שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ, וּשְׁנַיִם גָּמְרוּ סְעוּדָּתָן וְרוֹצִים לְבָרֵךְ, וְאֶחָד עֲדַיִן לֹא גָּמַר סְעוּדָּתוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְבָרֵךְ, צָרִיךְ הוּא לְהַפְסִיק מִסְּעוּדָּתוֹ, כְּדֵי שֶׁיְבָרְכוּ בְּזִמּוּן וְיַעֲנֶה גַּם הוּא עִמָּהֶם וְיוֹצֵא יְדֵי זִמּוּן. וְיַמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵּם הַמְבָרֵךְ הַזָּן אֶת הַכֹּל[1], וְאַחַר כָּךְ יָכוֹל לֶאֱכֹל, וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה לֶאֱכֹל עוֹד. וּכְשֶׁיִּגְמֹר סְעוּדָּתוֹ יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל שְׁנַיִם, אֵינָן צְרִיכִין לְהַפְסִיק בִּשְׁבִיל אֶחָד, אֶלָּא אִם יִרְצוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ לִכְבוֹדוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וַעֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ בְּיַחַד, צְרִיכִין אַרְבָּעָה לְהַפְסִיק בִּשְׁבִיל שִׁשָּׁה שֶׁהֵם הָרֹב. וְאֵינָן צְרִיכִין לְהַמְתִּין רַק עַד שֶׁאָמְרוּ בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ וְכוּ'. וּלְאַחַר שֶׁגָּמְרוּ הֵם סְעֻדָּתָן, יְזַמְּנוּ לְעַצְמָן בְּלִי הַזְכָּרַת הַשֵּׁם (סִימָן ר').
שאכלו – ביחד, באופן שהתחייבו בזימון.
להפסיק – לזמן מה.
הזן את הכל – כמו שהתבאר בסעיף י.
אין צריך לברך ברכה ראשונה – אף שבסימן מב סעיף כג התבאר שכאשר אדם מסיח את דעתו מלאכול ומתכנן לברך אסור לו אחר כך להמשיך לאכול בלי לברך שוב ברכה ראשונה, ומבואר שם בפוסקים שכאשר אדם אומר הב לן ונברך הדבר נחשב כהיסח הדעת גמור, וכאן הרי הוא הצטרף לזימון וכאילו הסכים למה שאמר המזמן 'נברך!', בכל זאת אין הדבר נחשב לו כהיסח הדעת, והוא יכול להמשיך לאכול.
יברך ברכת המזון – כולו, כולל ברכת הזן שכבר שמע.
בשביל אחד – שסיים ורוצה לברך, אלא הוא חייב להמתין עד שגם הם יסיימו את סעודתם וירצו לברך, מלבד במקרים שהתבארו בסעיף טו.
לכבודו – להפסיק עבורו את הסעודה כדי שיוכל לברך.
רק עד שאמרו... – ואינם צריכים לשמוע את ברכת הזן את הכל, שהרי יזמנו שוב אחר כך. ואם רק אחד או שנים מפסיקים לשמונה או תשעה, צריכים לשמוע עד הזן את הכל, כמו אחד שמפסיק לשנים.
הערות:
- במקרה שכולם סיימו את סעודתם, אבל אחד מהם עדיין אינו רוצה לברך מסיבה כלשהי, כתבו הרבה פוסקים שיוצא ידי חובתו בברכה ראשונה של ברכת המזון ומתחיל לברך מ'נודה לך', ויש חולקים. מחלוקת דומה קיימת במקרים שבהם אמנם האחד ממשיך לאכול, אבל רק גלידה וכדומה, שאין צריך לברך עליהם ברכת המזון. לכן יש להיזהר לכתחילה במקרים אלו לברך יחד עם המזמנים, ולא אחר כך בנפרד.
- אף שכך נפסק הדין, שמי שהצטרף לזימון מותר לו להמשיך לאכול בלא ברכה ואחר כך מברך את כל ברכת המזון, מאחר ואין הדבר מוסכם, ויש דעות שונות בפוסקים, אין לנצל את הדין הזה אלא במקרה הצורך, ואם הדבר מתאפשר עדיף שיברכו כולם יחד. ובמיוחד יש להיזהר במקרה שגם הוא בעצם סיים לאכול ורוצה לברך, שאין לו להתעכב לדברים של מה בכך, אלא יש לו לברך יחד עם המזמנים, כמו שכתבתי בהערה הקודמת.
בִּסְעוּדּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁהַרְבֵּה מְסֻבִּין שָׁם, יֵשׁ לִבְחֹר שֶׁיְבָרֵךְ מִי שֶׁקּוֹלוֹ חָזָק, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הַמְסֻבִּין מִן הַמְבָרֵךְ לְכָל הַפָּחוֹת עַד הַזָּן אֵת הַכֹּל. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּכָךְ, יְבָרְכוּ בַּחֲבוּרוֹת שֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה [קצ"ג].
עד הזן את הכל – ולמנהג בני עדות המזרח עד ובטובו חיינו.
יברכו בחבורות של עשרה עשרה – שהרי למדנו בסעיף יב שעשרים ויותר יכולים להתחלק לחבורות קטנות, ובלבד שבכל חבורה יהיו עשרה אנשים. ואף שבדרך כלל יותר נכון שלא להתחלק, כי ברוב עם הדרת מלך (עיין בסימן יב סעיף ט), במקרה שלנו עדיף להתחלק מלברך בצורה שלא שומעים את המברך, אפילו בזמננו שנוהגים שכולם מברכים יחד עם המברך כמו שהתבאר בסעיף ז.
הערות:
- הפוסקים דנו אם אפשר לצאת ידי חובת זימון כאשר שומעים את המזמן דרך רם‑קול, ויש להימנע מזה.
- כאשר אי אפשר לברך בחבורות של עשרה עשרה, בגלל שיצטרכו לברך בקול ובעל הבית יקפיד על כך, אפשר בשעת הדחק לברך אפילו בקבוצות קטנות של שלושה, שזה עדיף על פני האפשרות שיזמנו כל המסובים ביחד ולא ישמעו את הזימון מפי המברך.
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁאוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד אוֹ בִּשְׁנֵי בָּתִּים, אִם מִקְּצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, מִצְטָרְפוֹת לְזִמּוּן. [2] וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן, הוּא מְצָרְפָן, וּכְגוֹן שֶׁנִּכְנְסוּ מִתְּחִלָּה עַל דַּעַת לְהִצְטָרֵף יַחַד. וְכָל הֵיכָא שֶׁמִצְטָרְפוֹת, צְרִיכִין שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּן מִן הַמְבָרֵךְ לְכָל הַפָּחוֹת עַד הַזָּן אֶת הַכֹּל (קצ"ה).
מקצתן רואין אלו את אלו – חלק מבני חבורה אחת רואים חלק מבני החבורה השנייה.
מצטרפות לזימון – מותר להם לזמן ביחד ולצאת ידי חובתם על ידי אחד מהם שמזמן.
מזמנין לעצמן – חייבים לזמן כל חבורה בפני עצמה.
שמש – מלצר.
שנכנסו מתחילה על דעת להצטרף יחד – שהחליטו מראש, שהם נחשבים כקבוצה אחת על אף שהם אוכלים על שתי שולחנות נפרדים. שהרי התבאר בסעיף טו שאפילו כשאוכלים במקום אחד אינם נחשבים כקבוצה אחת אלא אם תכננו לאכול יחד.
כל היכא שמצטרפות – בכל מקום שהדין הוא שהם מצטרפות, והם רוצים להצטרף ולברך ביחד.
הערות:
- אין חובה לשתי חבורות שאכלו ביחד לזמן ביחד, ומותר להם לכתחילה לזמן ולברך כל חבורה בפני עצמה, ועל זה סומכות הנשים באירועים גדולים שיש בהם גם עזרת נשים, כגון סעודת שבע ברכות, ואותם אנשים מגישים את האוכל לגברים ולנשים, או שההפרדה היא חלקית ומקצת הגברים יכולים לראות ממקומם את מקצת הנשים, שבכך הם הופכים לחבורה אחת, והרי נשים שאוכלות בחבורה אחת עם גברים גם הנשים חייבות בזימון כמו שיתבאר בסעיף כב, ובכל זאת לרוב אין מקפידים לכבד בברכת המזון אדם שקולו חזק דיו שגם הנשים ישמעו, ואין נוהגים להשתיק את הנשים כדי שתוכלנה לשמוע את הזימון.
מִי שֶׁהוּא אֵצֶל הַמְבָרְכִים בְּזִמּוּן, וְהוּא לֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה עִמָּהֶם, כְּשֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ שֶׁהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר, נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ עוֹנֶה הוּא: בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. וְאִם מְזַמְּנִין בַּעֲשָׂרָה, וְאוֹמֵר הַמְבָרֵךְ נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ וְכוּ', עוֹנֶה גַּם הוּא בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. וְאִם בָּא לְאַחַר שֶׁכְּבָר אָמַר הַמְבָרֵךְ נְבָרֵךְ וְכוּ' וְשׁוֹמֵעַ שֶׁהָעוֹנִים אוֹמְרִים בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ וְכוּ' אוֹ בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ וְכוּ', עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן (קצ"ח).
שהוא אצל המברכים בזימון – שהוא נמצא במקום שבו מברכים בזימון.
לא אכל – ולכן אינו יכול לומר 'ברוך שאכלנו משלו', שהרי זה שקר.
עונה אחריהם אמן – אבל אינו עונה עמהם ברוך ומבורך.
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כָּל אֶחָד מִכִּכָּר שֶׁלּוֹ, וְאֶחָד מֵהֶם אָכַל פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּשְׁנַיִם נִזְהָרִים מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִכָּל מָקוֹם מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן וִיבָרֵךְ זֶה שֶׁאָכַל פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל גַּם עִם הָאֲחֵרִים[3]. וְכֵן אִם אֶחָד אוֹכֵל מַאֲכָלֵי חָלָב, וּשְׁנַיִם מַאַכָלֵי בָּשָׂר, מִצְטָרְפִין, וִיבָרֵךְ זֶה שֶׁאָכַל מַאֲכְלֵי חָלָב, שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל גַּם עִם הָאֲחֵרִים. אַךְ אִם זֶה שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָלֵי חָלָב אֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, אוֹ שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא שֵׁכָר שֶׁהוּא חָדָשׁ, וְהוּא נִזְהָר מֵחָדָשׁ, מוּטָב שֶׁיְבָרֵךְ זֶה שֶׁאָכַל בָּשָׂר, בְּכוֹס, מִלְּבָרֵךְ בְּלֹא כוֹס. וְאִם אֶחָד אָכַל גְּבִינָה קָשָׁה וּשְׁנַיִם בָּשָׂר, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָן מִצְטָרְפִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּמִכָּל מָקוֹם מִצְטָרְפִין, כֵּיוָן שֶׁיְכוֹלִין לֶאֱכוֹל מִלֶּחֶם אֶחָד, וְיֵשׁ לְהָקֵל (סִימָן קצ"ו ובחיי"א).
פת עובד כוכבים – שיש נזהרים מלאוכלו ויש נוהגים בו היתר, כמבואר בסימן לח סעיף א.
מצטרפין לזימון – אף שלפי הקפדתם אין הם יכולים לאכול איתו מפיתו, כיון שהוא יכול לאכול איתם אם ירצה, אין כאן מניעה לראותם כחבורה אחת.
ויברך – יזמן. המנהג הוא שזה שיכול לאכול את הלחם של האחרים מזמן ומברך, ולא אחד מן האחרים, אף שאין זה מעיקר הדין.
מצטרפין – אף שמבואר בסימן מו סעיף ז שאסור להם לאכול מאותו לחם, מפני שדרך הלחם להתלכלך מהבשר או ממאכלי החלב בשעת האכילה.
שהוא יכול לאכול גם עם האחרים – אם ירצה, יכול לאכול מן הככר ה'בשרי' אחרי שאכל מאכלי חלב, כמו שיתבאר בסימן מו סעיפים יא-יב.
אינו שותה יין – ולכן אינו יכול לשתות כוס של ברכה, והתבאר בסעיף ט שבמקרה כזה אינו נכון שהוא יזמן ואחר ישתה.
שכר – בירה, שלמדנו בסעיף א שניתן לברך עליו ברכת המזון במקום שאין יין.
חדש – מהתבואה החדשה שנזרעה אחרי פסח ועדיין לא הגיע פסח הבא, שמבואר בסימן קעב סעיף ג שלדעת הרבה פוסקים תבואה זו אסורה באכילה אפילו אם היא גדלה אצל גוי, והמנהג היה להקל בשעת הדחק, ויראי שמים היו מחמירים.
נזהר מחדש – מקפיד שלא לאכול חדש, ולכן אינו יכול לזמן על הכוס.
מוטב... – שהרי ביארנו שאין זה אלא מנהג שזה שאכל חלב יברך, וההידור לברך על כוס כראוי גובר על מנהג זה.
שאכל בשר – ויכול לשתות יין או את הבירה החדשה.
גבינה קשה – מתבאר בסימן מו סעיף יא שאסור לאכול אחריה בשר במשך שש שעות.
אינן מצטרפין – שהרי האוכלים בשר אינם יכולים לאכול מהלחם החלבי, והאוכל גבינה קשה אינו יכול מהלחם הבשרי.
מלחם אחד – שאינו מלוכלך.
יש להקל – ויותר נכון שירחצו את ידיהם, ובאמת יביאו לחם נקי, ומישהו מהם יאכל ממנו כזית, ואז יוכלו לזמן, שהרי כולם יכולים לאכול מלחם זה.
נָשִׁים שֶׁאָכְלוּ עִם אֲנָשִׁים שֶׁנִּתְחַיְבוּ בְּזִמּוּן, נִתְחַיְּבוּ גַּם הֵנָּה וּצְרִיכוֹת לִשְׁמֹעַ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן[4]. קָטָן נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מְצְטָרֵף לְזִמּוּן[5], עַד שֶׁהוּא בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, אָז מִצְטָרֵף וְיָכוֹל לְבָרֵךְ גַּם הוּא בְּזִמּוּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְדַּק אִם הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
עם אנשים שנתחייבו בזימון – שיש שם לכל הפחות שלשה אנשים מלבד הנשים. אבל אם יש שלשה רק בצירוף נשים, אינם יכולים לזמן.
לשמוע ברכת הזימון – ואסור להן לברך בלא זימון, וחייבות לענות לגברים המזמנים.
נוהגין – אף שמן הדין יש מקום לצרף קטן אחד לשני גדולים, אם הגיע הקטן לגיל שבו הוא יודע את המשמעות של ברכה לה', וכן נוהגים בני עדות המזרח.
י"ג שנה ויום אחד – מיום ההולדת ה-13, שבו הוא נכנס לשנה ה-14 של חייו, כמו שהתבאר בסימן טו סעיף ב.
נבדק אם הביא שתי שערות – גם זה התבאר שם.
מִי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, אוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵר עֲבֵרוֹת בְּפַרְהֶסְיָא[6], אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְזִמּוּן. גֵּר גָּמוּר מִצְטָרֵף לְזִמּוּן, וְגַם הוּא יָכוֹל לְבָרֵךְ וְלוֹמַר, עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ, דִּכְתִיב בְּאַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְדַרְשִׁינָן, לְשֶׁעָבַר הָיָה אָב לְאֲרָם, מִכָּאן וָאֵילַךְ לְכָל הַגּוֹיִם (קצ"ט).
אינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית – מצד הדין לא היו אמורים לצרף לזימון עמי הארץ, שהם אנשים שאינם מבינים את החשיבות של חינוך תורני לילדיהם, ואינם מדקדקים במצוות [מה שנקרא היום מסורתי]. אבל נהגו לצרפם, כדי שלא תתפתח איבה בינם לבין היהודים המדקדקים במצוות, וייווצרו שני מגזרים בעם ישראל. בזמנם של הפוסקים, גם יהודים שלא כל כך דקדקו במצוות היו קוראים קריאת שמע שחרית וערבית בבית הכנסת, ומי שלא היה קורא הוא חריג, ולכן כתבו הפוסקים שאין להתייחס לכך שתתפתח אצלם איבה על כך שאין מצרפים אותם, כיון שאינם אלא יחידים. ובזמננו יש לצרף את כל המסורתיים, ואפילו את החילונים, בתנאי שהם יודעים מה זה זימון ועלולים להיעלב מכך שאין מצרפים אותם. אבל חילוני שאינו יודע שהיו אמורים לצרף אותו, או שלא איכפת לו, אין לצרפו לזימון.
עובר עברות – שברור גם במגזר המסורתי שהם עברות, ולא אמורים לעשות אותם. ואין צריך לומר שאין מצרפים אותו אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, שזה חמור יותר ממי שאינו מקפיד על מצוות אחרות, כמבואר בסימן עב סעיף ב.
בפרהסיא – בגלוי, ללא בושה, גם בנוכחות דתיים רבים.
גר גמור – שסיים את תהליך הגיור שכולל מילה וטבילה בפני בית דין כשר.
על שהנחלת לאבותינו – גר אינו מצאצאי אברהם יצחק ויעקב, ולא מצאצאי היהודים שבאו לארץ, ולכן היה מתבקש שיאמר 'על שהנחלת לישראל ארץ חמדה', כמו שביארתי בהערה לסימן קלט סעיף יב.
כתיב – בראשית יז ה.
דרשינן – חכמינו פירשו בדרך דרש.
לארם – חרן, שממנה יצא אברהם לארץ כנען, היתה בארם.
לכל הגוים – כל מי שמתגייר מבין אומות העולם, נחשב צאצא לאברהם, שהיה הראשון שעזב את עבודת האלילים והכיר בה'. וארץ ישראל הובטחה כבר לאברהם, שנאמר (בראשית יג יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה.
דָּם הַנִּמְצָא בְּבֵיצִים, אָסוּר, וְלִפְעָמִים כָּל הַבֵּיצָה אֲסוּרָה. וְלָכֵן כְּשֶׁעוֹשִׂים מַאֲכָל עִם בֵּיצִים יֵשׁ לִבְדֹּק אוֹתָן[7].
אסור – מפני מראית העין, כמו דם דגים בסעיף הבא.
לפעמים – כאשר הדם מצביע על כך שאפרוח התחיל להתרקם. וזה תלוי במיקום הדם בתוך הביצה, ויש דעות שונות בהקשר לזה מתי הביצה כולה אסורה ומתי לא, ולכן לכתחילה אם נמצא דם בביצה יש לזרוק את כל הביצה, ובדיעבד יש לעשות שאלת רב.
יש לבדוק אותן – לכתחילה אם הדבר מתאפשר. אבל מותר לבשל ביצים שלמות בלי לבדוק אותם, ומותר להשתמש בביצים בלי לבדוק אותם כאשר אין תאורה, וכן אין צריך למנוע מילדים לאפות עם ביצים כאשר אין מבוגר בסביבה שיכול לבדוק אותן.
הערות:
- הביצים הרגילות המשווקות היום, מוטלות בלולים שיש בו תרנגולות נקבות בלבד, ואינן מופרות, ולכן הדם שבתוכן לעולם אינו אוסר את הביצה כולה, ללא קשר למיקום הדם, ורק צריך לזרוק את הדם ואז מותר לאכול את הביצה. ובדיעבד אם התערב הדם בתבשיל הכל מותר. ובפשטות אפילו מצד המנהג אין צריך לבדוק את הביצים. אבל בפועל מקובל גם היום לבדוק, ואם יש דם מקובל שלכתחילה זורקים את כל הביצה.
- פעמים רבות חלק מהחותמת נכנס לתוך החלבון תוך כדי פתיחת הביצה, וזה נראה כאילו דם, ואין שום איסור לאכלו.
דַּם דָּגִים מֻתָּר. אַךְ אִם קִבְּצוֹ בִּכְלִי, אָסוּר, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. לְפִיכָךְ אִם נִכָּר שֶׁהוּא מִדָּגִים כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַשְׂקַשִּׂים, מֻתָּר[8].
מותר – לאוכלו עם הדגים.
קבצו בכלי – אסף את הדם בנפרד בכלי.
מראית העין – מי שרואה אותו אוכל את דם הדגים, עלול לחשוד בו שהוא אוכל דם שאסור באכילה [עיין הקדמה לסימן לו].
אִם נָשַׁךְ כִּכָּר וְכַדּוֹמֶה וְיָצָא דָּם מִשִּׁנָּיו עַל גַּבֵּי הַכִּכָּר, צָרִיךְ לַחְתֹּךְ מְקוֹם הַדָּם וּלְזָרְקוֹ. אֲבָל הַדָּם שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם מוֹצְצוֹ בְּחֹל, כֵּיוָן שֶׁלֹּא פָּרַשׁ[9] (וְלֹא בְּשַׁבָּת, כְּמו שֶׁאֶכְתֹּב לְקַמָּן סִימָן פ' סָעִיף נ"ד) (יו"ד סִימָן ס"ו).
ולזרקו – כי אסור לאוכלו מפני מראית העין, שהרי לא רואים מהיכן הגיע הדם.
כיון שלא פרש – מגוף האדם, וניכר שהוא דם אדם, שהוא מותר באכילה מן הדין.
[1] ולדעת השולחן ערוך (ר, ב) אדם שהפסיק סעודתו כדי לענות לזימון, רשאי להמשיך אכילתו מיד אחר שענה לזימון, ואין צריך להפסיק עד שיגיד הזן את הכל.
[2] ואם אוכלין באותו אולם בכמה שולחנות, טוב שיתנו דעתם להצטרף לזימון יחד בסוף סעודתם. ואם לא נתנו דעתם, לענין זימון בפחות מעשרה יכולים להצטרף, אבל לזימון בעשרה, אם יש בכל שולחן עשרה אנשים, יש להקל שיזמנו ביחד, אבל אם אין עשרה בכל שולחן, לא רשאים לזמן אלוקינו, אלא א"כ היה בדעתם מראש להצטרף לזימון. (הלכה ברורה קצה, ו).
אם רק דרך זכוכית רואים אלו את אלו מצטרפים, אבל דרך ראי אין מצטרפין. (הלכה ברורה קצה, ז).
מה שמצוי בישיבות, שבני ישיבות אוכלים בשעה קבועה בשולחנות סמוכים, ובכל שולחן יושבים כמה בחורים הרואים אלו את אלו, מצטרפים לזימון עשרה, וכדאי שיאמרו בפירוש שאוכלים על דעת להצטרף לזימון י' ולא צריך לומר זאת בכל פעם. וצריך ששתי החבורות ישמעו את המזמן. (ילקוט יוסף קצב, יב).
אם אוכלים שתי קבוצות בשתי חדרים נפרדים ויש מלצר לשתי הקבוצות, מצטרפים לזימון אם נכנסו על דעת להצטרף. (אור לציון ב, מו, לא).
[3] ונכון שכולם יאכלו כזית מאותו פת, קודם שיאכלו בשר או חלב. או שיאכל אחד מהם כזית פת הראויה לכולם. (הלכה ברורה קצו, יא).
[4] והיום, לא נהגו הנשים לזמן לעצמן, ומכל מקום טוב שיזמנו לעצמן לצאת ידי הראשונים הסוברים כן. אך לא יזכירו את השם, גם אם הם עשרה.
ואם שלשה אנשים מזמנין, חייבות הנשים לענות לזימון. (הלכה ברורה קצט, ח-י).
[5] למנהג הספרדים, קי"ל כדעת מרן השולחן ערוך (קצט, י) שקטן מגיל שש אם יודע למי מברכין, מצטרף לזימון בין של שלשה בין של עשרה. (אך אפשר לצרף רק קטן אחד ולא יותר). (הלכה ברורה קצט, יג).
[6] אבל אם אינו שומר תורה ומצוות אך גם לא מחלל שבת בפרהסיא, מצטרף לזימון. (הלכה ברורה קצט, ד).
[7] איסור דם בבצים הוא משום תחילת ריקום האפרוח, ולא משום איסור דם. ולכן לרוב הראשונים וכן לשולחן ערוך, דווקא בנמצא הדם בחלמון (שממנו נוצר האפרוח), הביצה אסורה. אבל כשנמצא בחלבון, זורק את הדם והביצה מותרת. (הליכות עולם ו, ט).
מה שמגדלים בזמנינו תרנגולות בלולים סגורים בלי תרנגולים זכרים, כיון שמביצה זו אין אפשרות שיגדל אפרוח, בין אם נמצא הדם בחלמון או בחלבון, זורק את הדם והביצה מותרת. (הליכות עולם ו, ט-יב).
ביצה בת יומה שנמצא בה דם, כולה אסורה. (הליכות עולם ו, י).
מותר לגמוע ביצה חיה, אף שלא בדקה מדם, מדין רוב. (הליכות עולם ו, יז). אבל כשמטגנים ביצה יש לבדוק אם יש בה דם. (ילקוט יוסף סו, יא).
[8] מאכל שאסור באכילה משום מראית העין, אינו אוסר תערובתו באופן שאינו ניכר. ולכן אם נתערב דם בתבשיל, אפילו שאין בו שישים הכל מותר. אך דגים שהתערבו בבשר צריך ס' כנגדם, ומותר להוסיף בתבשיל כדי שיהיה ס' כנגדם. (יביע אומר ח, ס).
[9] דם האדם אינו אסור אלא משום מראית העין כמו דם דגים. ולכן אם נוטף דם באצבעו יכול להניח אצבעו בפיו ולמוצצה, שניכר הדבר שהדם ממנו. ואם נפסק הנטיפה וידו מלוכלכת בדם אסור למצצה משום מראית העין. (ילקוט יוסף יו"ד סו, יט). אמנם בשר האדם אסור לאכלו מהתורה, ויש אומרים מדרבנן. ולכן יש להזהר לא לקלוף או לחתוך עור האדם בשיניו פן יבלע חלק ממנו .(בן איש חי ש"ב אמור ה)
תשובות נכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך