מִצְוָה לָרוּץ כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ לִשְׁאָר מִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'. וכְתִיב, דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ. וְלָכֵן אֲפִלוּ בַּשַׁבָּת מֻתָּר לָרוּץ לִדְבַר מִצְוָה, אֲבָל בְּתוֹךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבְתוֹךְ בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אָסוּר לָרוץ[1] וּבְבוֹאוֹ לִפְנֵי הַפֶּתַח, יִשְׁהֶה מְעַט שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּפֶתַע פִּתְאֹם, וְיֵרָתַע וְיִפְחַד מֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְיֹאמַר הַפָּסוּק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ וְגוֹ', שֶׁהוּא כְּמוֹ נְטִילַת רְשׁוּת, וְאַחַר כָּךְ יִכָּנֵס וְיֵלֵךְ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּהוֹלֵךְ לִפְנֵי מֶלֶךְ. בַּקְּהִלּוֹת שֶׁיֵּשׁ לַיְּהוּדִים רְחוֹבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, מִצְוָה לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית וּלְהַנִּיחַ תְּפִלִּין בְּבֵיתוֹ, וְיֵלֵךְ כָּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁדָּרִים בֵּין הָאֻמּוֹת אוֹ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ מְבוֹאוֹת מְטֻנָּפוֹת, יֵשׁ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית וּלְהַנִּיחַ תְּפִלִּין בַּפְּרוֹזְדוֹר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, כִּי הוּא עִנְיָן גָּדוֹל לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְעֻטָּף בַּצִּיצִית וּמֻכְתָּר בַּתְּפִלִּין[2] (כ"ה מ"ג צ' ובסידור).
שנאמר – הושע ו ג.
וכתיב – תהילים קיט לב.
אפילו בשבת – שאסור לרוץ כמבואר בסימן צ סעיף א.
אסור לרוץ – שיש בכך משום קלות דעת, ובבית הכנסת צריך לנהוג באימה וביראה, כמבואר בסימן יג.
שלא יכנס בפתע פתאום – שלא יתפרץ לתוך בית הכנסת.
וירתע... – יתבונן בכך שעכשיו הוא נכנס לתוך ביתו של הקב"ה.
ויפחד מהדר גאונו – על פי לשון הפסוק בישעיהו ב י.
הפסוק – תהילים ה ח.
וגו' – אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך.
שיש ליהודים רחובות בפני עצמן – ואין להם לחשוש מפני הצקות של הגוים.
צריך לעבור דרך מבואות מטונפות – שאין הדבר ראוי להיות שם עם תפילין, כדוגמת מה שאסור להזכיר שם דברים שבקדושה כמבואר בסימן ה, ואף שמי שהניח תפילין בביתו אינו חייב לחלוץ אותם בהגיעו לשם, אבל לתכנן זאת לכתחילה אינו ראוי.
בפרוזדור – במבואה.
הוא עניין גדול ליכנס... – שכשמגיע לבית הכנסת ואומר 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך', ואינו מוכתר בתפילין, אומר ה' 'היכן יראתי?'.
מוכתר – התפילין הם כמו כתר ליהודי.
הערות:
- העניין הוא שלא להיכנס בלא ציצית ותפילין, בזמן שחייב בציצית ותפילין, אבל הבא לבית הכנסת מבעוד לילה, ולומד לפני התפילה בזמן שעדיין אסור להניח תפילין, אין עניין בכך שיצא מבית הכנסת כדי להניחם בחוץ.
אִם מֵחֲמַת אֵיזֶה אֹנֶס אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וַאֲפִלּוּ לִשְׁאָר מִנְיָן קָבוּעַ יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה מְנִיעָה מִלָּלֶכֶת, יִתְאַמֵּץ לְקַבֵּץ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל כָּל פָּנִים בְּבֵיתוֹ בַצִּבּוּר. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, יִתְפַּלֵּל עַל כָּל פָּנִים בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין, שֶׁאָז הִיא עֵת רָצוֹן. וְכֵן מִי שֶׁהוּא דָר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְיָן, יִתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין בַּעֲיָרוֹת. אַךְ אִם צָרִיךְ לִלְמֹד אוֹ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ הַנְּחוּצָה לוֹ, וְנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ח' דְּאָסוּר לְהַתְחִיל קֹדֶם הַתְּפִלָּה, עַל כֵּן יָכוֹל לְהַקְדִּים עַצְמוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל תֵּכֶף מִשֶּׁתָּנֵץ הַחַמָּה.
איזה אונס – מחלה, זקנה.
ואפילו לשאר מניין קבוע... – אם יש לו אפשרות להתפלל במניין קבוע, אפילו אם הוא בבית פרטי, יש לכך עדיפות על פני תפילה במניין חד-פעמי.
עשרה אנשים – ועשרה אלו מצוה שיבואו אליו להתפלל בביתו, כדי לאפשר לו להתפלל במניין, ואינם חייבים להימנע מלעזור לו כדי להתפלל בבית כנסת וברב עם.
אי אפשר לו – לארגן לעצמו מניין. או שלא נעים לו לבקש מאנשים שיוותרו לכבודו על התפילה בבית הכנסת.
אם צריך ללמוד... – ובעיירות מתפללים בשעה מאוחרת יותר, והוא צריך לשבת בטל ולא ללמוד ולא לעסוק במלאכה עד שיתפלל.
סימן ח – סעיפים א, ו.
יכול להקדים עצמו – כדי שלא יבזבז את זמנו לריק. אבל בעיר, גם אם מתפללים מאוחר, צריך להמתין לשעה שמתפללים, וילמד לפני התפילה, שזה מותר למי שרגיל ללכת לבית הכנסת, כמו שהתבאר בסימן ח סעיף א.
תיכף משתנץ החמה – שאז מתחיל זמן תפילת שחרית לכתחילה, כמבואר בסימן יח סעיף א.
וְכֵן מִי שֶׁחָלַשׁ לִבּוֹ, וְקָשֶׁה עָלָיו לְהַמְתִּין מִלֶּאֱכֹל עַד לְאַחַר גְּמַר תְּפִלַּת הַצִּבּוּר, מֻתָּר לוֹ לְהַקְדִּים תְּפִלָּתוֹ בְּבֵיתוֹ כְּדֵי לֶאֱכֹל מִיָּד (כדלעיל סִימָן ח' סָעִיף ב'). וְדַוְקָא בְּבֵיתוֹ מֻתָּר לוֹ לְהַקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר. אֲבָל אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ שָׁם צִבּוּר, אָסוּר לוֹ לְהַקְדִים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לָצֵאת חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל קֹדֶם הַצִּבּוּר, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹאֶה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְאַחֲרִין מִלְּהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל הוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הַזְּמָן. וְכֵן אִם הוּא חוֹלֶה אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֹנֶס אַחֵר, מֻתָר לְהַקְדִּים תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ לְהִתְפַּלֵּל (צ').
חלש ליבו – לשון ציורית, והכוונה שיש לו חולשה והוא זקוק לאוכל כדי לתפקד בצורה נורמלית.
להקדים תפילתו בביתו – וזה מותר אפילו אם גר ביישוב שיש בו מניין.
אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור – שבכך הוא מבזה את הציבור ופוגע בכבודם.
רוצה לצאת – אחרי שכבר היה בבית הכנסת.
מתאחרין מלהתפלל – ויש סיכוי שהם יתפללו אחרי שיעבור הזמן שמותר להתפלל בו, המתבאר בסימן יח סעיף א, וכן בתפילת מנחה אם יתפללו הציבור אחרי שקיעת החמה, מותר להקדים את תפילתו לתפילת הציבור.
חולה – ואינו יכול להמתין עד שיתפללו הציבור.
אונס אחר – כגון שצריך להספיק לאוטובוס או רכבת או טיסה.
ויותר טוב – בכל המקרים שמותר להקדים את תפילתו לתפילת הציבור.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִים הִתְפַּלְּלוּ צִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ צִבּוּר אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל שָׁם, אֵין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַשֵּׁנִי לַעֲמֹד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי גְּנַאי לְהָרִאשׁוֹנִים, אִם לֹא שֶׁכְּבָר יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. וְאִם הָרִאשׁוֹנִים הוֹצִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וְקָרְאוּ בוֹ, אֵין לְהָאַחֲרוֹנִים לְהוֹצִיא שֵׁנִית סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל בְּהַרְבֵּה קְהִלּוֹת אֵין מַקְפִּידִין בְאֵלּוּ דְבָרִים, וְהַכֹּל כְּמִנְהַג הַקְּהִלָּה[3] (מג"א סִימָן ס"ט ובר"י שָׁם וסִימָן קמ"ד).
גנאי להראשונים – כאילו שהתפילה שלהם לא טובה מספיק.
הכל כמנהג הקהילה – ומותר לכתחילה לייסד בית כנסת עם כמה מניינים שמתפללים בזה אחר זה. אבל במקום שבדרך כלל יש רק תפילה אחת, וקרה שאיחרו חלק מן הציבור ורוצים לעשות מניין נוסף באופן חד-פעמי, נכון שיקפידו על הכתוב כאן.
כּוֹפִין בְּנֵי הַעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלִקְנוֹת סְפָרִים לִלְמֹד בָּהֶם. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן תָּמִיד, כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה בִּקְנָסוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ תָמִיד לַמִּנְיָן, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַתָּמִיד. וַאֲפִלּוּ הַלּוֹמְדִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם, כּוֹפִין אוֹתָם שֶׁיָּבֹאוּ לַמִּנְיָן, דִּזְמַן תּוֹרָה לְחוֹד וּזְמַן תְּפִלָּה לְחוֹד [נ"ה ק"נ].
כופין – מכריחים. וניתן לגבות על כך כסף מכלל אוכלוסיית העיר. ויש להתייעץ עם רב בקשר לצורת החלוקה של העול הכספי.
ספרים – ספרי קודש בסיסיים, בהתייעצות עם רב.
בקנסות – שמי שאינו בא למניין משלם קנס לקופת הציבור.
שלא יתבטל התמיד – שלא תתבטל עבודת התפילה מבית הכנסת שבמקום הזה.
יתבטלו מלימודם – ויש מקום מבחינה הלכתית שהם יתפללו בביתם אם ההליכה לבית הכנסת תפריע להם בלימודם, ואם יש לומדים רבים נהגו בקהילות מסוימות שהלומדים מתפללים במקום לימודם, ושאר העם בבית הכנסת, כמו שהתבאר בסעיף ט.
זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד – בזמן שאדם צריך להתפלל אין מחובתו ללמוד באותו זמן, ולכן במצב שבו יש חשש שבבית הכנסת לא יתקיימו תפילות, עליהם לוותר על סדרי הלימוד וללכת להשלים מניין בבית הכנסת, אפילו אם יש להם מניין משל עצמם במקום הלימוד.
קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמֻזְהָרִים עֲלֵיהֶם לִירֹא מִמִּי שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בָּהֶם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כְּדִכְתִיב, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. וּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ נִקְרָאִים גַּם כֵּן מִקְדָּשׁ, כְּדִכְתִיב, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט, וְדָרְשֵׁינַן אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְלָכֵן אָסוּר לְדַבֵּר בָּהֶם דְּבָרִים בְּטֵלִים[4]. וְאֵין מְחַשְּׁבִין בָּהֶם חֶשְׁבּוֹנוֹת אֶלָּא שֶׁל מִצְוָה. כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְכַדּוֹמֶה. וְנוֹהֲגִין בָּהֶם כָּבוֹד לְכַבְּדָם וּלְרַבְּצָם, וּמַדְלִיקִין בָּהֶם נֵרוֹת לְכָבוֹד[5]. אֵין לְנַשֵּׁק בָּהֶם בָּנָיו הַקְּטַנִּים[6], שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַרְאוֹת שָׁם אַהֲבָה אַחֶרֶת זוּלַת אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ (צ"ח קנ"א).
לירוא ממי שהוא שוכן בהם – שאין לירוא מן המקדש עצמו, ואין זו כוונת הפסוק.
כדכתיב – ויקרא יט ל, כו ב.
כדכתיב – יחזקאל יא טז.
ואהי להם – בגלות, כשלא היה להם בית מקדש.
דברים בטלים – דברים שאין בהם צורך כלל, פוליטיקה, חדשות, וכדומה.
אין מחשבין בהם חשבונות – אסור להשתמש בבית כנסת כדי לנהל בהם אסיפות ציבוריות, הנוגעות לענייני מיסים וארנונה או כל צורך אחר של הציבור. ואפילו הספדים אסור לקיים בבית הכנסת אלא אם כן הנפטר או אחד האבלים הוא מגדולי העיר וחכמיה.
ולרבצם – לרסס מים כדי שלא יעלה אבק מרצפת בית הכנסת, והיא היתה פעולה מקובלת במקומות שבהם היו רצפות של אדמה.
לכבוד – אפילו ביום, כשאין צורך בתאורה.
זולת – מלבד.
[1] גם כשיוצא מבית הכנסת אסור לו לרוץ. (שולחן ערוך צ,יב).
[2] השולחן ערוך (כה, ב) כתב, מי שזהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפילין וילך לבית כנסת ויתעטף שם בטלית גדול. והרמ"א כתב, שהעולם נהגו להתעטף גם בטלית גדול בעודם בבית.
והזוהר הקדוש כתב, אדם שבא בלי טלית ותפילין. הקב"ה שואלו היכן הוא מוראי. ובשבת אין המנהג ללכת עם טלית. וכשדרכו עוברת דרך מקומות המטונפים יש אומרים שלא יתעטף בביתו, ויש אומרים שיתעטף בביתו, ויכסה את התפילין במקומות המטונפים.
ואפילו אם מחמת שמניח בבית, לא יהיה מעשרה ראשונים, בכל זאת עדיף שיניח בביתו. (הלכה ברורה כה,יא, יג. ילקוט יוסף כה, לו).
[3] וביחוה דעת (ב, יח) כתב, שאנו גם לא נוהגים להקפיד בזה.
[4] בזוהר פרשת תרומה האריך בחומר האיסור של דיבור דברי חול בבית הכנסת, וכתב, שהמדבר שם אין לו חלק באלוקי ישראל, ולכן יש להזהר בזה. וכתבו הפוסקים שבגלל עוון זה, נהפכו בתי כנסת לבתי עבודה זרה. (הלכה ברורה קנא, ב)
[5]השולחן ערוך (קנא, ט) כתב, שנוהגים להדליק בבתי כנסת נרות לזכרון. ובזמננו לא נהגו הספרדים להדליק נרות בבתי הכנסת, וגם את הנר תמיד עושין מחשמל. (הלכה ברורה קנא, לד).
[6] אמנם יש מהספרדים שנהגו שאחר שהאבא עולה לתורה, ניגשים בניו אליו ומנשקים את ידו. (יחוה דעת ד, יב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך