בְּיוֹתֵר צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ עַל תַּלְמִיד חָכָם עָנִי[1] לָתֵת לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל, מִתְעַסְּקִין לִסְחֹר לוֹ סְחוֹרָה, שֶׁמּוֹכְרִים לוֹ סְחוֹרָה בְּזוֹל וְקוֹנִים מִמֶּנּוּ סְחוֹרָתוֹ בְּיֹקֶר. וְאִם יוֹדֵעַ לְהִתְעַסֵּק בִּפְרַקְמַטְיָא, מַלְוִין לוֹ מָעוֹת לִסְחוֹר בָּהֶם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַמֵּטִיל מְלַאי לְתַלְמִיד חָכָם, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. וְאָמְרוּ, כָּל הַנְּבִיאִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְעושֶׁה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וּמַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם [רנ"ג וחכ"א].
ביותר צריכין להשגיח – צרכיו קודמים לצרכי עניים אחרים.
לפי כבודו – גם אם אין כסף בקופה לתת לכל עניי העיר לפי כבודם כל שיחסר להם, יש להיזהר שלפחות התלמידי חכמים שבעיר יקבלו לפי כבודם.
מתעסקין לסחור לו סחורה – מזמנים לו הזדמנויות עסקיות שיוכל להרגיש שהרויח בעצמו.
פרקמטיא – מסחר.
מלאי – סחורה או כסף להשקעה על מנת להתחלק ברווחים.
ישיבה של מעלה – מקום שבו נמצאים נשמות הצדיקים אחרי מיתתן, ולומדים שם תורה.
כל הנביאים לא נתנבאו – כל הנבואות שמבטיחות שכר טוב לצדיקים בעולם הבא, לא נאמרו לתלמידי חכמים, אלא ...
משיא בתו לתלמיד חכם – לא מפני שיש לתלמיד חכם הנאה מזה, אלא מפני שבכך הוא מראה כמה חשובה לו הקירבה לתלמידי החכמים, כמבואר בסימן כט סעיף יא.
לְעוֹלָם יַרְחִיק אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הַצְּדָקָה, וִיגַלְגֵל עַצְמוֹ בְצַעַר, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם מְכֻבָּד וְהֶעֱנִי, יַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּת וַאֲפִלּוּ בְּאֻמָּנוּת מְנֻוֶּלֶת, וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
מן הצדקה – מלקבל צדקה.
יגלגל עצמו – יעביר את חייו איך שהוא.
עשה שבתך חול – התבאר בסימן עב סעיף ח.
חכם מכובד – שהיתה לו פרנסה מכובדת הראויה למעמדו, או שהיה מקבל תמיכה או משכורת של רב או ראש ישיבה.
אומנות – עבודה, מקצוע.
מנוולת – כגון איסוף אשפה.
כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל מֵהַצְּדָקָה, וּמְרַמֶּה אֵת הַבְּרִיּוֹת וְנוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּוֹל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יִטּוֹל, כְּגוֹן זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַּעַל יִסּוּרִין, וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְאֵין לוֹ בְּצַעֲרוֹ אֶלָּא עֲווֹנוֹת וַחֲטָאִים. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּוֹל וּמְצַעֵר עַצְמוֹ, וְדוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה וְחַי חַיֵּי צַעַר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַל הַצִּבּוּר, אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁיְפַרְנֵס אֲחֵרִים, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְגוֹ' (רנ"ה).
זקן או חולה – שאין לו יכולת להתגלגל בצער ולהצטמצם, כי הדבר עלול לעלות לו בחייו.
מגיס דעתו – גאה.
מתחייב בנפשו – חייב מיתה על כך שאינו דואג לשרוד מפני גאוותו, כמו שנאמר (בראשית ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.
אין לו בצערו – שום שכר, בניגוד למי שיכול לשרוד בצער בלי צדקה שהתבאר בסעיף הקודם.
צריך ליטול – ואין בו סכנת חיים.
דוחק את השעה – מתאמץ לשרוד דקה אחרי דקה.
כדי שלא יטריח על הציבור – ולא מפני גאוותו.
הכתוב אומר – ירמיה יז ז.
הערות:
- הפוסקים כתבו, שגם מי שיש לו בנות, ואינו מצליח להשיאן לאיש אלא אם יקח צדקה, אין לו רשות לסרב לקחת, ודינו כדין זקן או חולה שאין להם בסירובם לקבל צדקה אלא עוונות וחטאים ולא שכר.
כתוב בתורה (במדבר טו יז-כא) שכאשר בני ישראל עושים בצק כדי לאכול לחם בארץ ישראל חייבים להפריש ממנו 'חלה', ודינה כדין ה'תרומה' שניטלת מכל התוצרת החקלאית בארץ ישראל, זאת אומרת שנותנים אותה לכהן, והכהן ומשפחתו יכולים לאכלה, בתנאי שהם טהורים והחלה טהורה, ומי שאינו כהן אסור לו לאכלה, ואם אוכלה חייב מיתה בידי שמים.
הבצק עצמו, לפני שהופרשה ממנו חלה, הוא אסור באכילה, והאוכלו, אפילו כהן, חייב מיתה בידי שמים.
בזמננו אין אפשרות לעשות בצק בטהרה, וכמו כן לכהנים אין דרך להיטהר, והחלה אסורה באכילה גם לכהנים. ולכן מפרישים היום חלה, כי בלי זה אסור לאכול את הבצק, אבל אין נותנים את החלה לכהן, כי אין לו מה לעשות איתה, ושורפים אותה. [ואם החלה היתה טהורה היה אסור לשרוף אותה, עיין בסעיף ז].
בחו"ל מן התורה אין צריך להפריש חלה, אבל החכמים חייבו להפריש גם שם. ויש הקלות שהקילו חכמים בחלת חו"ל יותר מבחלת ארץ ישראל, מפני שאינה אלא מדרבנן. אבל בארץ ישראל, אף שבזמן הזה הפרשת תרומות ומעשרות וחלה גם בארץ ישראל הם רק מדרבנן, אבל לא הקלו בהם חכמים. דוגמה להבדל בין חלת חו"ל לחלת ארץ ישראל מופיעה בסעיף ט.
עִסָּה מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. קֹדֶם שֶׁמַּפְרִישִׁין הַחַלָּה מְבָרְכִין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה[2]. וְנוֹטְלִין כַּזַּיִת[3] מִן הָעִסָּה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בָּאֵשׁ[4]. וְהַמִּנְהָג לְשָׂרְפָהּ בַּתַנוּר שֶׁיֹּאפוּ שָׁם אֶת הַלֶּחֶם[5] (שכ"ב שכ"ד שכ"ח).
עיסה – בצק.
חמשת מיני דגן – חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל, שיפון.
להפריש חלה – ויש מוסיפות ואומרות 'להפריש חלה מן העיסה', ואינן צריכות לשנות ממנהגן, ובנות עדות המזרח נוהגות לברך 'להפריש חלה תרומה', ויש מברכות 'להפריש תרומה', וגם הן תמשכנה במנהגן.
כזית – ודי בגודל של זית בן ימינו, ואפילו אם הפרישה פחות מכזית קיימה בכך את חובת ההפרשה.
בתנור שיאפו שם את הלחם – לפני האפייה, אחרי שגמרו להסיק את התנור. ובזמננו שאין לנו תנורים הפועלים על אש, ואי אפשר לשרוף בהם חלה, בחו"ל יש לעטוף את החלה היטב בצורה שלא יבוא לידי בזיון, ואז מותר לזרקו לאשפה, ובארץ ישראל אם הדבר אפשרי יותר נכון לשורפו בתוך נייר אלומיניום על הכיריים.
הערות:
- עיסה שנעשית מאחד מחמשת מיני דגן בתערובת עם מינים אחרים, אם יש שיעור חלה בדגן, חייב להפריש חלה מהתערובת, אבל אם אין בדגן שיעור חלה, אין צריך להפריש חלה מן התערובת, אלא אם כן עשה בצק מן החיטים ומן האורז, שאז הדין שונה, ויש להתייעץ ברב.
כַּמָּה שִׁעוּר הָעִסָּה[6] שֶׁיִתְחַיֵּב בְּחַלָּה. כָּל שֶׁנַּעֲשָֹה מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח, וְהֵם כְּמוֹ מ"ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה[7] (וְעַיֵּן בַּכְּלָלִים אֵיךְ מוֹדְדִין) (שכ"ד).
שיתחייב בחלה – ופחות משיעור זה פטורה מן החלה.
חמשת רבעים – קב ורבע, והקב הוא מידה מתקופת המשנה.
מ"ג ביצים וחומש ביצה – נפח של 43.2 ביצים.
בכללים – שבסוף הספר, בסדר לימוד ליום טו אלול.
איך מודדים – שם בערך ביצה ביאר באיזו ביצה מודדים, בערך רביעית ביאר כיצד מודדים נפח של ביצים, ובערך פרס ביאר אם יש הבדל בין ביצים של זמננו לביצים שלהם.
הערות:
- שיעור חלה, כמו כל שיעורי המצוות, נמדדים בנפח, ולא במשקל. ונפח 43.2 ביצים הוא כ2.16 ליטר, או 2160 סמ"ק, שזה כעשר כוסות קמח. ואין לסמוך על השיעורים המתפרסמים במשקל, כי כולם מבוססים על מידות של חכמים שלא חיו בדורנו, וטחינת הקמח היום היא שונה מאד ממה שהיתה בעבר, מה שמשפיע על צפיפות הקמח והיחס בין הנפח למשקל, כמו כן ישנם קמחים שונים זה מזה, שנפחם שונה מאד זה מזה, ואין להשוות בין 2.16 ליטר קמח לבן לאותו נפח של קמח מלא. למעשה אין לסמוך על המשקל אלא אם הוא יודע ספציפית לקמח המסויים שבו הוא משתמש, מה היחס בין נפחו למשקלו, ואם אינו יודע יש להחמיר מקצת יותר מ1.1ק"ג קמח להפריש חלה בלא ברכה.
כל זה נכון לספרדים כמו לאשכנזים, והמנסים ליצור תמונת מצב כאילו שיש לספרדים מסורת מדוייקת לפי גרמים מהו שיעור חלה המדוייק, שבפחות מזה אין מפרישים, ומאותו שיעור והלאה מפרישים בברכה, גורמים מכשולים רבים, כי גם השולחן ערוך שנתן שיעור במשקל, לא התכוון לקמחים של ימינו אלא לקמחים שהיו בזמנו ובמקומו, שהיחס נפח/משקל שלהם היה 2/3, ואין הדבר כן בקמחים שלנו, על כל פנים לא במדוייק. זאת מלבד הוויכוחים שנוצרו בתרגום ה'דרהם' המוזכר בשולחן ערוך [שיעור חלה = 520 דרהם] למידות מודרניות.
וההבדל שיש בין המסורת הספרדית למנהג האשכנזים בדין הפרשת חלה הוא כדלהלן, שהמסורת הספרדית, אכן קובעת שנפח של 780 דרהם מים הוא שיעור חלה, וגם המסורת האשכנזית היתה קרובה מאד לזה בעבר, והיא תואמת פחות או יותר את נפח הביצים בימינו, אלא שאצל האשכנזים בדורות האחרונים התחילו לחוש שמא הביצים שלנו קטנים בהרבה מן הביצים שבהם מדדו בזמן המשנה והגמרא, ולכן אמנם הפרישו חלה מכמויות קמח קטנות, אבל רבים חששו שלא לברך עד שיש שיעור כמעט כפול, כי אין הברכה מעכבת, ואילו אצל הספרדים לא חששו, והמשיכו לברך על השיעור הקטן של הקמח, שהוא כ10 כוסות קמח, כמו שביארנו.
הַמַּצּוֹת שֶׁאוֹפִין לַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל עִסָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ לֹא הָיָה שִׁעוּר חַלָּה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָן לְתוֹךְ כְּלִי אֶחָד, הַכְּלִי מְצָרְפָן וְחַיָּבִין בַּחַלָּה[8]. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַמַּצּוֹת מֻנָּחוֹת בְּתוֹךְ הַכְּלִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁקְּצָת מִן הַמַּצָּה בְּתוֹךְ הַכְּלִי, וּקְצָתָהּ בּוֹלֶטֶת חוּץ לַכְּלִי, גַּם כֵּן מִצְטָרְפוֹת, אֲבָל אִם מַצּוֹת שְׁלֵמוֹת מֻנָּחוֹת רַק לְמַעְלָה וְלֹא בְּתוֹךְ הַכְּלִי, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת, וַאֲפִלּוּ כִּסָּה אוֹתָן בְּמַפָּה, לֹא מַהֲנִי. אֲבָל אִם מַנִּיחַ הַמַּצּוֹת בְּסָדִין, וּמְכַסֶּה אוֹתָן גַּם כֵּן עִם הַסָּדִין, נֶחְשָׁב הַסָּדִין כְּמוֹ כְּלִי וּמְצָרְפָן, וְאַף שֶׁבְּאֶמְצַע מְגֻלִּין. רַק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תֵּצֵא מַצָּה שְׁלֵמָה חוּץ לַכִּסּוּי (שכ"ה ובד"ה ופרמ"ג באוֹרַח חַיִּים תנ"ז).
לא היה שיעור חלה – שנוהגים ללוש שיעור מצומצם של חלה או מעט פחות מזה, כמבואר בסימן קי סעיף ד.
מניחין אותן לתוך כלי אחד – אחרי האפייה, ובכולם יחד יש שיעור חלה.
מצרפן – כאילו היו עיסה אחת.
וצריכין להשגיח... – יש להיזהר לגרום לכל המצות להתחייב בחלה בוודאות מיד אחרי האפייה, ולהפריש מהם בברכה, שאם לא יעשה כן, אלא יפריש מכל בצק בנפרד בלי ברכה כי אולי יש בו שיעור חלה ואולי לא, או שיפריש מן המצות שבתוך הכלי בלי להקפיד על הפרטים המתבארים כאן, יתכן שבסוף יש לו מצות שהצטרפו והופרש עליהן חלה, ומצות שהם פטורות מחלה מפני שעדיין לא הצטרפו ולא הופרש עליהם חלה, ומאחר והדין הוא שאם מניח מצות בכמות של שיעור חלה בתוך כלי אחד הם בוודאי מתחייבים בחלה, ודבר כזה יכול לקרות גם בצורה לא מתוכננת, שהרי הוא עלול להשים אותם יחד בשקית, ואז יתחייבו, ולא יזכור להפריש, ואם יזכור לא ידע מאיזו מצה להפריש, כיון שאי אפשר להפריש ממצות שכבר הופרש מהם...
בתוך הכלי – בין דפנות הכלי.
לא מהני – אינו מועיל.
שבאמצע מגולין – שאין הסדין מכסה את הכל, ובתנאי שהוא מכסה את הצדדים.
הערות:
- מצוי הדבר, בפרט באפיית עוגות, שאופים כמויות פחותות משיעור חלה, ומקפיאים, ולאחר זמן אופים עוד פעם כמות פחותה ומקפיאים באותו מקום, ואם מדובר באותו סוג, בנסיבות מסוימות מצטרפים לחלה במקפיא. ויש ליזהר במקרה כזה להפריש חלה מן העוגות שבמקפיא. כמו כן מי שאפה לחם, והפריש חלה בלי ברכה מפני שלא היה בטוח שיש שם שיעור, ואחרי האפייה הניח את הלחם במקפיא במקום שיש לחמים נוספים שלא הופרש מהם חלה או שהופרש מהם חלה מספק בלא ברכה, צריך לחזור ולהפריש בלא ברכה, כי יתכן שמקודם לא היו חייבים בחלה, והפרשתו הראשונה אינה תקפה, ורק עכשיו התחייבו.
שְׂאוֹר שֶׁנּוֹטְלִין מִן הָעִסָּה, כְּדֵי לְחַמֵּץ בּוֹ עִסָּה אַחֶרֶת, צְרִיכִין לִקַּח קֹדֶם שֶׁמַּפְרִישִׁין הַחַלָּה[9]. אֲבָל שְׂאוֹר שֶׁנּוֹטְלִין לְחַמֵּץ בּוֹ מַשְׁקֶה שֶׁקּוֹרִין חֲמִיצָה, צְרִיכִין לִקַּח לְאַחַר שֶׁהִפְרִישׁוּ חַלָּה.
שאור – מחמצת. בצק שהחמיץ מאד, וכבר אינו ראוי לאכילה, ומוסיפים אותו לבצק חדש, והוא גורם לבצק להחמיץ, כמו שמרים.
שנוטלין מן העיסה – היו רגילים בכל בצק לשמור חתיכה בצד ולא לאפות, ובבצק הבא לערב את חתיכת בצק הזאת שהחמיצה בינתיים והפכה לשאור, כדי שתחמיץ את הבצק.
קודם שמפרישין החלה – כי אם יוציא את השאור אחרי הפרשת חלה, נמצא שבבצק הבא מעורב שאור שכבר הופרש ממנו חלה בבצק שעדיין לא הופרש ממנו חלה, וזה יוצר בעיה בהפרשה.
לחמץ בו משקה – לגרום לו תסיסה.
חמיצה – מי סלק. בורשט.
אחר שהפרישו חלה – שהרי מהחמיצה אין מפרישים, וגם אי אפשר להפריש, ואם עירב בה שאור שהתחייבה בחלה ולא הופרש ממנה חלה, החמיצה נאסרת באכילה.
לְאַחַר פֶּסַח שֶׁלּוֹקְחִין שְׂאוֹר מֵאֵינוֹ יְהוּדִי לְחַמֵּץ בּוֹ הָעִסָּה, צְרִיכִין לִזָּהֵר לְהַפְרִישׁ חַלָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה מִמַּה שֶּׁהָיָה הַשְּׂאוֹר (שכ"ד).
לאחר פסח – שהיהודים ביערו את כל החמץ לפני פסח, ואין להם במה להחמיץ את הלחם הראשון שהם אופים אחרי פסח.
לוקחין – קונים.
מאינו יהודי – לגוים מותר להחזיק חמץ בפסח, ומותר לקנות מהם אחרי פסח, כמבואר בהרחבה בסימן קיד. בזמנם היו הבצקים מורכבים מחומרי יסוד בלבד שלא היה בהם חששות של כשרות.
לחמץ בו העיסה – והרי השאור של הגוי פטור מן החלה, וכיצד יפריש חלה מן הבצק שמעורב בו שאור שאינו חייב בחלה?
יותר גדולה ממה שהיה השאור – כי חייבים להפריש על הבצק חלה מן הבצק עצמו, וכל עוד שמפרישים חתיכה קטנה, יתכן שהזדמן לו בדיוק השאור הפטור, ורק אם מפריש חתיכה גדולה יותר מן השאור יכול להיות בטוח שהפריש מן הבצק החייב.
הערות:
- מותר לקחת מן הבצק הראשון שלאחר פסח לפני הפרשת חלה, כדי להחמיץ את הבצק השני, ויכול להפריש מן הבצק השני כזית כרגיל, ואין צריך לחשוש שמא החתיכה שהניח בצד לצורך שאור היתה החתיכה שהגיעה מן הגוי, וכשיפריש חלה מן הבצק השני אולי יזדמן לו שוב אותה חתיכה.
הָעוֹשֶׂה עִסָּה כְּדֵי לְבַשְּׁלָהּ אוֹ לְטַגְּנָהּ מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּהּ חַלָּה בְּלֹא בְּרָכָה[10]. וְאִם עוֹשִׂין לֶאֱפוֹת קְצָת מִמֶּנָּהּ, אֲפִלּוּ דָּבָר מוּעָט, מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּהּ חַלָּה בִּבְרָכָה.
לבשלה או לטגנה – כגון לעשות סופגניות.
לאפות קצת ממנה – חלק קטן מן הבצק אופים במקום לבשל.
ממנה – מכל הבצק, שכולו מתחייב בחלה במקרה כזה.
אִם הָעִסָּה נִלּוֹשָׁה בְּבֵיצִים אוֹ בִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת, יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה סְפֵקוֹת. וְלָכֵן צָרִיךְ לְעָרֵב בָּעִסָּה בִּשְעַת לִישָה קְצָת מַיִם אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ דְּבוֹרִים אוֹ יַיִן אוֹ שֶׁמֶן זַיִת[11], דְּאָז מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּהּ חַלָּה בִּבְרָכָה (שכ"ט).
מי פירות – מיצי פירות, בלי מים.
כמה ספקות – שיש פוטרים מן החלה ויש מחייבים, וגם אין בצק כזה מקבל טומאה, ונמצא שהחלה שהופרשה מן הבצק טהורה, ואסור לשרוף אותה או לגרום לה להיפסד, ויצטרך לשמור עליה בטהרה עד שתתקלקל.
יין – או מיץ ענבים.
[1] ויש להעדיף לתת צדקה לבן תורה העוסק בתורה. ואב שזכה שבנו עוסק בתורה, מחוייב לתמוך בו אך לא יתן כל הצדקה לבנו, אלא יתן גם לעניים אחרים. וכן מותר לתת חלק ממעשר כספים לבנו אם הוא בן תורה, וגם בזה, יחלק קצת לעניים בני תורה אחרים. (ילקוט יוסף רמז, ו).
[2] הנוסח של הברכה הוא 'להפריש חלה תרומה', (ילקוט יוסף שכח,ב)
[3] מדין תורה אין לה שיעור ואפילו הפריש כל שהוא פטר את העיסה, רק שלא יעשה כל עיסתו חלה אלא ישייר ממנה מעט. ומדרבנן מפרישין 1/24 מהעיסה בבית. ומאפיה האופה צריכה להפריש פחות, 1/48 מהעיסה. ובימינו שהחלה אסורה לכהנים ונשרפת, נוטלים חלה כל שהיא ושורפין, ואין צריך שתי חלות. (ילקוט יוסף שכב, ז).
[4] ואם אי אפשר לשרוף עוטפים היטב את החלה בנייר ומניחין אותה באשפה, וכן אפשר לעשות לחלה שנשרפה. (ילקוט יוסף שכב, ט).
[5] ויש אומרים שאין לשרוף את החלה עם היסק התנור, אלא ישרפו את החלה בפני עצמה שלא יהנו ממנה, ולכן נוהגים להשליך את החלה לתנור קודם שאופין בו, ויש מתירין ונוהגים להקל בזה. (ילקוט יוסף שכב, ח).
[6] ולכתחילה יש להפריש לאחר לישה קודם אפיה, ובדיעבד כשכבר אפו את הלחם ולא הפרישו ממנו חלה, מפרישין חלה מן הפת האפויה, ומכניסים את כל הלחמים לתוך סל ויפריש עם ברכה, ואם בעיסה כבר היה שיעור עיסה לא צריך צירוף סל. (ילקוט יוסף שכה, ב).
[7] השולחן ערוך (שכד, א) כתב, שיעור של 520 דרהם. שיעור הקמח שחייב בחלה הוא 520 דרהם שהם 1560 גרם(כל דרהם כ-3 גרם), ומשיעור זה מפרישין ב'ברכה'. ופחות משיעור זה פטורה מן החלה. (הליכות עולם ה, רכג). וממידת חסידות להפריש משיעור של אלף ומאתיים גרם.
[8] ולא דווקא בפסח, אלא כל שיש שתי עיסות פחות משיעור של אדם אחד, או אפילו של שני בני אדם שלא איכפת להם שיתערבו העיסות, מצטרפות העיסות לשיעור חלה אם צירפן בכלי אחד או במפה אחת.
וגם אם כיסה במפה שתי חלות שאין בהם שיעור, מצטרפות לשיעור חלה. (ילקוט יוסף שכה, א, ו).
[9] ואם לקח משאור שלא הורמה חלה, אם יש קמח שלא ניטל ממנו חלה מפריש ממנו על השאור לפי החשבון. ואם אין לו, מפריש אחד מארבעים ושמונה מכל העיסה. (שולחן ערוך יו"ד שכד, יא).
[10] כתב בהליכות עולם (ה, רכד), העושה עיסה לבשלה או לטגנה פטורה מן החלה. ומכל מקום מפריש בלי ברכה. (ילקוט יוסף שכט, ד).
[11] לכתחילה אין ללוש עיסה עם מי פירות שאינם משבעה משקין. וחייב לערב בעיסה אחד משבעה משקין, שהם: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם. (שולחן ערוך יו"ד שכט, י) ואם לש עיסה ממי פירות חייבת בחלה. (שולחן ערוך יו"ד שכט, ט).
א. חיטה, שעורה, כוסמין, תירס, אורז
ב. חיטה, שעורה, שיפון, שיבולת שועל, כוסמין
ג. חיטה, שעורה, אורז, תירס, קטניות
ד. שעורה, חיטה, קינואה, דוחן, תירס
א. 40 ביצים
ב. 42 ביצים
ג. 43.2 ביצים
ד. 45 ביצים
א. חייבים בהפרשת חלה עם ברכה
ב. פטור מחלה
ג. חייבים בהפרשת חלה בלי ברכה
ד. תלוי בכמות הבצק
א. לפני הפרשת חלה
ב. אחרי הפרשת חלה
ג. אין צורך בהפרשת חלה כלל
א. כשמשתמשים בביצים או מיץ פירות במקום מים
ב. תמיד
ג. מעולם לא
ד. רק כשרוצים לאפות עוגה
התשובות הנכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך