא נלעסו.
ימלא פי תהילתך – תהלים עא ח. לא אמור להיות בפה כלום בזמן שמברך, כדי שיוכל להתמלא כולו בתהילת ה'.
אסור לאבד אוכלין – כמבואר בסימן קצ סעיף ג. והלכה זו חמורה יותר מההלכה לברך בפה ריק.
אי אפשר לו לסלקן לצד אחד – ולברך בעודם בפיו, וגם אי אפשר לפלוט אותם ולשתות אותם שוב, כי הם נמאסים.
יפלוט אלו לאיבוד – שלא יהנה מהם בלא ברכה, וזה חמור יותר מלהפסיד מלא פיו משקין.
דחוק – יש לו נוזלים בצמצום, ואם לא יבלע מה שיש לו בפיו יישאר צמא.
אחר כך – אפילו אם אינו שותה יותר.
דכיון... – אף שההלכה היא שאדם שאכל ואחרי שבלע נזכר שלא בירך, אינו יכול להשלים את הברכה, אך כאן הדבר שונה, מאחר והוא נזכר לפני שבלע, אלא שלא היתה לו אפשרות לברך אז...
עובר לעשייתו – בדיוק לפני העשייה [=האכילה]. והמושג התבאר בסימן ט סעיף ח.
לא יברך – שאין מברכים ברכה ראשונה ואחרונה ברצף על אותו הדבר. ואם היו לו שתי לגימות [והוא זקוק לשתיהן], מברך ברכה ראשונה אחרי הלגימה הראשונה, וברכה אחרונה אחרי השנייה, אפילו אם רק בצירוף שניהם יש רביעית.
ושתה רביעית – ולא נזכר שלא בירך עד שהלגימה האחרונה כבר היתה בפיו.
יברך גם ברכה אחרונה – כי יש אומרים שברכה אחרונה על פירות משבעת המינים היא מן התורה.
[1] ונכון להחזיקו ביד ולא בכפפות, ובימי הקור אפשר להקל. (ילקוט יוסף רו, טו).
וכן בכל ברכה שמברך על המצוה כמו לולב ושופר, יש להחזיקו ביד ימין בשעת הברכה. (הלכה ברורה רו, יט).
[2] ומכל מקום אם ברור הדבר שיהיה המאכל לפניו מיד אחר ברכתו ואינו תלוי בדעת אחרים, כגון אם כשברך היה המאכל סגור באריזה, יצא ידי חובה ואינו חוזר ומברך. (הלכה ברורה רו, כג).
[3] ואם קצת ממנו עדיין ראוי לאכילה, יטעם ממנו קצת, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. (הלכה ברורה רו, כג).
[4] זוהי דעת חלק מהפוסקים. אך להלכה, אם הפרי האחר היה לפניו בשעת הברכה, אם לא היתה דעתו בפירוש שלא לאכול מהפרי השני, אינו צריך לחזור ולברך.
[5] אם הפסיק בדיבור אפי' של מילה אחת, בין ברכה לאכילה, חוזר ומברך, אלא אם כן הפסיק מדברים שהם מענין האכילה.(חזון עובדיה קע).
צריך להשמיע את הברכה לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. (שולחן ערוך רו, ג).
[6] אסור להפסיק גם בשתיקה בין ברכה לאכילה, אלא יטעם תוך כדי דיבור, ובדיעבד אינו חוזר ומברך אפילו הפסיק במעשה. (חזון עובדיה קעא קעג).
[7] מעיקר הדין כשטועם פחות מרביעית, אפילו אם בולע אינו צריך לברך (כמו שפסק בשולחן ערוך סימן רי, סעיף ב, בסתם). ואם אינו בולע, אפילו אם טועם יותר מרביעית לא צריך לברך. וכדי שלא להיכנס למחלוקת, יתכוון ליהנות מהתבשיל ויברך. ואם טועם ובולע יותר מרביעית צריך לברך. (חזון עובדיה ברכות, רעג).
[8] אמנם יברך רק ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. (חזון עובדיה ברכות קנה).
[9] וכן אם שותה מים לפני התענית ואינו צמא, ורק שותה שלא יצמא, לא יברך לא לפני ולא אחרי, ונכון שישתה משקין עם טעם ויפטור את המים האלו. (הלכה ברורה רד, כא).
ומי ששותה דבר מתוק ביחד עם תרופה מרה, צריך לברך על הדבר המתוק אף שעיקר כוונתו לרפואה. (חזון עובדיה ברכות, רפח).
[10] ובדיעבד כשברך בעוד האוכל בפיו, יצא. (הלכה ברורה קעב,ג).
[11] אולם לדעת השולחן ערוך (קעב, א) 'יבלע את המשקין ולא יברך עליהם ברכה ראשונה'. וטוב שיהרהר הברכה בליבו בעוד המשקה בפיו, או אחר שבלעו. (הליכות עולם ב, קט).
[12] ולספרדים אם שתה כשיעור, בכל ענין יברך ברכה אחרונה. (הלכה ברורה קעב, א).
1. מה דינו של מי שנטל פרי לאכול, בירך עליו ואז נפל הפרי מידו לפני שטעם ממנו?
א. חייב לחזור ולברך
ב. פטור מלחזור ולברך אם היה עוד פרי לפניו
ג. פטור מלחזור ולברך בכל אופן
ד. תלוי אם היה בדעתו לאכול עוד מאותו מין
2. מה דינו של מי ששתה מעט מים לפני ברכת המזון ואז הביאו לו יין אחר לברכת המזון?
א. צריך לברך על היין הטוב והמטיב
ב. פטור מלברך על היין
ג. צריך לברך על היין בורא פרי הגפן
ד. תלוי אם כבר אכל מן הסעודה
3. מה דינו של מי שבירך על פרי ובין הברכה לאכילה נזכר שצריך להאכיל את בעל חיים שלו?
א. צריך לחזור ולברך
ב. לא צריך לחזור ולברך
ג. תלוי האם הספיק ללעוס את הפרי
ד. תלוי באיזה בעל חיים מדובר
4. האם מותר לברך ברכה ראשונה ואחרונה ברצף על אותו דבר?
א. אסור בכל אופן
ב. מותר ביין
ג. מותר בפירות
ד. מותר במים
5. מי פטור מברכה ראשונה ?
א. מי ששותה מים שלא מחמת צמא
ב. מי שטועם מאכל כדי לבדוק אם צריך תיבול
ג. מי שאוכל דבר מר לרפואה
ד. מי שבולע ביצה חיה
התשובות הנכונות הן: ב, א, ב, ב, א
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך