אִם שׁוֹלֵח אוֹ מַפְקִיד אֵיזֶה דָּבָר בַּשַׂק, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַתְּפִירוֹת מִבִּפְנִים וּלְקָשְׁרוֹ וּלְחָתְמוֹ[1].
איזה דבר – אפילו דברים שדי להם בחותם אחד.
התפירות מבפנים – שאם התפירות מבחוץ, החותם אינו עוזר, שהרי אפשר לפרום את התפירות ולתפור אותם בחזרה בלי לפגוע בחותם.
אִם אֵרַע שֶׁשָּׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שְׁחוּטִים אוֹ שְׁאָר דָּבָר בְּלֹא חוֹתָם, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם[2].
שאר דבר – שאם הם של גוים הם אסורים, כפי שהם מנויים בסעיף טז.
שאלת חכם – כי יש הרבה הבדלים בהלכות אלו, בין מה שמותר לשלוח או להפקיד לכתחילה, לבין מה שצריך לחשוש בדיעבד שהוחלף, ובין היתר תלוי הדבר בכך האם היה לגוי סיבה לרצות להחליף, ועד כמה הוא חשש שיתפסו אותו.
גְּבִינוֹת וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהֵם בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּחוֹתָם אוֹ בִּדְפוּס שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים, כָּל שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ מִי חֲתָמָן, אֲסוּרִין[3].
הם ביד עובד כוכבים – גוי. בדרך כלל כאשר יהודי מסויים מפקיד ביד גוי מאכל, כדי שישמור או יעביר את הדברים ליהודי אחר, שאז אין החשש אלא שמא החליף, ולכן די בחותם, מפני שהגוי חושש שהיהודי יזהה שהחותם התקלקל. אבל כאן מדובר שכלל לא ידוע מי חתם, ובעקרון יתכן שהגוי חתם בעצמו, והדברים מעולם לא היו בידי ישראל.
בחותם או בדפוס שהם כשרים – מוטבע עליהם 'כשר', אם חיצונית, ואם מתבניות ייצור הגבינות עצמם.
אסורין – כי יתכן שגוי לקח חותמת של יהודי והחתים.
הערות:
- גם חותמות של מערכות כשרות מוכרות, אי אפשר לדעת אם באמת הוחתמו על ידי נותני הכשרות, שהרי יתכן שמדובר במוצר שאין לו בכלל כשרות והחותמת זוייפה, ויתכן שהשתמשו באריזות שמודפסת עליהם כשרות מטעם נותן הכשרות, אבל בפועל מלאו את האריזות בדברים שלא היה עליהם פיקוח, בשעות שלא היה משגיח במקום. ויתכן שמדובר במפעל שהיה לו כשרות בעבר והורידו לו את הכשרות, והוא ממשיך להשתמש באריזות הישנות. ואכן נודע מידי פעם סיפור כזה או אחר על הונאה בכשרות. והסיבה שנוהגים היום להקל ולהסתמך על חותמות כשרות, היא מפני שיש חוק נגד הונאה בכשרות, שמחמיר מאד עם זייפנים, ויש פיקוח ומעקב מתמיד של גופי הכשרות, בצורה שלרוב אנשים נמנעים מלזייף מפני הפחד שייתפסו.
יֵשׁ לִזָהֵר שֶׁלֹּא לְבַשֵּׁל אוֹ לִצְלוֹת יִשְֹרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שְׁתֵּי קְדֵרוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ, זֶה בָּשָׂר כָּשֵׁר וְזֶה בְּשַׂר טְרֵפָה, אִם הַקְּדֵרוֹת אוֹ הַמַּחֲבַתּוֹת מְגֻלּוֹת[4]. וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרוֹת אֵצֶל הַשְּׁפָחוֹת כְּשֶׁאֵין יִשְֹרָאֵל בַּבַּיִת וְאֵינוֹ יוֹצֵא וְנִכְנָס (קי"ח).
אם הקדרות או המחבתות מגולות – שלא ישפריץ מהסיר של הגוי לסיר של היהודי.
להניח – להשאירן לבדן.
הקדרות – של היהודי.
השפחות – הגויות שעוזרות בבית, שהן עלולות להוסיף לסיר דבר אסור כדי להכשיל את היהודי, או להוסיף חלב או חמאה כדי שהתבשיל יהיה טעים יותר, וגם הן יהנו מזה, שהרי הן אוכלות אצל היהודי.
יוצא ונכנס – כאשר יהודי יוצא מן הבית, והגוי חושש בכל רגע שהוא יחזור, הוא חושש להתעסק בתבשילים, כי הוא יודע שאם היהודי יתפוס אותו הוא ייענש על כך, ולכן גם אם בפועל היהודי היה מחוץ לביתו זמן רב, המאכלים מותרים.
הערות:
- אפילו בדיעבד, אם השפחה ידעה שהיהודים יצאו לבית הכנסת ואינם עתידים לחזור למשך זמן מה, וכן במקרים שבהם כשהיהודי חזר הדלת היתה נעולה, כך שלא היה לשפחה לחשוש שתיתפס, המאכלים יהיו אסורים באכילה בדרך כלל.
מִי שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, אָסוּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ[5] יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בָּהֶם לְאִסּוּר. מִיהוּ אִם נִתְאָרַח אֶצְלוֹ, אוֹכֵל עִמּוֹ כֹּל שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא חָשׁוּד (קי"ט).
מוחזק בכשרות – שיודעים בו שהוא נזהר שלא להכשיל יהודים בדברים אסורים.
אם נתארח אצלו אוכל עמו – ומותר אפילו לכתחילה להתארח אצלו, ואפילו אם ידוע שהוא מסוגל להכשיל אחרים ולהאכילם איסור.
שהוא חשוד – לאכול דברים אסורים. ואם הוא חשוד לאכול דברים אסורים, אסור לאכול עימו, אפילו אם הוא נשבע שהאוכל כשר.
הערות:
- יהודים שאינם שומרי מצוות, אפילו אם הם מצהירים שהם שומרי כשרות, אי אפשר לאכול אצלם, כיון שאינם יודעים את הלכות הכשרות, אינם מפרידים כלי בשר וכלי חלב, אינם בוררים ירק מחרקים, ואינם מעשרים פירות וירקות. ואפילו בעלי תשובה יש לבחון היטב אם הם יודעים הלכות כשרות, מה מותר ומה אסור ומה צריך לשאול, ויודעים גם דיני מעשרות, ולפחות מודעים לכך שאסור לצרוך פירות וירקות שנקטפו בלי לעשר אותם, ולכן יש לקנותם במקום שיש בו פיקוח.
- בעלי תשובה שיש להם הורים חילונים, וחשוב להורים שהילדים יתארחו אצלם, חייבים להתייעץ עם רב שינחה אותם, האם ומתי ניתן להקל בענייני כשרות שונים, כדי שלא ייווצר מצב של שנאה בין ההורים לילדים, שגם מצב זה עלול לטמון בחובו לא מעט איסורים, כדוגמת ביטול מצוות כיבוד ומורא אב ואם, לא תשנא, ואהבת, לא תונו, ועוד רבים, בין מצד הבעל תשובה ובין מצד ההורים, ודרוש שיקול דעת מרובה להכריע בין עניינים אלו לבין דרישות כשרות, אווירה של שבת, חינוך ילדים, ועוד מגוון שיקולים.
יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהַנִּיחַ בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נְתָנוֹ לְאֻמָּן לְתַקְּנוֹ, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (קכ"ב).
שמא ישתמש בו – אפילו אם הגוי יבשל בו דברים שמותרים באכילה, הכלי עלול להיאסר משום בישולי גוים, כמו שהתבאר בסימן לח סעיף ח. ואם הניחו ביד גוי צריך לשאול שאלת חכם.
לאומן – לבעל מקצוע.
הערות:
- צריך מאד להיזהר בכל מטבח ציבורי שעובדים בו גוים, שלא יהיה מצב שבו הגוי יעבוד לבדו במטבח בלי לחשוש שיראו אותו, אפילו אם הכל כשר, שאם יכין לעצמו אפילו חביתה, תיאסר המחבת לשימוש ישראל.
- כאשר יש אילוץ לשלוח לגוי מאכל, אין לשלחו אלא בכלים חד פעמיים, שאם ישלח לו בכלים אמיתיים, והגוי ידיח אותו במים חמים יחד עם הכלים שלו, הם עלולים להיאסר.
לִפְעָמִים לוֹקְחִין עוֹף כָּפוּת וּמַשְׁלִיכִין אוֹתוֹ אַרְצָה, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ, וְהוּא אִסּוּר גָּמוּר, כִּי בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שֶׁנָּפַל, אֵין לוֹ הֶתֵּר עַד שֶׁרוֹאִין אַחַר כָּךְ שֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הִלּוּךְ יָפֶה. וְגַם בִּכְבָשִׂים וּבַעֲגָלִים צְרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה מְאֹד (נ"ח).
כפות – קשור, כבול.
משליכין אותו ארצה – מהמשאית.
שנפל – כשהיה קשור ולא יכל לתפוס את עצמו.
אין לו היתר – חוששים שהתרסקו חלק מן האברים הפנימיים, אף שאין הדבר נראה לעין, והוא טריפה ואסור באכילה.
ארבע אמות – כ-2 מטר.
הילוך יפה – כמו שהיה הולך לפני שנפל.
בִּימֵי הַקַּיִץ שָׁכִיחַ מְאֹד בְּבַר אַוָּזִים, שֶׁנִּמְצָאוֹת בּוּעוֹת קְטַנּוֹת, כְּמִין יַבֶּלֶת (ווארצלען) בִּבְנֵי מֵעַיִם, וְהַרְבֵּה נִטְרָפוֹת עַל יְדֵי כָּךְ, עַל כֵּן צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לִבְדֹּק הַבְּנֵי מֵעַיִם, וּכְשֶׁנִּמְצָא בּוּעוֹת קְטַנּוֹת יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (מ"ו).
בר אווזים – ברווזים.
נטרפות על ידי כך... – הרבה פעמים הבועות הללו הם סימן לנקב במעיים, וצריך לבדוק היטב את מבנה העור מתחתיהן כדי לשלול חשש זה.
אֵין לָשִׁין עִסָּה בֶּחָלָב, שֶׁמָּא יֹאכַל הַפַּת עִם הַבָּשָׂר. וְאִם לָשׁ, כָּל הַפַּת אֲסוּרָה אֲפִלּוּ לְאָכְלָהּ לְבַדָּהּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאכְלָהּ עִם בָּשָׂר. וְאִם הָיָה דָּבָר מֻעָט כְּדֵי אֲכִילָת פַּעַם אַחַת, אוֹ שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַפַּת שֶׁיְהֵא נִכָּר שֶׁלֹּא לְאָכְלָהּ עִם בָּשָׂר, מֻתָּר. וְכֵן הַדִּין אִם לָשׁ עִסָּה עִם שֻׁמָּן שֶׁל בָּשָׂר. וְאֵין לֶאֱפוֹת שׁוּם פַּת עִם צַפִּיחִית (פלאדין) אוֹ פִּשְׁטִידָא בְּתַנוּר, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יָזוּב מִן הַחֶמְאָה אוֹ מִן הַשֻּׁמָּן תַּחַת הַפַּת. וְאִם זָב תַּחְתֶּיהָ, דִּינָהּ כְּאִלּוּ נִלּוֹשׁ עִמָּהּ, דְּאָסוּר לְאָכְלָהּ אֲפִלּוּ לְבַדָהּ[6] (צ"ז).
עיסה – בצק של לחם.
לבדה – או עם גבינה.
כדי אכילה פעם אחת – הוא ובניו ובני ביתו.
וכן הדין – שאסור ללוש עיסה בשומן בשר, ואם לש, הפת אסורה אלא אם שינה צורתה או שאופה בכמות קטנה.
צפיחית – סוג של לביבות חלביות עשויות מבצק נוזלי, כעין חביתיות, והיו שמים בתוכה הרבה חמאה.
פשטידא – בצק ממולא בבשר.
בתנור – באותו מגש.
הערות:
- חשש זה קיים דוקא בלחם, שידוע שבדרך כלל הוא פרווה, ולכן יש חשש שיטעו בני אדם. אבל לא בעוגיות מיוחדות, שכל אחד יודע שצריך לשאול אם הם חלביים. וכן מאכלים שבדרך כלל יש בהם מילוי פרווה, כמו בורקס, אם ממלא אותם בגבינה אסור אלא אם כן משנה את צורתם, ולכן מקובל היום לעשות מאפים חלביים בצורה של משולש או חצי עיגול.
- אם תוך כדי אפיה הניח על הבצק גבינה בצורה ניכרת, כגון בפיצה, מותר.
פַּת שֶׁאֲפָאָהּ עִם הַצְלִי בְּתַנּוּר אֶחָד, אִם הָיָה הַתַּנּוּר סָתוּם וְהַצָּלִי מְגֻלֶּה, אָסוּרָה הַפַּת לְאָכְלָהּ בֶּחָלָב. אֲבָל אִם הַצְּלִי הָיָה מְכֻסֶּה אוֹ שֶׁהָיָה הַתַּנּוּר פָּתוּחַ, וְהוּא תַנוּר גָּדוֹל כַּתַנּורִים שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִצְלוֹת בָּשָׂר בְּתַנוּר שֶׁאוֹפִין בּוֹ פַּת, דְחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יָזוּב הַשֻּׁמָּן תַּחַת הַפַּת. וַאֲפִלּוּ הַצְּלִי הוּא בַּמַחֲבַת, יֵשׁ לָחוּשׁ (צ"ז ק"ח).
הצלי – נצלה על שפוד באויר התנור.
לאכלה בחלב – אבל בפני עצמו מותר לאוכלו.
פתוח – מן הצד.
בתנור שאופין בו פת – ביחד. אבל בזה אחר זה מותר.
יש לחוש – שיגלוש שומן למתחת ללחם.
הערות:
- אין איסור לאפות בתנור אחד לחם ובשר או לחם וגבינה בזה אחר זה, וכן הוא גם בתנורים שלנו. ומעיקר הדין מותר לאפות בתנור אחד בזה אחר זה בשר וגבינה, ובלבד שלא באותו מגש. אבל יותר נכון שלא לאפות בתנור אחד בשר וחלב, לפחות לא באופן קבוע.
תַּנּוּר שֶׁזָּב בְּקַּרְקַע שֶׁלּוֹ שֻׁמָּן אוֹ חָלָב, צָרִיךְ הֶסֵּק כַּדִּין, עַד שֶׁיֵּלְכוּ הַגֶּחָלִים עַל פְּנֵי כֻלּוֹ וְיִתְלַבֵּן (סִימָן צ"ז קכ"א ובחכ"א ומ"א באוֹרַח חַיִּים סִימָן תס"א).
בקרקע שלו – במקום שבו מניחים את הלחם כדי לאפותו.
הסק כדין – כדין הכשרה מבשר או מחלב, שאין צריך ליבון חמור עד שניצוצות נתזים ממנו, אלא רק ליבון קל, שיהיה חם מעבר לעבר בצורה שאי אפשר לגעת בו.
על פני כולו – ולא יסתמך על ההיסק שהוא עושה כדי לאפות, כי אז לא בהכרח מגיעים הגחלים לכל מקום.
תַּרְנְגוֹלִים מְסֹרָסִים נוֹהֲגִים לְאָכְלָם, מִשּׁוּם דְּסוֹמְכִין דְּמִסְּתָמָא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמְסָרֵס הוּא אֻמָּן וּבָקִי בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַּתְּפִירָה אֵיזֶה רְעוּתָא בִּבְנֵי מֵעַיִם (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קצ"א סָעִיף ו'). אֲבָל אִם נִמְצָא בָּהֶן אֵיזֹה רֵעוּתָא, אֲפִלּוּ רַק שֶׁאֵינָן מֻנָּחִין כָּרָאוּי הֵן אֲסוּרִין.
מסורסים – אסור לסרס, כמבואר בסימן קצא סעיפים ה-ו, אבל מותר לקנותם מסורסים.
נוהגים לאכלם – אף שבתהליך הסירוס צריך לתפור את התרנגול, ואם לא נזהרים ניתן בקלות לפגוע באברים פנימיים ולנקב אותם במחט, ובכך להטריף את התרנגול.
רעותא – חשש טרפות.
רעותא – דבר שנראה שונה מהרגיל, אזור נפוח, מוגלה, שינוי צבע, וכדומה.
אינן מונחין כראוי – בסדר הרגיל.
בִּקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַמְפַטְּמִין אַוָּזוֹת לְמָכְרָן לְיִשְׂרְאֵלִים, שֶׁדּוֹקְרִין אוֹתָן תַּחַת כַּנְפֵיהֶם בְּמַחַט וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי שֶׁיִּתְנַפַּח הַבָּשָׂר וְיִתְרָאוּ שְׁמֵנוֹת, וְיֵשׁ בָּזֶה גַּם כֵּן שְׁאֵלַת חָכָם אִם הֵן כְּשֵׁרוֹת אוֹ לֹא (עַיֵּן שו"ת אמרי אש יו"ד סִימָן כ"ד). וְכֵן בְּהֵמָה אֲשֶׁר לִפְעָמִים מֵחֲמַת רֹב אֲכִילָה מִסְתַּכֶּנֶת, וּרְפוּאָתָהּ שֶׁדּוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּמַרְצֵעַ נֶגֶד הַכֶּרֶס, יֵשׁ בָּזֶה גַּם כֵּן שְׁאֵלַת חָכָם אִם הִיא כְּשֵׁרָה (עיין טטו"ד יו"ד סִימָן ע"ה).
הערות:
- היום מחסנים את בעלי החיים ומזריקים להם הורמונים, וצריך פיקוח של גוף כשרות מוסמך בשעת הדקירות, שינחו את הדוקרים היכן אפשר לדקור בלי להטריף.
[1] השולחן ערוך (קיח, א) פוסק כרי"ף רמב"ם ורשב"א, שכל שאיסורו מדרבנן מספיק חותם אחד, וכל שאיסורו מהתורה, צריך חותם בתוך חותם.
ויין ששלחו עם ישמעאל שאינו עובד עבודה זרה, מותר אפילו כשהוא בחותם אחד. אך לכתחילה יש להצריך שתי חותמות גם אצל ישמעאל. (הגר"ע בהשלמות כף החיים קיח, סק"ה).
[2] לכתחילה צריך חותם בתוך חותם, כל שלא הגיע לשינוי טעם היין, ובדיעבד אם רתח ולא השתנה טעמו, יש להתיר אפי' בחותם אחד. (שם, סק"ז).
[3] לכתחילה צריך חותם בפת, אבל בדיעבד מותר בלי חותם. וכשיש שינוי בפת בעל הבית בין אחד לשני, זה עצמו חותם. (שם, סקי"ד).
[4] ולדעת הרבה אחרונים אפי' לא הפך התפירות, אם חתם הדבר וגם השק, מהני. וכך נראה להקל. (שם, סקמ"ט).
[5] מכל מקום סימן השחיטה ראוי להצטרף לסימנים אחרים להתיר בדיעבד. (שם, סקע"ד).
[6] גבינות שהביאם הגוי ובידו תעודה מבית דין שהגבינות שמנינם כך ומשקלם כך כשרים הם, ואין קיום לחתימות שלהם ( והיום שרבו הזיפנים אולי יש להחמיר). (השלמות לכף החיים קיח, פט).
[7] זה לפי הש"ך שהטעם הוא משום ניצוצות(טיפות שניתזו), ולכן יש להזהר גם לא לשים קדרה מגולה של חלב ליד קדרה של בשר.
[8] והשולחן ערוך (יו"ד קיט, א) כתב 'החשוד לאכול דברים אסורים אין לסמוך עליו'. וחשוד הוא שיצא עליו קול שלא פוסק שהוא חשוד. (שם קיט, סק"א) אומנם בדורנו שנתקלקלו הדורות, אין לקנות מאדם אלא אם יש לו תעודת כשרות. (שם, קיט סק"ו).
ולענין קניית בשר, אין לקנות מכל טבח ששוחט לעצמו, אלא אם כן היה מוחזק בכשרות. (שם סק"ה).
וכל החרד לדבר ה' יש לו להזהר ולקנות רק בשר חלק, שאין בו שום סירכא, לבל יכשל באיסור טריפה לדעת השולחן ערוך (לט, י) שקבלנו הוראותיו. (יחוה דעת ג, נו).
[9] אבל מותר ללוש עוגה עם חלב או חמאה, מפני שאין דרך לאכלה עם הבשר. וכן מותר לעשות שוקולד חלבי, ולכתוב ע"ג העטיפה שהוא חלבי. (הליכות עולם ז, מז).
עיסה שלשה עם חלב, אסור לחלקה להרבה בעלי בתים. ולא למכרה לגוי, אלא אם יבצענה לפרוסות ואח"כ ימכרנה לגוי שאסור לקנות פרוסות מגוי. (הליכות עולם ז, נא-סז).
התשובות הנכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך