הלימוד היומי י"ט בחשוון

סעיף ד

מִזְמוֹר לְתוֹדָה אוֹמְרִים בַּעֲמִידָה וּבְשִׂמְחָה[1], שֶׁהוּא בִּמְקוֹם קָרְבַּן תּוֹדָה. וְכֵן מִן וַיְבָרֵךְ דָוִיד עַד אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים, יֹאמַר בַּעֲמִידָה. וְכֵן הַשִּׁירָה יֹאמַר בַּעֲמִידָה בְּכַוָּנָה וּבְשִׂמְחָה[2]. וְכֵן בְּבִרְכַּת יִשְׁתַּבַּח יַעֲמֹד[3] (סִימָן א' נ"א נ"ג).

 

מזמור לתודה – מזמור ק שבתהילים, שהוא חלק מפסוקי דזמרה.

בשמחה – בהרגשה של הודיה לה' על ניסיו שבכל יום עמנו.

שהוא... – הוא הסבר לאמירתו בעמידה, שהרי הכהן צריך לעמוד בזמן שהוא מקריב קרבן.

קרבן תורה – קרבן שהיו מקריבים אותו בזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר היו רוצים להודות לה' באופן מיוחד. והקרבן מורכב מבהמה [בקר או צאן], וארבעים לחמים, שמהם עשרה לחמים הם חמץ ושלושים הם מצה [שלושה סוגים שונים], ובשר הקרבן והלחמים נאכלים ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו, עד חצות הלילה.

בשמחה – וידמיין כאילו עבר עכשיו בים ומשורר על כך.

 

סעיף ה

בַּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב אֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה, מִפְּנֵי שֶׁקָּרְבַּן תּוֹדָה בָּא בִּנְדָבָה, וְאֵין מְבִיאִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת בַּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב. גַּם אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁאֵין קָרְבַּן תּוֹדָה בָּא אָז, לְפִי שֶׁעִם הַתּוֹדָה צְרִיכִין לְהָבִיא עֲשָׂרָה לַחְמֵי חָמֵץ. וְלֹא בְּעֶרֶב פֶּסַח כִּי שֶׁמָּא לֹא יוּכְלוּ לְאָכְלָם עַד זְמַן אִסּוּר חָמֵץ וְיִצְטָרְכוּ לְשָׂרְפָן. וְלֹא בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט זְמַן אֲכִילָתָם וּמֵבִיא קָדָשִׁים לִידֵי פְסוּל[4] (נ"א).

 

מפני שקרבן תודה... – ולמדנו בסעיף הקודם שאמירת מזמור לתודה היא במקום הקרבת קרבן תודה.

בא בנדבה – אינו קרבן שחובה להקריבו ביום מסויים, אלא מתי שאדם רוצה להתנדב להקריבו.

נדרים ונדבות – קרבנות שאינם חובה, וההבדל בין נדרים לנדבות הוא בצורת ההתנדבות.

עשרה לחמי חמץ – כמו שביארתי בסעיף שלפני זה.

ולא בערב פסח – אין אומרים מזמור לתודה בערב פסח, בגלל שאסור להקריב אז קרבן תודה.

לאכלם – את לחמי החמץ.

זמן איסור חמץ – מתבאר בסימן קיג סעיף ב.

יצטרכו לשרפן – אחרי שהם ייפסלו, כדין כל קרבן שנותר אחרי הזמן שמותר לאכלו בו, כמבואר בויקרא ז טו-יז.

ולא בערב יום הכיפורים – אין אומרים מזמור לתודה בערב יום הכיפורים, בגלל שאין מקריבים בו קרבן תודה.

שממעט זמן אכילתם – של כל חלקי הקרבן, שהרי בליל יום הכיפורים יהיה אסור לאכלם.

ומביא קדשים לידי פסול – על ידי צמצום הזמן שניתן לאכול בו את הקרבן, ייגרם מצב שהקרבן ייפסל, ואסור לעשות זאת.

הערות:

-       בני עדות המזרח נוהגים לומר מזמור לתודה גם בחול המועד פסח ובערב פסח ובערב יום הכיפורים, ורק בשבת ויום טוב אין אומרים אותו.

 

סעיף ו

אִם אִחֵר מִלָּבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַד לְאַחַר שֶׁהִתְחִילוּ הַצִּבּוּר לְהִתְפַּלֵּל, וְאִם יִתְפַּלֵּל כַּסֵּדֶר לֹא יַגִּיעַ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עִמָּהֶם, וְהָעִקָּר הוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עִם הַצִּבּוּר, עַל כֵּן יָכוֹל לְדַלֵּג כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. אַךְ בִּרְכַּת עַל נְטִילַת יָדַיִם וּבִרְכוֹת הַתוֹרָה וּבִרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה, לְעוֹלָם צָרִיךְ לוֹמַר קֹדֶם הַתְּפִלָּה (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסִימָן ז'). וְעַל כֵּן אִם לֹא אֲמָרָן בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְאָמְרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וַאֲפִלּוּ אִם עַל יְדֵי זֶה יִתְאַחֵר מִלְּהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר. וְגַם קְרִיאַת שְׁמַע עִם הַבְּרָכוֹת בְּשַׁחֲרִית, צָרִיךְ לוֹמַר דַּוְקָא קֹדֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּתְחִיל בִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר וְיִתְפַלֵּל כַּסֵּדֶר עַד אַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק (כְּדֵי לְהַסְמִיךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. דְּהַיְנוּ גָּאַל יִשְֹרָאֵל לִשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה), אֲבָל שְׁאָר הַבְּרָכוֹת וְכָל הַסֵּדֶר וּפְסוּקֵי דְזִמְרָה (בְּלִי בִּרְכַּת בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְיִשְׁתַּבַּח) יָכוֹל לְאָמְרָם גַּם לְאַחַר הַתְּפִלָּה.

 

העיקר הוא שיתפלל שמונה עשרה עם הציבור – זאת עיקר המטרה של תפילה בציבור, שאף שיש דברים רבים שאסור לאומרם ביחיד, כמו קדיש, קדושה, ברכו, קריאת התורה, י"ג מדות של רחמים, חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ועוד, אך כל אלו אינם העיקר, אלא שיתחיל הציבור את תפילת שמונה עשרה ביחד, שזה מה שנקרא תפילה בציבור. וכבר העירו הפוסקים על כך שרבים טועים בזה, ואינם מקפידים כלל להתפלל עם הציבור.

כאשר יתבאר – בסעיף הבא.

צריך לומר קודם התפילה – כי אלו אם לא אמרם עד לאחר התפילה אינו יכול להשלימם.

סימן ז – סעיפים ו-ז.

בביתו – ברכות השחר אין עניין לאמרם בציבור דוקא, ויכול לכתחילה לאמרם בביתו.

צרוך לומר דוקא קודם שמונה עשרה – אף שאם לא אמרם לפני התפילה יוכל לאומרם אחר כך, יש כאן סיבה אחרת שצריך להקדימם, כמבואר בסוגריים.

כדי להסמיך גאולה לתפילה – וזה חשוב יותר מתפילה בציבור. ובתפילת ערבית, אף שגם שם יש עניין להסמיך גאולה לתפילה, אבל שם עניין תפילה בציבור חשוב יותר, כמבואר בסימן ע סעיף ג.

לשמונה עשרה – ופסוק ה' שפתי תפתח שתיקנו חכמים לאומרו לפני שמונה עשרה אינו נחשב הפסק, אלא הוא נטפל לתפילה, אבל אסור לומר בשחרית פסוקים אחרים לפני ה' שפתי תפתח, אפילו אם נוהג לאומרם לפני שאר התפילות.

שאר הברכות – ברכות השחר המבוארות בסימן ז.

כל הסדר – קרבנות וכל מה שהוא רגיל לומר אחרי ברכות השחר.

פסוקי דזמרה בלי ברכת ברוך שאמר וישתבח – פסוקי דזמרה תוקנו כהכנה לתפילה, ומקומם לפני התפילה ולא אחרי, אבל אם לא יכל לאומרם לפני התפילה, מאחר ומדובר בפסוקים שיש בהם שבח לה', יכול לאומרם אחרי התפילה, אלא שאז לא יוכל לברך עליהם, שהברכות לא תוקנו אלא לאומר פסוקי דזמרה כראוי לפני התפילה.

הערות:

-       אמנם הלכות אלו נאמרו במקור למי שאיחר לבוא לבית הכנסת, אבל באמת, גם מי שבא לבית הכנסת בזמן, אלא שהציבור מתפלל במהירות ולא כראוי כמו שהתבאר בסעיף ב, יותר נכון שידלג מאשר שיתפלל בלא כוונה, ואם יודע על כך מראש, צריך להקדים לבוא לבית הכנסת ולהתחיל להתפלל לפי הקצב שלו, ויחשב את הזמן בצורה שיגע לשמונה עשרה יחד עם הציבור.

 

סעיף ז

וְלָכֵן לְאַחַר שֶׁאָמַר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל וְהִנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין, אִם הוּא רוֹאֶה כִּי אֵין לוֹ עוֹד זְמָן שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עִם הַצִּבּוּר, אֶלָּא כְּשֶׁיְּדַלֵּג וְיַתְחִיל בְּבִרְכַת יוֹצֵר אוֹר, אֲזַי יַתְחִיל שָׁם. וְאִם יֵשׁ לוֹ זְמָן לוֹמַר גַּם בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וּתְהִלָּה לְדָוִד עַד סוֹפוֹ, דְּהַיְנוּ שָׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְיִשְׁתַּבַּח, יֹאמְרֵם. יֵשׁ לוֹ זְמָן יוֹתֵר, יֹאמַר גַּם הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ עַד כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ. יֵשׁ לוֹ עוֹד זְמָן יוֹתֵר, יֹאמַר גַּם הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'. יֵשׁ לוֹ עוֹד זְמָן יוֹתֵר, יֹאמַר גַּם שְׁאָר הַלְלוּיָהּ. יֵשׁ לוֹ עוֹד זְמָן יוֹתֵר, יֹאמַר גַּם וַיְבָרֵךְ דָּוִיד עַד לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ. וְאִם יֵשׁ לוֹ עוֹד זְמָן יוֹתֵר, יֹאמַר גַּם הוֹדוּ עַד וְהוּא רַחוּם, וִידַלֵּג עַד וְהוּא רַחוּם שֶׁקֹדֶם אַשְׁרֵי וְשָׁם יַתְחִיל. וְהַמִּזְמוֹרִים שֶׁמּוֹסִפִין בַּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב, אִם אֵין לוֹ זְמָן לְאָמְרָם, אֲזַי כָּל הַמִּזְמוֹרִים וְהַפְּסוּקִים שֶׁאוֹמְרִים אוֹתָן בְּכָל יוֹם, לָהֶם הַקְּדִימָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ זְמָן לוֹמַר קְצָת גַּם מֵאֵלּוּ שֶׁמּוֹסִיפִים נִרְאֶה לִי, דִּבְשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת וְהַלֵּל הַגָּדוֹל (שֶׁהוּא הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב וְכו'), לָהֶם הַקְּדִימָה. וּבִשְׁאָר יוֹם טוֹב, לְהַלֵּל הַגָּדוֹל לְבַד, הַקְּדִימָה. וְאַחַר כָּךְ הַמִּזְמוֹר לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ, תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה. וְכָל אֵלּוּ הַמִּזְמוֹרִים וְהַפְּסוּקִים יֹאמְרֵם קֹדֶם יִשְׁתַּבַּח, וּלְאַחַר גְּמַר הַתְּפִלָּה יַשְׁלִים כָּל מַה שֶּׁדִּלֵּג[5], רַק בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְיִשְׁתַּבַּח אֵין אוֹמְרִים לְאַחַר הַתְּפִלָּה[6]. וְאִם רוֹאֶה שֶׁאֲפִלּוּ אִם יַתְחִיל בְּבִרְכַּת יוֹצֵר אוֹר לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עִם הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן יְמַהֵר, טוֹב לוֹ יוֹתֵר לְהִתְפַּלֵּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּסֵּדֶר בִּמְתִינוּת וּבְכַוָּנָה (ועיין לקמן סי' כ' סָעִיף י"א וי"ב) (נ"ב רפ"א).

 

הניח טלית ותפילין – שאסור לומר קריאת שמע בלא תפילין, והוא חשוב יותר מתפילה בציבור כמו שהתבאר בסימן י סעיף כב. ועיין סימן ט סעיף ז שבמקרה כזה לא יבדוק את הציציות לפני שמתעטף בטלית.

שידלג – על כל שאר ברכות השחר, קרבנות, ופסוקי דזמרה.

דהיינו שם קדשו לעולם ועד – אפילו אם אינו יכול להספיק לומר את הפסוק 'ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה', ולא את הפסוקים 'אשרי יושבי...' 'אשרי העם...', שכל אלו אינם חלק מן המזמור [קמה].

עד כל הנשמה תהלל יה הללויה – ואפילו אם אין לו זמן לכפול את הפסוק האחרון כנהוג.

שאר הללויה – מזמורים קמו-קנ כולם פותחים בהללויה וחותמים בהללויה.

עד לשם תפארתך – עד שם הם דברי דוד (דברי הימים א כט י-יג), אבל מכאן ואילך הם דברי עזרא (נחמיה ט ה/ו-יא), ועיקר פסוקי דזמרה הם שירי דוד, כמו שאומרים ב'ברוך שאמר' 'ובשירי דוד עבדך נהללך ה'...'.

עד והוא רחום... – שמהודו עד 'אמן והלל לה' ' הוא רצף של פסוקים משירי דוד (דברי הימים א טז ח-לו) ואחר כך עד תהילה לדוד אומרים פסוקים מלוקטים ללא רצף, אלא שמאחר ומדובר כאן במישהו שיש לו זמן לומר כמעט את כל פסוקי דזמרה, לא דקדקו כל כך לצמצם את הפסוקים, והוסיפו כמה פסוקים כדי להקל על המעבר [לדלג מוהוא רחום לוהוא רחום].

להם הקדימה – וידלג על על מה שמוסיפים בשבת וביום טוב, כולל נשמת כל חי...

הלל הגדול שהוא הודו לה' כי טוב – מזמור קלו שבתהילים, ונקרא הלל הגדול בגלל שמהללים בו את הקב"ה על שהוא נותן לחם לכל בשר אף שהוא יושב ברומו של עולם.

שאר יום טוב – שאין עניין מיוחד להזכיר את שבת.

למנצח – השמים מספרים (תהלים יט).

הערות:

-       בני עדות המזרח, והאשכנזים המתפללים נוסח ספרד, שנוהגים לומר הודו לפני ברוך שאמר, אינם צריכים לומר הודו עד והוא רחום כשיש להם יותר זמן, שלפי מנהגם אין הודו מכלל פסוקי דזמרה, אלא יש להם לומר מזמור לתודה, יהי כבוד, וסופו של ויברך דויד ושירת הים, ורק אם יש להם עוד זמן יאמרו כפי יכולתם את הפסוקים שלפני ברוך שאמר.

-       יש פוסקים שכתבו שבשבת אסור לדלג על 'נשמת כל חי...', ואם יש לו מעט זמן יאמר ברוך שאמר, תהילה לדוד, נשמת, וישתבח. אבל אין כן דעת הקיצור שולחן ערוך, אלא דעתו שכל מה שרגילים לומר בחול קודם לתוספות של שבת, אלא שאם יש לו זמן לומר את כל מה שאומרים בחול ועוד, יאמר נשמת, ואם יש לו זמן נוסף יוסיף לומר את המזמורים לפי הסדר המבואר כאן.

-       המגיד השמימי הזהיר את מרן הבית יוסף לבא לבית הכנסת בהשכמה כדי שיוכל להתפלל כסדר ולא בדילוג, כי העושה כן מהפך הצינורות. ובעקבות אזהרה זו, יש מקצת בני אדם שגם כאשר הם מאחרים אינם מדלגים, כדי שלא להפך הצינורות, אבל מאזהרת המגיד מוכח שגם הוא מודה שמי שמאחר צריך לדלג, ולא הזהיר אותו אלא לבוא בזמן. ולכן, המאחר ומתפלל לפי הסדר, מפסיד תפילה בציבור, ועובר על דברי השולחן ערוך וכל הפוסקים.

 

סעיף ח

אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַצִּבּוּר מַתְחִילִין לְהִתְפַּלֵּל פְּסוּקֵי דְזִמְרָה וְאֵין לוֹ טַלִּית וּתְפִלִּין וְהוּא מְצַפֶּה שֶׁיּוּבְאוּ לוֹ, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן פְּסוּקֵי דְזִמְרָה, וּכְשֶׁיּוּבְאוּ לוֹ טַלִּית וּתְפִלִּין, יַנִּיחֵם לְאַחַר יִשְׁתַּבַּח[7], קֹדֶם בִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶם. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁבְּעוֹד שֶׁיַנִּיחֵם יִתְעַכֵּב מִלְּהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עִם הַצִּבּוּר, יְדַלֵּג מִן וְהוּא רַחוּם שֶׁבְּהוֹדוּ עַד וְהוּא רַחוּם שֶׁקֹּדֶם אַשְׁרֵי, אוֹ מִן וַיּוֹשַׁע עַד יִשְׁתַּבַּח, וְלֹא יֹאמַר רַק מִזְמוֹרִים הָעִקָּרִיִּים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ פְּנַאי לְהַנִּיחָם לְאַחַר שֶׁהוּא אָמַר יִשְׁתַּבַּח קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַקַּדִּישׁ (וְעַיֵּן לעיל סִימָן י' סָעִיף כ"ג) (נ"ב נ"ג ס"ו).

 

יניחם לאחר ישתבח – אפילו אם הביאו לו אותם באמצע פסוקי דזמרה.

קודם ברכת יוצר אור – ויזדרז לסיים ישתבח לפני הציבור, כדי שיספיק לסיים להניח טלית ותפילין לפני שהשליח ציבור מתחיל קדיש.

כמו שכתוב לעיל – לפי סדר העדיפות שהתבאר בסעיף הקודם.

סעיף כ"ג – לא הבנתי את כוונתו, ואולי הוא טעות, והוא רצה לציין לסעיף כב, ששם מבואר שיותר חשוב להתפלל עם תפילין מאשר להתפלל עם הציבור, או לסעיף טו, ששם ביאר את דין מי שהביאו לו תפילין רק אחרי שהתחיל לברך את ברכת יוצר אור.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] מנהגינו לומר "מזמור לתודה" בישיבה.

[2] מנהגינו לומר את "שירת הים" בישיבה.

[3] מנהגנו לומר "ישתבח" בישיבה.

[4] מנהגינו שלא לאמר מזמור לתודה בשבת ויום טוב, אבל בחול המועד אומרים, וכן בערב יום הכפורים, ובערב פסח. (ע' הלכה ברורה נב, מ).

[5] ויש אומרים שאם יודע שלא ישלים אחרי התפילה, אסור לו לדלג. ולהלכה, יוכל לדלג כדי להתפלל בציבור, ובלבד שלא יהיה זה בקביעות. (ילקוט יוסף נב, ד).

[6] ולהלכה יאמרו ברוך שאמר וישתבח בלי שם ומלכות, ולדעת המקובלים האומר את פסוקי דזמרה אחר התפילה, מהפך צנורות הקדושה. מכל מקום להלכה, אם עושה כך כדי להתפלל עם הציבור, רשאי. (ילקוט יוסף נב, א).

[7] אם הביאו לו טלית ותפילין באמצע פסוקי דזמרה, יניחם בין מזמור למזמור בברכה. ואם הביאו לו קודם ישתבח, ימתין עד אחר ישתבח. (הלכה ברורה נא, כג. ועיין יביע אומר ד, ז, ה).

נשים חייבות בתפלה אחת ביום, וטוב שיתפללו שחרית. ואם רוצים להתפלל שלש תפילות תבוא עליהן ברכה. וכן פטורות הנשים מתפילת מוסף.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה