הלימוד היומי ט"ו בחשוון

סעיף כ

מַרְתֵּף שֶׁהַמְּזוּזוֹת עִם הַפֶּתַח שׁוֹכְבִים בָּאָרֶץ, פָּטוּר, דְּלֹא נִקְרָא מְזוּזָה אֶלָּא כְּשֶׁעוֹמֶדֶת (נודע ביהודה תנינא סִימָן קפ"ד).

 

המזוזות עם הפתח שוכבים בארץ – שיורדים למרתף דרך ארובה.

 

סעיף כא

הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, פָּטוּר מִמְּזוּזָה שְׁלֹשִׁים יוֹם, דְּלָא הֲוֵי דִירַת קֶבַע (רפ"ו).

 

בחוצה לארץ – אבל בארץ ישראל חייב לקבוע מזוזה מיד ביום הראשון, כי חכמים רצו שיקשה עליו לעזוב את הבית, כיון שיצטרך להשאיר שם את המזוזה כמבואר בסעיף כב, ואם יעזבנו יימצא בקלות שוכר יהודי אחר, שהרי כבר יש מזוזה, ועל ידי זה תהיה ארץ ישראל מיושבת ביהודים. ואם גר במלון או בצימר פחות משלושים יום, פטור גם בארץ ישראל.

שלושים יום – אם שכרו לפחות משלושים יום פטור, ואם שכרו בלי לקבוע זמן חייב רק לאחר שלושים יום. ואם שכרו מראש לתקופה של יותר משלושים יום, המנהג כדעת הפוסקים שסוברים שחייב במזוזה מיד.

 

סעיף כב

הַיּוֹצֵא מִן הַבַּיִת וְיִשְֹרָאֵל אַחֵר נִכְנָס לָדוּר שָׁם, לֹא יִטֹּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַמְּזוּזוֹת אֶלָּא יַנִּיחֵן וְהַשֵּׁנִי יְשַׁלֵּם לוֹ עֲבוּרָן[1] (רצ"א).

 

ישראל אחר – אבל אם גוי יגור שם צריך להסיר את המזוזות, וכן אם הבית עומד להריסה.

לא יטול הראשון את המזוזות – ויש בכך סכנה, כי הוא משאיר את הבית פרוץ למזיקים, וגם הוא עלול להינזק בגלל שגורם סכנה לחברו.

 

סעיף כג

חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר מְאֹד בְּמִצְוַת מְזוּזָה[2] מִפְּנֵי שֶׁהִיא חוֹבַת הַכֹּל תָּמִיד. וְכָל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא, יִפְגַּע בְּיִחוּד הַשֵּׁם, שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִזְכֹּר אַהֲבָתוֹ וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וּשִׁגְיּוֹתָיו בְּהַבְלֵי הַזְּמָן, וְיֵדַע כִּי אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֶלָּא יְדִיעַת צוּר הָעוֹלָם, וּמִיָּד הוּא חוֹזֵר לְדַעְתּוֹ וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי מֵישָׁרִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כֹּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וּבִזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, מֻחְזָק הוּא שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ מַזְכִּירִין רַבִּים וְהֵן הֵן הַמַּלְאָכִים שֶׁמַּצִּילִין אוֹתוֹ מִלַּחֲטֹא, שֶׁנֶּאֱמַר, חוֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בַּעֲוֹן מְזוּזָה, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מֵתִים קְטַנִּים. וְכָל הַזָּהִיר בַּמְּזוּזָה יַאֲרִיכוּ יָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם (סִימָן רפ"ה ובטור וברמב"ם).

 

חובת הכל תמיד – חיוב מצוות מזוזה היא בלי הפסק, ביום ובלילה, בחול ובשבת, וכולם חייבים בה, אנשים ונשים, בניגוד למצוות ציצית ותפילין, שאין נוהגים בלילה, ולא בנשים, ותפילין רק בימות חול.

כל זמן – כל פעם.

ביחוד השם – זהו תוכנו של פרשיות המזוזה, כמו שביארנו בסימן י סעיף י.

יעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן – הבלי הזמן הם כל העניינים החומריים של העולם הזה שאינם נחוצים לקיום הגוף ובריאות הנפש, בין מותרים ובין אסורים. והנמשך אחרי החומר הוא שוגה, וכאילו ישן, מאחר ואינו רואה ואינו חושב מה נכון שייעשה בעולם הזה.

דבר העומד לעולם – כל דבר חומרי אינו נשמר אלא לזמן מוגבל, ובכלל כל חיי החומר הם 70-80 שנה, שזו תקופה קצרה מאד, אל מול חיי הנצח.

ידיעת צור העולם – הכרת בורא העולם, ועשיית רצונו.

חוזר לדעתו – אחרי שדעתו עזבה אותו בשעה שנמשך אחרי החומר.

הן הן המלאכים – המצוות שהוא מקיים על בסיס קבוע ומזכירים לו שלא לחטוא, הם המלאכים המוזכרים בפסוק.

שנאמר – תהלים לד ח.

ויחלצם – מן החטא.

יאריכו ימיו – וימי בניו ובנותיו.

שנאמר – דברים יא כא.

 

סעיף כד

וּלְפִי שֶׁהַמְּזוּזָה הִיא לְהַזְכִּיר יִחוּד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, לָכֵן כְּשֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ וְכֵן כְּשֶׁנִּכְנָס יְנַשֵּׁק אוֹתָהּ. אֲבָל לֹא יַנִּיחַ אֶת הַיָּד עַל הַמְּזוּזָה עַצְמָהּ אֶלָּא יִזָּהֵר שֶׁיִּהְיֶה זְכוּכִית עַל הַשֵּׁם (תשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סִימָן נ"א ע"ש. עַיֵּן בספרי קה"ס מה"ת חקירה י"ט). וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וּמַנִּיחַ יָדוֹ עַל הַמְּזוּזָה יֹאמַר, ה' שׁוֹמְרִי ה' צִלִּי עַל יַד יְמִינִי, ה' יִשְׁמָר צֵאתִי וּבוֹאִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם (רפ"ה רפ"ו).

 

ינשק אותה – עיקר המנהג הוא להניח את היד על המזוזה, אלא שעל פי תורת הסוד נהגו גם לנשק את האצבע אחרי שהונח על המזוזה.

על המזוזה עצמה – כי אין לגעת בכתבי הקודש עם ידים חשופות, כמו שאסור לגעת בספר תורה, כמבואר בסימן כג סעיף ד.

שיהיה זכוכית על השם – הרגילות היתה שכל המזוזה היתה מכוסה בתוך בית מזוזה, אבל מול השם 'שדי' שכתוב על הצד האחורי של הקלף היו חותכים את הבית, כדי שייראה מבחוץ. ולכן המליצו הפוסקים לכסות את השם בזכוכית, גם כדי שלא לגעת בכתבי הקודש כמו שביארתי, וגם מפני שאם נוגעים פעמים רבות במקום שכתוב בו השם, הוא נמחק לאט לאט, ובכך עובר הנוגע על איסור מחיקת השם שהוא איסור חמור מן התורה.

יאמר – פסוקים הם בתהילים קכא ה, ח, אלא שבתהילים הם מנוסחים בגוף שני – כהבטחה, וכאן בגוף ראשון – כתפילה.

 

סעיף כה

מְזוּזַת הַיָּחִיד נִבְדֶּקֶת שתֵי פְּעָמִים בְּשֶׁבַע שָׁנִים, וְשֶׁל רַבִּים (שֶׁאֵין לְהַטְרִיחַ עֲלֵיהֶם) נִבְדֶּקֶת שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹבֵל (עַיֵּן רא"ש הלכות תפילין) (רצ"א).

 

נבדקת – בניגוד לתפילין שלמדנו בסימן י סעיף כו שמן הדין אינם צריכים בדיקה כל עוד שמניחים אותם באופן תדיר, מזוזה, בגלל שהיא קבועה במקומה, ועלול לחדור לתוכה לחות, דינה כתפילין שאין מניחים אותם אלא לעיתים רחוקות, כמו שהתבאר שם.

שאין להטריח עליהם – כי אם יטריחו עליהם יפיל כל אחד את התפקיד על האחרים, ולבסוף הדבר לא ייעשה כלל.

ביובל – בחמשים שנה.

 

סימן יב - הכנת הגוף לתפלה ומקומות שראוי להתפלל שם ובו טו סעיפים:

סעיף א

כְּתִיב, הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְֹרָאֵל, פֵּרוּשׁ שֶׁיָּכִין אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיַּלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמַלְבּוּשֵׁי כָבוֹד כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל כְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לִפְנֵי שַׂר נִכְבָּד[3]. וַאֲפִלּוּ אִם מִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בִּיחִידוּת יַלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כָּרָאוּי. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לֵילֵךְ בַּחֲגוֹרָה, אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיַּחְגֹּר אֶת עַצְמוֹ[4] (או"ח סי' צ"א).

 

כתיב – עמוס ד יב.

מלבושי כבוד – לבוש מכובד, שלא היה מתבייש להגיע בלבוש זה לפגישה עם אדם מכובד. ולכן אסור להתפלל בחלוק בית, או בלי חולצה.

כשהולך להתפלל – דוקא, אבל שאר ברכות ודברים שבקדושה מותר לומר בכל לבוש, ובלבד שיכסה את ערותו ולא יהיה לבו רואה את הערוה כמו שהתבאר בסימן ה סעיפים יב, יד.

מקומות שנוהגין לילך בחגורה – שם נחשב לבוש ללא חגורה כלבוש לא מכובד.

הערות:

-       דיני הלבוש לצורך התפילה הם תלויים בתרבות [מנהג המקום] וגם באישיות ובמצב האישי של האדם. שיש מקומות שבלי חולצה מכופתרת עניבה וחליפה לא יעלה על הדעת להגיע לפגישה, ויש מקומות שבהם השרים עצמם מרשים לעצמם להופיע בציבור בלבוש ספורטיבי, ויש מקומות שכולם הולכים יחפים, וכך מופיעים גם בפני אנשים גדולים וחשובים, ויש מקומות שלא יעלה על הדעת ללכת בסנדלים ללא גרביים לפגישה חשובה. ויש סוגי אנשים שהלבוש המכובד ביותר שלהם, שבו הם מופיעים גם לפגישה עם ראש הממשלה, נחשב אצל אנשים אחרים לפי רמת חיים שלהם וההשתייכות החברתית שלהם כלבוש שאפילו בין חברים אינם מסכימים ללבוש. כמו כן אדם במקום נופש, או בזמן מחלה, יתלבש בצורה שונה [גם כדי לקבל שר שבא לבקרו] מאשר בחייו הרגילים. והכל לפי העניין.

-       אם אדם חושש שיעבור זמן תפילה, ואין לו בגדים שיוכל להתלבש בהם כראוי לתפילה, יכול להתפלל גם בלבוש חלקי ולא מכובד, ובלבד שיכסה את ערוותו ויפסיק בין לבו לערוה, כמו שהתבאר בסימן ה סעיפים יב, יד. אבל אדם צריך לעשות ככל יכולתו כדי שלא להגיע למצב כזה. ואסור להתפלל על חוף הים [חוף נפרד] בבגדי ים, אלא צריך לצאת מן המים מספיק מוקדם שיהיה ניתן להתלבש בצורה מכובדת לתפילה. ואסור להתפלל עם בגדי עבודה מלוכלכים אם יש דרך כלשהי להספיק להחליף בגדים לפני התפילה, ואפילו אם מפסיד בגלל זה את תפילת הציבור.

 

סעיף ב

טוֹב לִתֵּן צְדָקָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה[5], שֶׁנֶּאֱמַר אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ. גַּם יְקַבֵּל עָלָיו קֹדֶם כָּל תְּפִלָּה מִצְוַת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וִיכַוֵּן לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד מִיִשְֹרָאֵל כְּנַפְשׁוֹ, כִּי אִם חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ פֵּרוּד לְבָבוֹת יִשְֹרָאֵל לְמַטָּה אֲזַי גַּם לְמַעְלָה אֵין הִתְאַחֲדוּת אֲבָל הִתְאַחֲדוּת בְּגוּפֵיהֶם שֶׁלְּמַטָּה גּוֹרֵם הִתְאַחֲדוּת וּדְבֵקוּת נַפְשׁוֹתֵיהֶם לְמַעְלָה, וְעַל יְדֵי זֶה גַּם תְּפִלּוֹתֵיהֶם מִתְאַחֲדוֹת. וְאָז בִּהְיוֹת תְּפִלּוֹתֵיהֶם כְּלוּלוֹת יַחַד, הִיא רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ (סִימָן צ"ב ובסידור).

 

ליתן צדקה – כסף לעניים, ויותר טוב לתת לקופה של צדקה שמתחלקת לעניים, כמבואר בסימן לד סעיף יג. וכן כל צדקה וחסד שאדם עושה עם הבריות היא בכלל עניין זה, ולכן קניית מצרכי מזון וכדומה הנצרכים בבית בבוקר ושאר העיסוקים עם צאצאיו כדי לשלחם למוסדות החינוך וכדומה, לא רק שאינם אסורים לפני התפילה כעיסוק בעסקיו [בסימן ח סעיף א], אלא אף מצוה לעשותם דוקא לפני התפילה כדי להתפלל אחרי עיסוק במצוות צדקה.

קודם התפילה – לפני תפילת שמונה עשרה, ויכול גם להקדים ולעשות צדקה לפני שמתחיל את סדר התפילה, כדי שלא יצטרך להפסיק באמצע התפילה, וכך נכון יותר.

שנאמר – תהלים יז טו.

כי אם חס ושלום... – נימוק זה הוא מכתבי האר"י, והסגנון הוא סגנון של תורת הסוד. ועל דרך הפשט הרעיון הוא שתפילת היחיד צריכה זכויות גדולות כדי להתקבל, אבל תפילת הציבור מתקבלת הרבה יותר בקלות. וכדי שתפילת כל יחיד ויחיד שבתוך הציבור יהיה חלק מתפילת הציבור, ולא תישאר תפילת יחיד שבמקרה נמצא במקום ציבורי, צריך שהוא ירגיש את עצמו חלק מן הציבור, ומוכן לבטל את רצונותיו למען עם ישראל, ובזה ייחשב כחלק מהם ותפילתו תתקבל.

 

סעיף ג

כְּתִיב, שְׁמֹר רַגְלֶיךָ כַּאֲֹשֶר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּרַגְלֶיךָ הַיְנוּ הַנְּקָבִים שֶׁאֵצֶל הָרַגְלַיִם. וְלָכֵן צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ קֹדֶם הַתְּפִלָּה אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו. וְאִם מַרְגִּישׁ עַצְמוֹ אֲפִלּוּ קְצָת הַרְגָּשָׁה לִצְרָכָיו, אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וַאֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה אָסוּר כָּל זְמַן שֶׁגּוּפוֹ מְשֻׁקָּץ עַד שֶׁיְּנַקֶּה אֶת עַצְמוֹ. וּבְדִיעֲבַד אִם הִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא נִצְרָךְ לִנְקָבָיו, אִם הוּא מְשַׁעֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ שִׁעוּר הִלּוּךְ פַּרְסָה[6] (שָׁעָה וָחֹמֶשׁ), תְּפִלָּתוֹ תְפִלָּה. וְאִם לָאו, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אִם הִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תוֹעֵבָה וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל[7]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ שִׁעוּר פַּרְסָה, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל[8]. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁבְּעוֹד שֶׁיִּפָּנֶה יַעֲבֹר זְמַן תְּפִלָּה. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן י"ח סָעִיף ט"ז (סִימָּן צ"ב).

 

כתיב – קהלת ד יז.

רגליך היינו הנקבים – כלומר, שמור שלא תצטרך לנקביך כאשר תלך אל בית האלהים, שהוא בית הכנסת.

קצת הרגשה לצרכיו – בין לגדולים ובין לקטנים.

שינקה את עצמו – שיוציא את הפסולת מתוך גופו, כמו שהתבאר בסימן ב סעיף ז.

להעמיד את עצמו – להתאפק.

פרסה – הוא עשירית ממהלך יום, זאת אומרת מרחק שניתן ללכת אותו ב72 דקות בהליכה מתונה, כ8000 פסיעות בינוניות.

תפילתו תועבה – שנאמר (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה, כלומר, רשע שחוטא בעצם הקרבת הקרבן, קרבנו מתועב ואינו מתקבל, וכן המתפלל הוא כמקריב קרבן, ואם מתפלל באופן שאסור להתפלל, תפילתו תועבה.

שבעוד שייפנה יעבור זמן תפילה – אבל אם רק יעבור זמן תפילת הציבור, יתפנה ויתפלל ביחיד בנקיות.

הערות:

-       אם יש מניין מצומצם לתפילה, ואחד מהם צריך לנקביו, ויכול להעמיד עצמו כדי הילוך פרסה, לא יטריח את הציבור להמתין לו, אלא ישלים להם מניין ולא יתפלל, ואחר סיום התפילה ינקה את עצמו ויתפלל ביחיד, ואם עד אז יתכן שיעבור זמן תפילה, יתפלל עם הציבור. אבל אם אינו יכול להעמיד את עצמו, מסתבר שאינו יכול אף להצטרף למניין, וצריך להתפנות קודם לכן.

 

סעיף ד

מִי שֶׁבָּרִי לו[9]ֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד עַל עַצְמוֹ מִלְּהָפִיחַ עַד שֶׁיִּגְמֹר קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, מוּטָב שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה מִמַּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּלֹא גוּף נָקִי. וְאִם עָבַר זְמַן תְּפִלָּה, אָנוּס הוּא (וּמַשְׁלִים אַחַר כָּךְ כְּדִלְקַמָּן סִימָן כ"א). וְאִם יֵרָאֵה לוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד עַל עַצְמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, יַנִּיחַ תְּפִלִּין בֵּין הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה לִקְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן (וְעַיֵּן פרמ"ג סִימָן פ').

 

ברי לו – ברור לו.

לעמוד על עצמו – להתאפק.

זמן קריאת שמע – הפוסקים כתבו שאין הכוונה שלא יאמר קריאת שמע, אלא הכוונה היא שיאמר קריאת שמע עם ברכותיה בלבד בלי תפילת שמונה עשרה, ולא יתפלל כסדר הרגיל, ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע ומיד תפילת שמונה עשרה. כי אין הלכה שאסור לומר קריאת שמע אם יצטרך להפיח באמצע, ורק בתפילת שמונה עשרה יש הלכה כזאת, שזה נחשב להתפלל בלא גוף נקי, כמו מי שנצרך לנקביו בסעיף ג.

אנוס הוא ומשלים... – שחכמים אסרו עליו להתפלל, ולכן יכול להשלים...

סימן כא – סעיפים א-ב.

בשעת קריאת שמע – והרי אסור להפיח בתפילין, כמבואר בסימן י סעיף כג, ונמצא שאינו יכול להניח תפילין מתחילת התפילה.

ומברך עליהן – אף שבעקרון אסור להפסיק שם בדיבור כמבואר בסימן טז, ועל הטלית אינו מברך שם כמו שלמדנו בסימן ט סעיף י.

הערות:

-       בסימן י סעיף טו כתב הקיצור שולחן ערוך שהמניח תפלין אחרי שהתחיל את ברכת יוצר אור מברך עליהם רק לאחר תפילת שמונה עשרה, וכאן כתב להיפך, וכדבריו כאן היא הסכמת הפוסקים.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ולהלכה יש להקל אם לוקח את המזוזות המהודרות ושם במקומן מזוזות כשרות. ועצה טובה שיטול המהודרות לבדיקה, ואחר כך יוכל לקבוע מזוזה אחרת כשרות ויברך עליה לקבוע מזוזה. (יביע אומר ג, יו"ד יח).

[2] מצות עשה לכתוב מזוזה ולקבעה על הפתח, דכתיב 'למען ירבו ימיכם' וכו' ומכלל הן אתה שומע לאו, ועוד שהבית נשמר בה. ומכל מקום לא תהיה כוונת האדם לשמירה או שכר בעולם הבא, אלא לקיים מצות ה'.(בן איש חי ש"ב תבוא א)

[3]ראוי להתפלל תפלת י"ח של מנחה וערבית וכן קריאת שמע עם מגבעת, וכל שכן בברכת המזון. וההולך תמיד רק עם כיפה, אם הכיפה מכסה את רוב הראש, יכול להתפלל איתה. (יביע אומר ו, טו).

[4] ואף שבשולחן ערוך כתב שצריך לאזור את האזור בשעת התפלה אפילו אם יש לו אבנט, היום סומכים על המכנסים המהודקות, וכן על הגומי שבמכנס. ובפרט בימינו שיש מי שהולך כל היום בלי חגורה, ולכן לא צריך אזור. (ילקוט יוסף צא, א).

[5] השולחן ערוך (צב, י) כתב, טוב לתת צדקה לפני התפלה. ומנהגנו כדעת האר"י לתת צדקה כשאומרים "ואתה מושל בכל" ב'ויברך דוד'. שנותנים שתי פרוטות ואחר כך פרוטה שלישית. (הלכה ברורה צב, כד).

[6] 72 דקות.

[7] ואם היה צריך ל'קטנים' אפילו לא יכול להעמיד את עצמו שיעור של 72 דקות, יצא ידי חובת תפלה. (הליכות עולם א, קסה).

[8] אמנם דעת מרן השולחן ערוך (צב, א) שלא להתפלל לכתחילה כשצריך לנקביו. ובמקרה שאם התעכב יעבור זמן תפלה, מותר לו לכתחילה להתפלל. אך במקרה שאם יתעכב לעשות צרכיו, יפסיד תפלה בציבור, רשאי להתעכב אפי' שבגלל זה יפסיד תפלה בציבור. (הליכות עולם א, קסה).

[9] אבל אם הוא מסופק אם יפיח, חייב לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. וכל הלכה זו היא כשיש לו חולי כזה באופן זמני אבל מי שיש לו מחלה כזו באופן קבוע, חייב להתפלל ולקרוא קריאת שמע. ואם צריך להפיח, ימתין עד שיכלה הריח וימשיך בתפילתו. (הלכה ברורה פ, א, ג).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה