קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹכָם, יְקַנַּח אֶת הַטִיט מֵעַל רַגְלָיו, וְיַשְׁגִּיחַ שֶׁלֹּא יְהֵא עָלָיו וְלֹא עַל בְּגָדָיו שׁוּם לִכְלוּךְ. מֻתָּר לִירֹק בָּהֶם[1], אַךְ יְשַׁפְשֵׁף תֵּכֶף בְּרַגְלָיו.
יקנח את הטיט מעל רגליו – אפילו אם רצפת בית הכנסת עשוייה אדמה, והבוץ אינו מלכלך את בית הכנסת, כי אין זה מכובד להיכנס אל המלך בנעליים מלאות בוץ.
מותר לירוק בהם – הלכה זו נאמרה בתקופה שהיה מקובל שאנשים היו יורקים בבית שלהם, ולכן אף שבהר הבית אסור לירוק, בבית הכנסת מותר, כי אין זה דבר שנמנעים מלעשות אותו בבית פרטי. ובזמננו השתנה המציאות ואסור לירוק על רצפת בית הכנסת.
אֵין נִכְנָסִין בָּהֶם לֹא בַחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה[2], וְלֹא בַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְאִם צָרִיךְ לִכָּנֵס לִקְרוֹא אֶת חֲבֵרוֹ, יִכָּנֵס וְיִקְרָא שָׁם אֵיזֶה פְסוּקִים אוֹ אֵיזֹה מִשְׁנָה אוֹ יֹאמַר אֵיזֹה תְפִלָּה, אוֹ שֶׁיִּשְׁמַע מֵאֲחַרִים אֵיזֶה לִמּוּד, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת יֵשֵׁב שָׁם מעַט, כִּי גַם הַיְשִׁיבָה בָהֶם הִיא מִצְוָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא אֶת חֲבֵרוֹ (קנ"א).
מפני החמה – כאשר בית הכנסת הוא מוצל, מאוורר או ממוזג.
ואם צריך... – אבל אם רוצה להיכנס מפני החמה או מפני הגשמים אין הפתרון הזה מועיל, ואסור לו להיכנס אפילו אם מיד ישב שם וילמד. ורק במקרה שכבר מקודם היה לומד, ובגלל הגשם או החום הוא מתקשה להיזאר מרוכז, מותר לו להיכנס לבתי כנסת, שאז באמת נכנס בשביל לימוד התורה ולא לצורך עצמו.
ליכנס לקרוא את חברו – שזה אמור להיות אסור, כיון שנכנס לשם לצורך עצמו, וצריך להפוך את הכניסה לכניסה לצורך מצוה, ואחר כך דרך אגב מותר לקרוא לחברו לפני שיוצא.
הישיבה בהם היא מצוה – שנאמר (תהילים פד ה) אשרי יושבי ביתך.
אָסוּר לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתֹּת[3] אוֹ לִישֹׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי[4]. וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּגוֹן בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים מֻתָּר לִישֹׁן, אַךְ יִתְרַחֵק מִן אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְכֵן לֶאֱכֹל שָׁם לְצֹרֶךְ מִצְוָה, סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ שִׁכְרוּת וְלֹא קַלּוּת רֹאשׁ, מֻתָּר. וְכֵן אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹמְדִים שָׁם בִּקְבִיעוּת, מֻתָּרִים לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן שָׁם אֲפִלּוּ שְׁנַת קֶבַע, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם (סִימָן קנ"א תרי"ט וביו"ד סִימָן רמ"ו).
לצורך מצוה כגון בליל יום הכיפורים – שמאחר ובליל יום הכיפורים מדליקים בבית הכנסת נרות ארוכים שידלקו עד מוצאי יום הכיפורים, צריך שיישארו אנשים בבית הכנסת בלילה, כדי למנוע שריפה. וזה לא שייך בימינו. ואם נשאר בבית הכנסת כדי לומר זמירות ותשבחות כל הלילה, ובאמצע רוצה לישון מעט, נחשב גם כן צורך מצוה.
לצורך מצוה – סעודת מצוה, כגון סעודת סיום מסכת, או סעודה שלישית, כאשר אין מקום אחר לערוך את הסעודה.
שאין בה שכרות – לא שותים בה יין או משקאות אלכוהליים אחרים.
ולא קלות ראש – כגון דיבור של דברים בטלים, כמבואר בסעיף א. ולכן נכון מאד להימנע מסעודות בבית הכנסת אפילו לצורך מצוה, שלרוב כאשר עורכים סעודות בבית כנסת הדבר גורם לכך שמדברים בבית הכנסת דברים בטלים.
שלא יתבטלו מלימודם – וסיבת ההיתר הוא מפני שבית המדרש הוא ביתם של תלמידי החכמים, ומותרים לעשות שם שימושי דירה כפי שעושים בבית, אך קלות ראש גם להם אסורה.
כְּשֶׁבּוֹנִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, צְרִיכִין לְהוֹרָאוֹת תַּלְמִיד חָכָם, אֵיךְ וּבְאֵיזֶה עִנְיָן לִבְנוֹתוֹ[5].
איך ובאיזה עניין לבנותו – שיש דברים רבים שצריך לקחת בחשבון. בין היתר: מיקום בית הכנסת, גובהו, מקום חדרי השירותים ושאר חדרים נלווים, כיוון הפתח, כיוון ארון הקודש, מיקום הבימה וצורת בנייתה, אם להתנות תנאי שמגביל את הקדושה, וכיצד עושים זאת, אם מותר להרוס בית כנסת ישן כדי לבנות חדש, אם מותר לבנות בית כנסת מתחת לבית מגורים, אם צריך בו חלונות, וכמה, ולאיזה כיוון, איך לסדר את הספסלים בבית הכנסת, כיצד גובים את הכסף מבני העיר ולפי איזה קריטריון מחלקים את עול ההוצאה, מה עושים עם עודפי כספים, והאם מותר להם למכור רכוש ציבורי אחר כדי לבנות בית כנסת.
מִן הוֹדוּ עַד לְאַחַר הַשִּׁירָה[6] הֵמָּה פְּסוּקֵי דְזִמְרָה. וּבָרוּךְ שֶׁאָמַר הִיא בְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם, וְיִשְׁתַּבַּח הִיא בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם. מִשֶּׁהִתְחִיל בָּרוּךְ שֶׁאָמַר עַד לְאַחַר גְּמַר הַתְּפִלָּה, אָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק, אָסוּר אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ). אַךְ לְעִנְיַן הֶפְסֵק לִדְבַר מִצְוָה, יֵשׁ חִלּוּק בֵּין פְּסוּקֵי דְזִמְרָה וּבִרְכוֹתֶיה, לִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ. בִּפְסוּקֵי דְזִמְרָה, אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וּבְאֶמְצַע יִשְׁתַּבַּח[7], אִם שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה, מֻתָּר לוֹ לַעֲנוֹת אָמֵן. וְכֵן אִם שׁוֹמֵעַ שֶׁהַקָּהָל אוֹמְרִים קְרִיאַת שְׁמַע, אוֹמֵר עִמָּהֶם פָּסוּק שְׁמַע יִשְֹרָאֵל[8] וְגוֹ'. וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְקַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה וּלְבָרְכוּ דְּמֻתָּר לוֹ לְהַפְסִיק וְלַעֲנוֹת עִם הַקָּהָל. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְכַוֵּן, שֶׁיַּפְסִיק לְאֵלּוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵק, כְּגוֹן בֵּין מִזְמוֹר לְמִזְמוֹר, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק, יַעֲשֶׂה כֵּן. וּבָרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לֹא יֹאמַר תּוֹךְ פְּסוּקֵי דְזִמְרָה, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵק (כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִזְכָּר בַּגְּמָרָא). וְכֵן הַנֹּסַח יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְכוּ' שֶׁאוֹמְרִים כְּשֶׁהַחַזָּן מְנַגֵּן בָּרְכוּ, לֹא יֹאמַר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג. וְכֵן אִם עָשָׂה צְרָכָיו וְרוֹחֵץ יָדָיו, נִרְאֶה לִי דְּלֹא יֹאמַר בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְאָמְרָהּ אַחַר כָּךְ[9] (וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ח'. וְדִינֵי הֶפְסֵק בִּקְרִיאַת שְׁמַע ובִרְכוֹתֶיהָ, יְבֹאַר אי"ה בסִימָן ט"ז) (סי' נ"א ס"ה ס"ו קכ"ד).
מן הודו – למנהג אשכנז שאומרים הודו אחרי ברוך שאמר. ולמנהג בני עדות המזרח והמתפללים נוסח ספרד שהולכים בדרכיהם, אין הודו ושאר הפסוקים הנאמרים לפני ברוך שאמר חלק מפסוקי דזמרה, והם מתחילים בימות חול ב'מזמור לתודה', ובשבת ב'מזמור שיר ליום השבת'.
פסוקי דזמרה – פסוקים שמזמרים ומהללים בהם להקב"ה.
ישתבח – ובשבת ויום טוב מקדימים לישתבח קטע ארוך, מלא שבח לה' יתברך, שפותח ב'נשמת כל חי' וחותם ב'ישתבח'.
גמר התפילה – סיום תפילת שמונה עשרה.
אפילו בלשון הקודש – שפת הדיבור של היהודים באירופה בינם לבין עצמם היתה אידיש, והיו שחשבו שדיבור בלשון הקודש יש בו קדושה, ומותר גם במקומות שאסור לדבר בדיבור רגיל.
לדבר מצוה – יתבאר בהמשך.
פסוקי דזמרה וברכותיה – מתחילת ברוך שאמר ועד אחרי ישתבח, הם קלים יותר לעניין דיני הפסק.
קריאת שמע וברכותיה – מאחרי ברכו עד גאל ישראל, שדיני ההפסק בהם חמורים יותר ויתבארו בסימן טז.
באמצע ברוך שאמר – אבל באמצע ברכות קריאת שמע אסור כמבואר בסימן טז סעיף ג. כמו כן, בין המילים 'ברוך אתה ה' ' לסיום הברכה אסור לענות אמן.
אומר עמהם פסוק שמע ישראל – שלא יהא נראה ככופר, שאינו רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים.
לכוון – לתמרן.
שיפסיק לאלו במקום הפסק – שכאשר יגיעו הציבור לאחד מהדברים שמצוה לענות, הוא לא יהיה בדיוק באמצע מזמור או באמצע פסוק.
ברוך הוא וברוך שמו – אומרים אחרי שמיעת שם ה' בברכה, כמבואר בסימן ו סעיפים ח-ט.
אינו נזכר בגמרא – ולכן אין אמירתו חובה אלא מנהג יפה בלבד.
הנוסח יתברך וישתבח וכו' – היו נוהגים באשכנז לומר שבח להקב"ה בשעה שהשליח ציבור היה מאריך במילים 'ברכו את ה' המבורך', ועוד היום הוא מודפס בחלק מהסידורים, וכך הוא הנוסח: 'יתברך וישתבח ויפאר ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים, סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, ושמו מרומם על כל ברכה ותהילה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם'. ובזמננו שאין השליח ציבור מאריך בברכו אין נוהגים לאומרו.
ברכת אשר יצר – שצריך לאומרה אחר שעושה צרכיו, כמבואר בסימן ד סעיף ו.
ועיין לקמן סעיף ח – ששם מבואר שברכת טלית ותפילין מותר לברך בין ישתבח לברכו, והוא הדין לברכת אשר יצר שיכול לאומרה שם, אבל באמצע פסוקי דזמרא אין לברך על טלית ותפילין.
יֹאחַז שְׁתֵּי הַצִּיצִיּוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְיֹאמַר בָּרוּךְ שֶׁאָמַר בַּעֲמִידָה, וּבְתַשְׁלוּם מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת יְנַשְּׁקֵן וְיַנִּיחֵן. וְיֹאמַר כָּל פְּסוּקֵי דְזִמְרָה בְּנַחַת וּבִנְעִימָה וְלֹא בִּמְרוּצָה, וִידַקְדֵּק בְּכָל הַתֵּבוֹת כְּאִלּוּ הָיָה מוֹנֶה מָעוֹת, וִיכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּפָסוּק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ', שֶׁצָּרִיךְ לְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה גְדוֹלָה, שֶׁיְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת וְיִתְפַּלֵּל בְּמַחְשַׁבְתוֹ עַל מְזוֹנוֹתָיו וְעַל מְזוֹנוֹת כָּל יִשְֹרָאֵל. וְאִם לֹא כִוֵּן בּוֹ כְּלָל, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה[10]. בֵּין אֱלִילִים וּבֵין וַה' שָׁמִים עָשָׂה, צָרִיךְ לְהַפְסִיק קְצָת, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹזֵר לְמָעְלָה (נ"א).
יאחז שתי הציציות – הוא מנהג על פי תורת הסוד.
בעמידה – הוא מנהג נאה, ואדם חלש מותר לו לשבת בשעה שאומר ברוך שאמר, וכן במזמור לתודה, ויברך דויד, שירת הים, וישתבח, שמבואר בסעיף ד שאומרים אותם בעמידה.
בתשלום – בסיום.
ידקדק – לבטא אותם נכון, לפי כללי הניקוד והדקדוק, מלעיל מלרע, שוא נע או נח, דגש ורפה, ולא יבליע אותיות או מילים.
מונה מעות – סופר כסף, שאינו ממהר אלא מדקדק וסופר לאט, ובלבד שלא יטעה.
פסוק פותח את ידך – במזמור תהילה לדוד (תהילים קמה טז), הוא הפסוק שבו אנחנו מצהירים על כך שברור לנו שהקב"ה זן ומפרנס את כל הברואים.
כלל – אפילו כוונה כללית כפשוטו, שהקב"ה נותן לחם לכל בשר.
בין אלילים ובין וה' שמים עשה – פסוק הוא בתוך 'הודו' מדברי הימים (א טז כו).
נראה כחוזר למעלה – כאילו אומר חס ושלום שכל אלהי העמים הם אלילים וגם ה', שזה חירוף וגידוף.
יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִגַּע בִּשְׁעַת פְּסוּקֵי דְזִמְרָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אַחַר כָּך עַד גְּמַר הַתְּפִלָּה, בִּמְקוֹמוֹת הַמְּכֻסִּין בְּגוּפוֹ, אוֹ בְּרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם הַמְּכֻסֶּה. וְכֵן בְּצוֹאַת הַחֹטֶם וּבְצוֹאַת הָאֹזֶן אָסוּר לִגַּע כִּי אִם עַל יְדֵי מִטְפַּחַת. וְאִם נָגַע בְּיָדוֹ, יֵשׁ לִרְחֹץ יָדוֹ בַמָּיִם. וְאִם הוּא בִּשְׁעַת תְּפִלָּה וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָזוּז וּלְבַקֵּשׁ מַיִם, דַּי לוֹ בְּנִקְיוֹן צְרוֹר אוֹ חוֹכֵךְ יָדוֹ בַּכֹּתֶל וְכַדּוֹמֶה[11] (צ"ב צ"ז).
גמר התפילה – כאן הכוונה לסוף כל התפילה, כולל המזמורים והקדישים שבסוף.
במקומות המכוסין בגופו... – התבאר בסימן יב סעיף ה.
מטפחת – מטפחת אף, טישיו.
בשעת תפילה – תפילת שמונה עשרה.
אי אפשר לו לזוז – כי בזמן תפילת שמונה עשרה צריך לעמוד במקומו עם רגליים צמודות, כמבואר בסימן יח סעיף ה.
לבקש – לחפש.
צרור – אבן.
וכדומה – כל דבר שמנקה, כמו שלמדנו בסימן יב סעיף ה.
[1] ובזמן הזה שיש רצפה מרוצפת נכון שלא לירוק כלל. ועוד שיש אנשים אחרים שזה מפריע להם. (הלכה ברורה קנא, לא).
[2] ואם אין מקום אחר סמוך להסתתר שם מפני החמה או הגשמים, אפשר להקל על ידי שיאמר שם פסוק. ואם היה לומד בחוץ, והתחילו לירד גשמים, מותר לו להמשיך ללמוד בתוך בית המדרש. (הלכה ברורה קנא, טז).
[3] תלמידי חכמים ואברכים הלומדים בבית הכנסת, רשאים בדוחק (כגון שאין מקום אחר לאכול, או שיהיה ביטול תורה אם ילכו למקום אחר) לאכול ולשתות בבית כנסת או בית המדרש. והבאים לבית כנסת לשמוע שיעור, רשאים לשתות תה או קפה וכן לעשן בבית הכנסת.(הליכות עולם א רסד, הלכה ברורה קנא יב)
[4] בבית הכנסת אסור לישן אפילו שינת עראי, ובבית המדרש מותר. ומידת חסידות שלא לישן שם אפי' שינת עראי. ואין משיחין שם אלא בד"ת. (ילקוט יוסף קנא, יג).
יש אומרים שגם לתלמידי חכמים לא הותר לישון בבית כנסת, ויש חולקים שגם זה מותר לת"ח. והמיקל יש לו על מה לסמוך. (הלכה ברורה קנא, יג).
[5]בית הכנסת שחרב ובנו במקומו בתי מרחץ ובית הטבילה ובתי כסא צבוריים, אין להקל בזה, ויש לסתור אותם. (יביע אומר א, י). בית המרחץ שרוצים לעשותו בית הכנסת, מותר לעשות כן לאחר שינוי מעשה בגופו של בית המרחץ. (יביע אומר ז, יא).
אדם שקנו דירה מתחתיו ועשאוה בית הכנסת, מותר לו להשתמש כרגיל בביתו, ורק מעל ארון הקודש לא יעשה תשמיש מגונה, כגון לשכב שם וכדו'. ואם בתחילה היה שם בית כנסת ואח"כ השכירו את הדירות מעליו אין לגור שם. (אור לציון ב, מה, ס).
אפשר לצרף בית הכסא לבית הכנסת, אם מוסיפים שם חול חדש או ריצוף חדש. ובכל זאת לא ראוי לעשות מקום קדושה, במקום שהיה מקום טומאה. (אור לציון ב, י, ג)
הילקוט יוסף(קנ, ב)כתב, שהנוהגים לבנות בנינים הגבוהים מבית כנסת, יש להם על מה לסמוך ובפרט כשיש צפיפות, ובפרט במקום מצות ישוב ארץ ישראל.
רפורמים שרצו לתרום לבנין בית הכנסת, אין לפנות אליהם ב'חוזר' ולבקש מהם לתרום, אולם מותר לקבל בדיעבד תרומה. אך אם דורשים שירשמו את שמם בבית הכנסת, אין להתיר אף בדיעבד. (יביע אומר ז, כב).
כספים שנגבו לבנין בית כנסת ומקוה, אסור לשנותם למטרה אחרת כגון בית עלמין. (יביע אומר ז, כה).
[6] מצוה לומר את שירת הים בשמחה. (הלכה ברורה נא, לח). ואין להוסיף על פסוקי דזמרה מזמורים נוספים. ואם לא כיון בפסוקי דזמרה ורוצה לחזור על מה שלא כיון, רשאי.
אם שכח לומר 'ברוך שאמר' יכול לאמרו כל זמן שלא סיים פסוקי דזמרה. ואם לא אמר ברוך שאמר, אינו רשאי לומר ישתבח בברכה.
סוף זמן אמירת פסוקי דזמרה, כסוף זמן תפילת שחרית (עד ארבע שעות). ואם עבר זמן זה, אם שגג, יאמר ברוך שאמר וישתבח בברכה. ואם הזיד לא רשאי לאמרם בברכה. ובכל מקרה לא מברכים את ברוך שאמר וישתבח רק קודם שיתפלל תפילת י"ח. ואם כבר התפלל תפילת י"ח, לא יאמר בשם ומלכות את ברוך שאמר וישתבח. (הלכה ברורה נא, ה, ז).
צריך לומר את כל סדר התפילה שלפני הודו, וגם משנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל. (אור לציון ב, ז, א).
[7] אדם הנמצא באמצע ברכת ברוך שאמר או ישתבח, אם אמר ברוך אתה ה' אינו רשאי לענות אלא חמשה אמנים ראשונים שבקדיש, אך אם עוד לא אמר, רשאי לענות אמן (הלכה ברורה נא, יב)
באמצע פסוקי דזמרה, עונה רק חמשה אמנים ראשונים שבקדיש. (ילקוט יוסף נא, ב). וכן יכול לענות קדוש קדוש וכו' באמצע פסוקי דזמרה, אך לא יאמר את כל הקדושה. ולא יענה בפסוקי דזמרה 'ויעבור'. וכן אם שומע 'מודים', יענה רק 'מודים אנחנו לך', ואת שאר 'מודים דרבנן' יהרהר בלבו. (הלכה ברורה נא, טו יח).
[8] ולהלכה, לא יאמר שמע ישראל אלא ישים ידו על עיניו וימשיך לומר פסוקי דזמרה, כדי שלא יהא נראה כאילו לא מקבל עליו עול מלכות שמים. (הלכה ברורה נא, יט. ובילקוט יוסף נא, יג).
[9] הוצרך לנקביו באמצע פסוקי דזמרה, רשאי לברך אשר יצר בין המזמורים, ואם מובטח לו שלא ישכח ברכה זו, יברכנה בין ישתבח ליוצר. (יביע אומר י, ד).
נשים לא יאמרו את הברכות שבפסוקי דזמרה (ברוך שאמר, וישתבח) ואם רוצים יאמרו אותם בלי ברכה. וכן נשים לא יברכו ברכות קריאת שמע, לפי שקריאת שמע היא מצוה שהזמן גרמא, והברכות קשורות אליה. (יביע אומר ב, ו. ט, קח מא).
[10] ואם המשיך, יאמר את הפסוק בין פרק לפרק. ואם גמר פסוקי דזמרה, יכוין בפותח את ידיך שאחרי תפילת י"ח, או של מנחה. (ילקוט יוסף נא, כה).
[11] וכן אם נגע במקומות המכוסים בעת שהוא עוסק בתורה, ינקה ידיו בדבר המנקה. וצריך להזהר שלא ליגע במקומות המכוסים בשעת התפילה ובזמן הלימוד. (הלכה ברורה צב, יז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך