לִפְעָמִים נִמְצָא דָּם בְּתוֹךְ הֶחָלָב, שֶׁהַדָּם יָצָא עִם הֶחָלָב מִדַּדֵּי הַבְּהֵמָה, וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת בָּזֶה שְׁאֵלַת חָכָם[1] [פת"ש סי' פ"א].
שאלת חכם – כי נחלקו בדין זה הפוסקים מן הקצה אל הקצה, יש מתירים את החלב אחרי שנותנים לדם לשקוע, ויש אוסרים אפילו אחרי שהדם שקע וסיננו אלא אם יש בחלב שישים כנגד הדם שהתערב, ויש אוסרים אפילו אם החלב הוא יותר מפי ששים מהדם.
בָּשָׂר בֶּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבְבִשּׁוּל וּבַהֲנָאָה, וְלָכֵן אִם נֶאֱסַר אֵיזֶה דָּבָר מִתַּעֲרֹבֶת בָּשָׂר בְּחָלָב, צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלָה מַה לַעֲשׂוֹת בּוֹ, כִּי לִפְעָמִים נֶאֱסָר גַּם בַּהֲנָאָה, וְלִפְעָמִים אֵינוֹ נֶאֱסָר בַּהֲנָאָה[2] (פ"ז).
אסור באכילה – אף שבתורה רק כתוב (שמות כג יט, לד כו, דברים יד כא) 'לא תבשל גדי בחלב אמו', קיבלו חכמינו שגם האכילה של בשר שהתבשל בחלב אסורה, וכן הדין בכל בשר בהמה או חיה שהתבשל עם חלב. וחכמים אסרו גם בשר עוף שהתבשל בחלב.
בהנאה – להפיק תועלת כלשהי מן התערובת, כגון להאכילו לבעלי חיים, או לתת אותו לגוי אפילו במתנה. ובסימן קצב סעיף ה מבואר שאפילו הנאות חריגות, כגון לעשות מזה משחות, או שיקוי מר כלשהו לרפואה, אסור בבשר בחלב.
תערובת – חכמים אסרו גם בשר וחלב שהתערבו שלא על ידי בישול.
לפעמים אינו נאסר בהנאה – כאשר מדובר על בשר בחלב שנאסר מן התורה, הוא תמיד נאסר בהנאה, וכאשר מדובר בבשר בחלב שנאסר מדרבנן, לא תמיד אסרו חכמים גם את ההנאה.
שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים הַמַּכִּירִים זֶה אֶת זֶה, אֲפִלּוּ הֵם מַקְפִּידִים זֶה עַל זֶה, אָסוּר לָהֶם לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בָּשָׂר וְזֶה מַאֲכַל חָלָב, עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ אֵיזֶה הֶכֵּר[3], כְּגוֹן, שֶׁיֹּאכַל כָּל אֶחָד עַל מַפָּה שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁיַּנִּיחוּ עַל הַשֻּׁלְחָן בֵּין הַמַּאֲכָלִים אֵיזֶה דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת שָׁם. וְיִהְיוּ זְהִירִים שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מִכְּלִי אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל נִדְבָּק בַּכֶּלִי.
מכירים – אבל אם אינם מכירים, כגון בבית מלון, או במסעדה, מותרים לאכול בשר וחלב על אותו שולחן.
מקפידים – שלא לאכול אחד ממאכליו של השני.
דבר – גבוה קצת, שיוצר הפרדה ביניהם, כגון קנקן או ככר לחם שאין בדעתם לאכול ממנו.
מכלי אחד – באותו כוס.
הערות:
- רק באיסור בשר וחלב יש הלכה שאסור לאכול אותם על אותו שולחן בלי היכר, מפני שמדובר במאכלים שמותרים באכילה, ורגילים לאכלם. אבל מותר לאכול על אותו שולחן עם גוי, אף אם הוא אוכל מאכלים אסורים, מפני שאין חשש שיהודי יתפתה לאכול מהאוכל של הגוי.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצְּרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל מִכִּכָּר אֶחָד עִם בָּשָׂר וְעִם חָלָב. וְכֵן נוֹהֲגִין לְיַחֵד כֵּלִים לְמֶלַח, אֶחָד לְמַאַכְלֵי בָּשָׂר וְאֶחָד לְמַאַכְלֵי חָלָב, כִּי לִפְעָמִים טוֹבְלִים בְּמֶלַח וְנִשְׁאָרִים שְׁיוּרֵי מַאֲכָל בַּמֶּלַח[4].
שלא לאכול מככר אחד – כי אם נוגעים בידים מלוכלכות מבשר בככר, נמרח עליו בשר, ושוב אסור לאוכלו עם חלב, וכן להיפך. וצריך להיזהר גם בשאריות לחם פרוס שעל השולחן כמו שיתבאר בסעיף יב, אם יש לחשוש שנגעו בפרוסות עם ידים מלוכלות. ובמקום שאוכלים עם סכו"ם בלבד, ואין ילדים קטנים שאינם יודעים לשמור על נקיון ידיהם, אפשר להקל.
לפעמים טובלים במלח – מדובר במלחיות פתוחות, אבל במלחיות סגורות אם חורים אין חשש כזה, ומותר להשתמש באותה מלחיה כדי לאכול בשר וחלב.
הערות:
- גם במלחיות סגורות יש להיזהר כאשר מתבל בה תבשילים תוך כדי הבישול, מפני שהאדים של התבשילים הבשריים או החלביים עלולים להיבלע במלח ולהפוך אותו לבשרי או לחלבי.
נוֹהֲגִין לִרְשׂם אֶת הַסַּכִּין הַמְיֻחָד לְמַאַכְלֵי חָלָב, וְכֵן כָּל כְּלֵי חָלָב שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי חִלּוּף[5].
נוהגין – חובה לסמן את הכלים כדי שלא יתבלבלו בין כלי בשרי לחלבי, והמנהג הוא שאם הוא רוצה לסמן את אחד מהם בלבד, שיסמן את החלבי.
אָכַל בָּשָׂר אוֹ אֲפִלּוּ רַק תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, לֹא יֹאכַל מַאַכְלֵי חָלָב עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שֵׁשׁ שָׁעוֹת[6]. וְהַלּוֹעֵס לַתִּינוֹק, צָרִיךְ גַּם כֵּן לְהַמְתִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה כַּשִּׁעוּר, אִם מָצָא בָּשָׂר בֵּין הַשִּׁנַּיִם, צָרִיךְ לְהָסִירוֹ. אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין אַחַר כָּךְ, רַק יְקַנַּח אֶת פִּיו וִיַדִּיחוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹאכַל מְעַט פַּת וִיקַנַּח בּוֹ פִּיו, וְגַם מַדִּיחוֹ בְּמַיִם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקֶה.
תבשיל של בשר – תבשיל שהתבשל בו בשר, אלא שהוא אוכל רק את שאר חלקי התבשיל.
שש שעות – כן המליצו הפוסקים להחמיר, אבל אשכנזים שנהגו בזמני המתנה שונים [שעה / שלוש שעות / חמש שעות וקצת], מותר להם להחזיק במנהגיהם.
לועס לתינוק – לפני עידן תחליפי החלב ומעבדי המזון, כאשר רצו להאכיל תינוק בבשר, היו המבוגרים לועסים לו את החתיכות, ומאכילים את התינוק בשר לעוס שרק היה צריך לבלוע.
צריך גם כן להמתין – שאחד הסיבות להמתנה בין בשר לחלב הוא שהבשר נתקע בין השיניים למשך הזמן הזה, וזה שייך גם בלועס ואינו בולע.
צריך להסירו – ואין אומרים שבשר שהיה במשך שש שעות תקוע בין השיניים מאבד את התואר 'בשר'.
אינו צריך להמתין – זמן מסוים אם רוצה לאכול מאכלי חלב. ואם בלע את שאריות הבשר שבין שיניו במקום להסירם, נראה שצריך להמתין אחר כך.
מעט פת – או מאכל אחר, חוץ מתמרים וירקות.
אִם לֹא הָיָה בַּתַּבְשִׁיל לֹא בָשָׂר וְלֹא שֻׁמָּן שֶׁל בָּשָׂר, אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה מוּדַחַת יָפֶה, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרָיו חָלָב.
שומן של בשר – השומן הרגיל שהיו משתמשים בו במזרח אירופה לצורך בישול היה בשרי, כמו שביארתי בסימן לג סעיף א.
קדרה של בשר – סיר בשרי.
לאכול אחריו – מיד. ואין צריך גם קינוח והדחה.
אָכַל גְּבִינָה, מֻתָּר לֶאֱכוֹל אַחֲרֶיהָ בָּשָׂר מִיָּד בִּסְעוּדָּה אַחֶרֶת, וּבִלְבַד שֶׁיִּבְדֹק יָדָיו אִם אֵין שׁוּם דָּבָר מֵהַגְּבִינָה נִדְבָּק בָּהֶם, אוֹ יִרְחֲצֵם בְּמַיִם, וְגַם יְנַקֵּר שִׁנָּיו וְיָדִיחַ פִּיו[7]. וְאִם הָיְתָה הַגְּבִינָה קָשָׁה, דְּהַיְנוּ שֶׁהֻעְמְדָה בַּקֵּבָה, וִישָׁנָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים אוֹ שֶׁהִיא מְתֻלַּעַת, אִם רוֹצֶה לֶאֱכוֹל אַחַר כָּךְ מַאַכְלֵי בָּשָׂר, צָרִיךְ גַּם כֵּן לְהַמְתִּין שֵׁשׁ שָׁעוֹת[8].
בסעודה אחרת – מן הדין מותר גם באותה סעודה, אבל הקיצור שולחן ערוך החמיר על פי דברי הזוהר שלא לאכול גבינה ובשר בסעודה אחת בשום אופן.
או ירחצם במים – אם התאורה אינה טובה.
ינקר שיניו – שלא יישאר לו בין השיניים גבינה.
הועמדה בקיבה – שניצלו את האנזימים שבתוך הקיבה של העגל כדי לפרק את החלב, והפרידו את מוצקי החלב מן הנוזלים, ומן המוצקים ייצרו את הגבינה [=גבינה צהובה].
ישנה ששה חודשים – שאז טעם הגבינה וריכוז השומן שבה מתחזק מאד.
מתולעת – סוג של גבינה שמיוצר כיום בעיקר בצרפת, שיש בה תולעים שהתפתחו מתוך הגבינה, והם מותרים באכילה כמו שיתבאר בסעיף מד, וטעם גבינה כזו חזק מאד.
צריך... – ובני עדות המזרח מקילים בזה.
מִי שֶׁאָכַל גְּבִינָה וְרוֹצֶה לֶאֱכוֹל בָּשָׂר, צָרִיךְ לְבַעֵר מֵעַל הַשֻּׁלְחָן שְׁיוּרֵי פַּת שֶׁאָכַל עִם הַגְּבִינָה. וְאָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה עַל מַפָּה שֶׁאָכְלוּ בָּשָׂר. וְכֵן לְהִפּוּךְ[9]. גַּם אָסוּר לַחְתֹּךְ בְסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר פַּת לְאָכְלוֹ עִם גְּבִינָה. וְכֵן לְהִפּוּךְ, וַאֲפִלּוּ אִם הַסַּכִּין נָקִי. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק כְּגוֹן שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ, מֻתָּר לוֹ לַחְתּוֹךְ בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר כְּשֶׁהוּא נָקִי וּמְקֻנָּח הֵיטֵב הֵיטֵב לֶאֱכוֹל עִם גְּבִינָה וְכֵן בְּהִפּוּךְ (פ"ט).
שיורי פת – שהוא עלול לאכלם, כמו שביארנו בסעיף ז.
על מפה שאכלו בשר – בלי כיבוס, אבל אחרי כיבוס מותר. ומדובר במפה של בד, אבל בשעוונית וכדומה אם ניקו אותה היטב, מותר לאכול עליה גבינה.
בסכין של בשר – שמא נדבק בו מעט שומן שלא נשטף.
מקונח היטב היטב – ורואים בוודאות שלא נשאר על הסכין שום שומן.
הערות:
- טוב ונכון הוא, שיהיה לאדם סכין מיוחד לחיתוך לחם, לא בשרי ולא חלבי.
אִם חָתַךְ בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר בְּצָלִים, אוֹ שְׁאָר דָּבָר חָרִיף וּנְתָנָם לְמַאֲכַל חָלָב אוֹ בְּהִפּוּךְ, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חָכָם[10] (צ"ו).
שאלת חכם – כי דברים חריפים יש ביכולתם להוציא טעם הבלוע בסכין, ואפילו אם כבר עברו 24 שעות מאז השימוש האחרון בבשר, והבצלים ודומיהם הופכים לבשריים, ועלולים לאסור את מאכל החלב. ובדיעבד יש שיקולים רבים.
הערות:
- הירא את דבר ה', יהיה לו סכין מיוחדת לחיתוך ירקות ודברים חריפים שהוא פרווה [=לא בשרי ולא חלבי], ולא יחתוך לעולם בצל ושאר דברים חריפים בסכין בשרית או חלבית, ובזה יחסוך מעצמו בעיות רבות.
הָעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מִבָּשָׂר, בַּחֲלֵב שְׁקֵדִים, צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּתוֹכוֹ שְׁקֵדִים, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן[11].
חלב שקדים – וכן כל מיני חלב אחרים שמקורם צמחי, כמו חלב סויה.
מראית העין – שיחשדו בו שאוכל בשר בחלב.
הערות:
- אין דין זה נאמר אלא בתערובת של בשר וחלב, אבל מותר לשתות חלב שקדים וכדומה אחרי אכילת בשר, ואין צריך להמתין ביניהם.
נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַגְעִיל כְּלִי חָלָב לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּבָשָׂר אוֹ אִפְּכָא[12] (עיין מג"א סי' תק"ט סקי"א ובמחה"ש) (פרמ"ג סי' פ"ט מ"א באו"ח סי' תק"ט).
נוהגין... – אפילו אם רוצים באופן חד-פעמי להכין משהו חלבי בכלי בשרי או להיפך, או שרוצים להפוך את הכלי באופן קבוע לבשרי אחרי שהיה משמש לחלבי עד היום. וזאת, כדי שלא ייווצר מצב שבו אדם יוותר על כלים מיוחדים לבשר ולחלב, אלא ישתמש תמיד באותו כלי, ויגעיל אותו בין שימוש לשימוש, שזה אסור מחשש שיתבלבל ולא יגעיל את הכלי.
להגעיל – להכשיר על ידי טבילה במים רותחים, ודיני הגעלה מתבארים בהרחבה בסימן קטז.
איפכא – להיפך.
יַיִן וּבָשָׂר וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, שֶׁמַּפְקִידִין אוֹ שׁוֹלְחִין בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּיַד יִשְֹרָאֵל חָשׁוּד, צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת[13]. אֲבָל יַיִן מְבֻשָּׁל[14], וְכֵן הַחֹמֶץ שֶׁל יַיִן וְחָלָב וּפַת[15] וּגְבִינָה, סָגֵי בְּחוֹתָם אֶחָד.
חתיכת דג – בלי עור, שאי אפשר לזהות אם הוא דג כשר או לא, שהרי סימני ההיכר של דגים הם הקשקשים שלהם, שכל דג שיש בו קשקשים הוא דג כשר.
אין בו סימן – מתייחס לבשר ולדג, שאם היו חתוכים בצורה מיוחדת שהוא יכול לזהות, מותר להפקיד בידי הגוי או לשלוח דרכו, בתנאי שהוא אכן מזהה את החתיכה אחר כך ורואה שהיא היא החתיכה שניתנה ביד הגוי.
מפקידין או שולחין – מאפשרים לגוי להיות לבדו עם המאכלים, כגון נהג משאית, או מחסנאי.
ישראל חשוד – שהוא חשוד לשתות יין של גוים, או לאכול בשר ודגים שאינם כשרים, אין סומכים עליו, וחוששים שהחליף את הכשר באחר שאינו כשר.
שני חותמות – או סגירה רגילה עם חותמת מעל, כך שהגוי יתקשה לפתוח ולסגור בצורה שהדבר לא יהיה ניכר. ובחותם אחד לא די, כיון שבשר ודג שאינם כשרים הם אסורים באכילה מן התורה, והרי יתכן שהגוי החליף אותם, וביין של גוים היה לגוים רצון עז לנסכו, כמו שיתבאר בהקדמה לסימן מז, ויש חשש גדול שמא הגוי נגע ביין ואסרו.
יין מבושל – אינו נאסר במגע של גוי כמבואר בסימן מז סעיף ג.
חומץ של יין – של גוי אסור, כמבואר בסימן מז סעיף י, אבל חומץ שלנו אינו נאסר במגע של גוי.
חלב ופת וגבינה – כולם אסורים אם הם של גוים, כמבואר בסימן לח סעיפים א, יג, יד, אבל רק מדרבנן.
סגי בחותם אחד – די בחותמת אחת, ופחות חוששים שהגוי יחליף אותם.
הערות:
- אריזות סגורות הרמטית שמשווקות, ובתוכם מוצרי מזון, אם אינם בשר, דג או יין, די באריזה שיש עליה חותמת כשרות. אבל אם האריזות פתוחות, כגון דברים שנמכרים בתפזורת, אפילו אם יש חותמת כשרות על הארגז אסור לקנות אותם מגוי או מיהודי שחשוד שלא להקפיד על הכשרות.
- יין ובשר קפוא משווקים ברשתות בשתי חותמות [פקק השעם שמעליו עטיפת פלסטיק שצריך להסירה כדי לפתוח את הבקבוק נחשבים כשתי חותמות]. אבל במעדניות צריך להיזהר שלא להשאיר את הבשר או הגבינות ללא השגחת יהודי ששומר כשרות, ובדיעבד יש לעשות שאלת רב.
- גם דגים אין לקנות אלא אם יש על כל חתיכה לכל הפחות חתיכת עור עם קשקש אחד, או אם הם נמצאים ללא הפסקה ביד יהודי שומר כשרות.
[1] אך בהליכות עולם (ו, רטו) כתב, שיש תקנה לחלב שנראה בו דם מיד אחר החליבה קודם הרתיחה שישים אותו בכלי שקוף יום שלם, עד שיצלול הדם למטה, וישקע הדם בתחתית הכלי, ואז יערה החלב לכלי אחר להפרישו מהדם, ואפי' כשאין ס' בחלב כנגד הדם, מותר.
[2] אם בישל בשר בקדרה שבשלו בה חלב תוך 24 שעות, או שבישלו חלב בקדרה שבשלו בה בשר תוך 24 שעות, התבשיל נאסר בהנאה. (ואין ליתנו לגוי אפי' אם אינו מכירו, או לכלב) ובשעת הדחק או בהפסד מרובה, מותר למכור התבשיל לגוי. ואם בישלו החלב אחרי שעבר 24 שעות מבישול הבשר(או להפך), אין התבשיל שבקדרה נאסר כלל אפילו באכילה, אך הכלי צריך הכשר. ואם נתבשל הבשר בקדירה אחר לילה, ויש ספק אם עבר מעת לעת (24 שעות) מבישול החלב, מותר מטעם ספק ספיקא. (הליכות עולם ז, יא יב).
[3] וכל שכן כשאדם אחד אוכל מאכלי בשר (ואפי' עוף), אסור לו להעלות על שולחנו מאכלי חלב. וכן להיפך. ואם לא אוכל על השולחן, אלא רק מניח על השולחן מאכלי חלב ומאכלי בשר, מותר. אך צריך שיתנם באופן שלא יוכלו ליפול אחד על השני. ולכן אפשר להניח במקרר מאכלי בשר ומאכלי חלב, אחד על יד השני. אך אם יש ילדים קטנים, צריך להזהר ולכסותם. (ילקוט יוסף פח, ג).
ואדם שגמר לאכול בשר, לא גזרו שלא ישב ליד האוכל גבינה (יביע אומר ו, ח).
וכן מותר להעלות בשר ודגים על שולחן אחד. (יביע אומר ו, ט).
אכסנאים שאינם מכירים זה את זה, מותר להם לשבת אחד ליד השני, כשאחד אוכל בשר והשני אוכל מאכלי חלב.
ואם מכירים זה את זה, אם עשו איזה היכר, מותר להם לאכול זה בשר וזה חלב בשולחן אחד. וצריכים להניח את ההיכר באמצע השולחן. ואם שמו מאכל להיכר, אסור להם לאכול ממנו. (ילקוט יוסף פח, ז-ח).
האוכל בשר אין לו לשבת ליד קטן האוכל חלב בשולחן אחד, ויש להחמיר שלא מועיל בזה היכר, וכשאין אפשרות להחמיר בזה אפשר להקל לעת הצורך. (ילקוט יוסף פח, כג).
[4] אם משתמשים בכלי של מלח שאינו מכוסה, נכון לייחד כלי של מלח לבשר, וכלי לחלב. אך אם הוא כלי מכוסה, כמו מלחיות שבזמנינו, יש מחמירים גם בזה לייחד אחד לגבינה ואחד לבשר, מחשש שידבקו שיירי המאכל במקום יציאת המלח, אך מן הדין אין צריך לייחד מלחיה לחלב ומלחיה לבשר. (ילקוט יוסף פח, כח).
[5] והיום נוהגים בכל הבתים, לקנות סט סכו"ם לחלבי, וסט סכו"ם לבשרי.
[6] צריך להחמיר ולחכות שש שעות ולא פחות. (ואם שכח והתחיל לאכול גבינה תוך שש שעות, צריך להפסיק. ואם ברך, יטעם שלא תהיה ברכתו לבטלה) (הליכות עולם ז, כט-ל). ואלו שמתירים בשעת הדחק להקל ולהמתין חמש וחצי שעות, יש להם על מה לסמוך. (יביע אומר א, ד, יג).
גם אחר אכילת עוף צריך לחכות שש שעות, וכן צריך לחכות שש שעות אחר תבשיל בשר. ואם שכח והתחיל לאכול מאכל חלבי קודם שעברו שש שעות, חייב להפסיק אכילתו ויעשה תשובה על כך. (הליכות עולם ז, כט).
יולדת או חולה וקטן פחות מגיל חינוך, אפשר להקל להם לאכול מאכלי חלב, שעה אחר אכילת בשר. (הליכות עולם ז, מב).
[7] האוכל גבינה או חמאה ורוצה לאכול בשר, יקנח פיו בפת או בפירות שילעסם היטב ויבלעם, וידיח פיו במים ואח"כ יאכל בשר. ואין הבדל בין גבינה חדשה לישנה, אבל אחר שתית חלב, די בהדחת הפה. (הליכות עולם ז, מג).
[8] לדעת מרן השולחן ערוך (פט, ב) לא צריך לחכות אחר גבינה קשה שש שעות, ואף שיש בזה מנהגים שונים, ההלכה כמרן השולחן ערוך. (הליכות עולם ז, מג). והנוהג להמתין אחר מאכלי חלב שעה, ויודע שזה חומרא, תבא עליו ברכה. (יחוה דעת ג, נח)..
[9] כך כתב השולחן ערוך (פט, ד) שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר. והכף החיים (פט, סז) כתב, שזה דווקא בזמנם שהיו אוכלים על המפה, אבל בזמנינו שאוכלים בצלחות, די לנקות את המקום שאכלו עליו על המפה.
ואסור לחתוך גבינה בסכין שרגילים לחתוך בה בשר, וגם הפת שאוכלים עם הגבינה, אין לחתכה בסכין שחותכין בה בשר.
[10] כשחותכים שום או בצל ושאר דברים חריפים בסכין של בשר שהוא בן יומו(שחתך בו בשר חם בתוך 24 שעות), או בסכין בשרי (אפי' לא בן יומו) שאינו מקונח, לדעת הרמ"א (צו, א) כל השום או הבצל נאסר באכילה עם חלב לכתחילה, ולדעת השולחן ערוך, רק מקום החתך בעומק שני ס"מ נאסר באכילה עם חלב, ולכן צריך להוציא כדי נטילה (2 ס"מ) כדי שיהיה מותר לאכול הבצל או השום עם חלב, או לטועמו שאין בו טעם בשר ומותר בהדחה. (ילקוט יוסף צז, כב).
היביע אומר (ח, או"ח מג, ה) כתב, שלדעת השולחן ערוך אם חתך בסכין בשרית שאינה בת יומא(שלא השתמשו בה לבשר היום) דבר חריף, מותר לאכלו עם חלב.
אם חתך בצלים או שומין בסכין חלבי ובשלם עם בשר (או להפך), אם יש ס' כנגד להב הסכין שנגע בבצל, הבצל מותר. ואם הבצל שיעורו פחות מעובי הלהב, מספיק ס' כנגד ה2 ס"מ של מקום החתך. ואם אינו יודע איזה מקום בלהב הסכין חתך את המאכל החריף, צריך לשער כנגד כל הלהב. (שולחן ערוך יו"ד צו, א).
[11] מותר לשתות חלב סינטטי אחר ארוחה בשרית. והוא הדין לגלידה מחלב סינטטי אחר בשר מותר. ואין לחשוש משום מראית העין. (יחוה דעת ג, נט).
[12] לא התפשט מנהג זה אצל הספרדים. ומותר להגעיל מכלי בשר לחלב ולהיפך. וגם לאשכנזים מותר להחליף כלי בשר לחלבי (וכן כלי חלב לבשרי) כשמגעיל לצורך פסח. (יביע אומר ג, יו"ד ג-ד).
והתשובות הנכונות הן:
ג, ג, א, ב, ב
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך