צָרִיךְ לִרְחֹץ אֶת יָדָיו בַּמַּיִם עַד הַפֶּרֶק (רמב"ם) קֹדֶם הַתְּפִלָּה[1]. וְלָכֵן אַף עַל פִּי שֶׁרָחַץ אֶת יָדָיו בַּבֹּקֶר (כדלעיל סִימָן ב'), אִם נָגַע אַחַר כָּךְ בְּיָדָיו בְּאֵיזֶה מָקוֹם מְטֻנָּף דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹמוֹת הַמְּכֻסִּים בָּאָדָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִלְמוּלֵי זֵעָה אוֹ שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁלֹּא רְחָצָן בַּבֹּקֶר עַד הַפֶּרֶק, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְרָחְצָן קֹדֶם הַתְּפִלָּה. וְאִם אֵין לוֹ מַיִם, צָרִיךְ לְחַזֵּר אַחֲרֵיהֶם לָלֶכֶת לְפָנָיו אַרְבָּעָה מִילִין אוֹ לְאַחֲרָיו מִיל. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יַעֲבֹר זְמַן תְּפִלָּה, מְנַקֶּה יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בֶּעָפָר אוֹ בְּכָל מִדִּי דִמְנַקֵּי וּמִתְפַּלֵּל, דִּכְתִיב, אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וְגוֹ', אֶרְחַץ בַּמַּיִם אִם אֶפְשָׁר. וְאִם לָאו, בְּנִקָּיוֹן, בְּכָל מִדִּי דִמְנַקֵּי.
עד הפרק – מפרק כף היד.
קודם התפילה – לפני כל תפילת שמונה עשרה, ולאו דוקא שחרית, כמבואר בסימן סט סעיף ד.
באיזה מקום מטונף – עיין רשימה בסימן ב סעיף ט.
מלמולי זיעה –גושי זיעה מיובשת.
שלא רחצן בבוקר עד הפרק – כמבואר בסימן ב סעיף ג שבשעת הדחק די לנטילה בבוקר עד קשרי אצבעותיו.
לחזר אחריהם – לנסות להשיג מים.
לפניו – אם הוא הולך בדרך, והגיע זמן תפילה, אף שנכון להקדים ולהתפלל מיד כשהגיע הזמן, אם אין לו מים והוא צופה שיהיו לו מים במרחק הליכה של ארבעה מילין.
ארבעה מילין – כל מיל הוא מרחק הליכה של 18 דקות, ונמצא שארבעה מילין הם מרחק הליכה של 72 דקות.
לאחריו – כשאינו צופה שיהיו מים לפניו בכיוון הליכתו, או שעד שילך ארבעה מילין יעבור זמן תפילה, ואם יחזור לאחוריו ימצא מים. וכן אם אינו הולך בדרך אלא נמצא בביתו ואין לו מים.
יעבור זמן תפילה – אבל אם רק חושש להפסיד את תפילת הציבור, צריך לרחוץ ידיו.
מידי דמנקי – דבר שמנקה.
דכתיב – תהילים כו ו.
ארחץ בנקיון – ארחץ משמע עם מים, בנקיון משמע בדברים אחרים שמנקים, והיה מתבקש שיהיה כתוב ארחץ במים כפי, או ארחץ כפי, או אנקה כפי. וממה שכתוב כפי ולא כתוב ידי, למדו חכמים שהפסוק מרמז כאן על תפילה, שמתוארת בכמה מקומות בתנ"ך כנשיאת כפים או פרישת כפים, והעושה כן נחשב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שכן הוא המשך הפסוק 'ואסובבה מזבחך ה' '.
הערות:
- נגיעה במקומות המכוסים וחיכוך בראש אינם פוסלים את הידים אלא מפני הלכלוך והזיעה שמצטברים במקומות אלו. ובזמנינו שהרגלי הרחיצה השתנו לחלוטין, ורוב בני אדם גופם נקי לגמרי, ובפרט מיד לאחר הרחיצה, אין המגע במקומות מכוסים נקיים פוסלים את הידיים לתפילה.
וְאִם רָחַץ יָדָיו בַּבֹּקֶר כָּרָאוּי וְאֵין יָדוּעַ לוֹ שֶׁנִּתְלַכְלְכוּ יָדָיו בְּאֵיזֶה דָבָר, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ בֵּינְתַיִם, וַאֲפִלּוּ לָמַד בֵּינְתַיִם, גַּם כֵּן הֲוֵי הֶסַּח הַדַּעַת, וְצָרִיךְ גַּם כֵּן לְרָחְצָם בַּמַּיִם לְצֹרֶךְ תְּפִלָּה. אַךְ בָּזֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר הַמַּיִם דַּוְקָא. שֶׁאִם אֵין לוֹ מִים מְזֻמָּנִים, וּבְאִם יַחֲזֹר עֲלֵיהֶם יְאַחֵר תְּפִלַּת הַצִּבּוּר, לֹא יַחֲזֹר עֲלֵיהֶם אֶלָּא מְנַקֶּה יָדָיו בְּכָל מִדִּי דִמְנַקֵּי וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר (עַיֵּן באר היטב סִימָן רל"ג סָעִיף קטן ז) (צ"ב רל"ג).
הסיח דעתו – לא היה מרוכז כל הזמן להשגיח על ידיו שלא לגעת בשום מקום שאינו נקי.
למד בינתיים – ומן הסתם לא נגע במקום מטונף באמצע הלימוד, שהרי גם ללמוד אסור אם נגע.
לרחצם במים לצורך תפילה – אבל אם רחץ ידיו לצורך תפילה, והפסיק בין הנטילה לתפילה, או בין תפילה לתפילה אחרת, בלימוד תורה בלבד, אינו צריך ליטול ידיו שוב.
בזה – שאינו יודע על שום לכלוך שידיו נגעו בו, ואינו נוטל אלא בגלל שאינם שמורים לצורך התפילה ממש.
יִשְׁתַּדֵּל וְיִתְאַמֵּץ לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר[2], דִּכְתִיב, וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. אֵימָתַי עֵת רָצוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וּכְתִיב, כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם חוֹטְאִים, דִּכְתִיב, הֵן אֵל כַּבִּיר (פֵּרוּשׁ, רַבִּים) וְלֹא יִמְאָס. וּכְתִיב, פָּדָה בְּשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי (נ"ב צ').
עם הציבור – במקום שהציבור מתפללים, ובזמן שהם מתפללים.
דכתיב – תהלים סט יד.
וכתיב – ישעיהו מט ח.
דכתיב – איוב לו ה.
פירוש רבים – המילה כביר משמעותה גדול ורב, ודרשוהו חכמינו כאילו הפסיק היה לפני המילה כביר, כלומר 'הן אל – כביר ולא ימאס'.
וכתיב – תהלים נה יט.
מקרב לי – שלא יתקרבו אלי מזיקים ומלחמות.
ברבים היו עמדי – בזמן שהתפללתי לא הייתי לבד.
הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה לָלוּן שָׁם, אִם יֵשׁ לְפָנָיו עַד אַרְבָּעָה מִילִין[3] מָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּצִּבּוּר, אִם יוּכַל לָבוֹא שָׁמָּה בְּעוֹד יוֹם שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת יְחִידִי בַּלַּיְלָה, צָרִיךְ לֵילֵךְ אִרְבָּעָה מִילִין לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלֵּל בַּצִּבּוּר[4]. וּלְאַחֲרָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר מִיל כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בַּצִּבּוּר. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֵלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שָׁם בַּצִּבּוּר אִם יָכוֹל לָבוֹא לִמְחוֹז חֶפְצוֹ בְּעוֹד יוֹם.
הולך בדרך – במשך כמה ימים.
רוצה ללון שם – הלילה.
לפניו עד ארבעה מילין – ביארנו בסעיף ה.
שלא יצטרך ללכת יחידי בלילה – בחושך, שיש בכך סכנה, כמבואר בסימן לג סעיף ז. ובזמננו שהכבישים מוארים, או שיש לו פנס טוב, אין צריך להיזהר בזה.
שלא ילך ממקום שמתפללין שם בציבור – אם יש מניין בעירו, והוא רוצה לצאת לדרך לדבר רשות, וכשיגיע זמן תפילה יהיה במקום שאין בו מניין.
אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד יום – בתנאי שגם אם יצא אחרי תפילת הציבור זה לא יגרום לכך שיצטרך ללכת בלילה.
מִצְוָה גְדוֹלָה לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁהֵם מְקוֹמוֹת מְקֻדָּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מִתְבַּטֵּל, שֶׁאֵין שָׁם מִנְיָן[5], מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל שָׁם גַם בִּיחִידוּת, כֵּיוָן שֶׁהֵן מְקוֹמוֹת מְקֻדָּשִׁים. וּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לִלְמֹד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, יִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן שֶׁמָּה בַּעֲשָׂרָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּעִירוֹ גַם בֵּית הַכְּנֶסֶת[6]. אֲבָל מִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִלְמֹד בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, יִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹב עָם, וּבְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. וְאִם יֵשׁ בְּעִירוֹ שְׁנֵי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, יֵלֵךְ לְהָרָחוֹק, שֶׁיִהְיֶה לוֹ שְׂכַר פְּסִיעוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו, נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם. עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל מִי שֶׁהוֹלֵךְ שַׁחֶרִית וְעַרְבִית לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בִּזְמַן הָרָאוּי, וּמִתְאַחֵר שָׁם כָּרָאוּי, וּמִתְנַהֵג שָׁם בִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי, זוֹכֶה לַאֲרִיכוּת יָמִים, דִּכְתִיב, אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחַי. וּכְתִיב בַּתְרֵהּ, כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים.
אם לפעמים מתבטל שאין שם מניין – אם קורה לעיתים שאין שם מניין, בכל זאת לא יתפלל בביתו אלא יבוא להתפלל בבית הכנסת.
בעשרה – אפילו אם יש שם רק מניין מצומצם של עשרה, ואפילו אם קורה לעיתים שאין שם מניין. אבל אם באופן קבוע אין מניין במקום שלומד, ילך לבית הכנסת.
שיש בעירו גם בית הכנסת – ושם מתפללים רוב הציבור.
ברב עם הדרת מלך – פסוק במשלי (יד כח), שמשמעו שכבודו של כל מלך מתרבה אם אנשים רבים עוסקים בשירותו, וכמו כן עלינו לשתף אנשים רבים ככל האפשר בזמנים שאנחנו משרתים את הקב"ה.
ילך להרחוק – בתנאי שאין הדבר פוגע בלימוד תורה או דברים חשובים אחרים. וכן עדיף ללכת ברגל מלנסוע ברכב.
נוטל שכר כנגד כולם – כי הוא יצר את המניין שכולם מצטרפים אליו.
בזמן הראוי – בשעה שמאפשרת לו להתעטף בטלית ולהניח תפילין ולהתפלל ברוגע את כל התפילה בלי דילוגים ובלי למהר.
מתאחר שם כראוי – שנשאר עד סוף התפילה ממש ואינו בורח באמצע, וגם אחרי התפילה מתעכב עוד זמן מה כדי שלא ייראה כאילו השהייה בבית הכנסת מהווה לו משא כבד.
בקדושה כראוי – יתבאר בסימן יג.
דכתיב – משלי ח לד.
בתריה – אחריו. בפסוק לה.
יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִקְבֹּעַ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם בִּקְבִיעוּת, וְגַם יִקְבַּע לוֹ שָׁם מָקוֹם מְיֻחָד לִתְפִלָּתוֹ. וְכָל תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּחַד מָקוֹם חָשׁוּב. וְטוֹב אִם יָכוֹל לִקְבֹּעַ לוֹ מָקוֹם אֵצֶל הַקִּיר, כִּדְמָצִינוּ בְּחִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, דִּכְתִיב, ויַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וְגוֹ'. וְלֹא יַעֲמֹד וְלֹא יֵשֵׁב בִּתְפִלָּה אֵצֶל רָשָׁע. וּכְשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, יִקְבַּע לוֹ גַּם כֵּן מָקוֹם שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּהוּ בְּנֵי בֵיתוֹ (צ').
שיתפלל שם בקביעות – ולא יתפלל במקום אחר אלא אם יש לכך סיבה מוצדקת.
תוך ארבע אמות – כ2 מטר לכל כיוון ממקומו הקבוע.
כחד מקום חשוב – נחשב כמקום אחד.
אצל הקיר – שיוכל להתפלל לכיוון הקיר, ולא יהיו בינו לבין הקיר לא כיסאות ולא סטנדרים ולא אנשים. ופרטי דין זה מתבארים בסימן יח סעיף ח.
דכתיב – מלכים ב כ ב, ישעיהו לח ב.
וגו' – ויתפלל אל ה'.
אצל רשע – כי הקב"ה מתרחק מן הרשע, ולכן גם תפילת הצדיק שלידו לא בהכרח תתקבל.
שלא יבלבלוהו בני ביתו – אם מתפלל במקום קבוע, הוא ירגיש בעצמו שהוא נמצא במקום אחר, וכאילו נמצא בבית הכנסת שבביתו.
[1] ומעיקר הדין אין צריך ליטול ידיו מתוך הכלי, ואם יש כלי טוב ליטול מתוך הכלי. (אור לציון ב, מד, כד).
[2] יש אומרים שכשיש תפילה בציבור לא עולה תפלתו של המתפלל ביחיד כשיכל להתפלל בציבור. ולהלכה חשיבא תפילה גם ביחיד. (ילקוט יוסף צ, ו).
[3] מהלך של קצת פחות מארבעה קילומטרים.
[4] וכל זה דווקא אם יגיע לשם לפני שיעבור זמן תפלה.
[5] ולדעת השולחן ערוך (צ, יח) דווקא אם יש שם מנין, עדיף בית המדרש על בית הכנסת.
[6] תפלה בבית המדרש שיש שם עשרה, עדיפה על תפלה בבית הכנסת, אפילו אם הוא לא לומד באותו בית מדרש. (הלכה ברורה צ, מו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך