מִצְוַת הַפְרָשַׁת חַלָּה שַׁיֶכֶת לְהָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבַּיִת. אַךְ אִם הָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּבֵיתָהּ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ כִּי עַד שֶׁתָּבֹא תִּתְקַלְקֵל הָעִסָּה, אָז יְכוֹלָה גַּם הַמְשָׁרֶתֶת אוֹ אָדָם אַחֵר לְהַפְרִישׁ[1] (שכ"ח).
להאשה בעלת הבית – אפילו אם נתנה לאחת מבני או בנות הבית ללוש, מוטל עליה להפריש את החלה. ואם תרצה, תוכל לבקש מאדם אחר להפריש עבורה, ויכולה לעשות זאת גם כמינוי קבוע.
אינה בביתה – ולא ביקשה מאדם אחר להפריש. ואי אפשר לקבל רשות לא ממנה ולא מבעל הבית.
תתקלקל העיסה – ואף שלמדנו בסעיף ג שאפשר להפריש חלה גם לאחר האפייה, אך אסור לכתחילה לאפות עיסה לפני שהופרשה ממנה חלה.
המשרתת או אדם אחר – ועדיף שיפריש מישהו שהאשה רגילה להרשות לו מדי פעם להפריש. ובזמננו שיש כמעט לכל אחד טלפון נייד, צריך לעשות ככל האפשר בשביל להשיג רשות מפורשת מבעלת הבית או מבעלה.
שָׁכַח לְהַפְרִישׁ חַלָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּחוּצָה לָאָרֶץ אוֹכְלִין בְּשַׁבָּת וּמַנִּיחִין חֲתִיכָה אַחַת וּמַפְרִישִׁין מִמֶּנָּהּ חַלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת[2]. וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא חֲתִיכָה כְּדֵי לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּהּ חַלָּה, וְיִשָּׁאֵר מִמֶּנָּהּ עוֹד חֻלִּין, דִּבְעֵינָן שֶׁיִהְיוּ שְׁיָרֶיהָ נִכָּרִין. וְעֶרֶב פֶּסַח שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִן הַחַלּוֹת שֶׁאָפוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת, יֵשׁ בָּזֶה מְבוּכָה גְּדוֹלָה, עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אִישׁ לְהִזָּהֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּלְהַזְכִּיר עַל הַפְרָשַׁת חַלָּה (וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קט"ו).
בחוצה לארץ – ששם מצוות הפרשת חלה אינה אלא מדרבנן, והקילו בה חכמים הקלות שונות.
מניחין – משיירים ואין אוכלים את כל הלחם.
שתהא חתיכה – החתיכה שמשייר, גדולה מספיק כדי...
דבעינן שיהיו שייריה ניכרין – צריך שבשעת הפרשת החלה הוא יפריד בין החלה שהוא מפריש, לבין מה שנשאר חולין, ושניהם ניכרים לעין, אפילו בחלת חוץ לארץ, ואפילו כשמפריש אחרי אכילתו, ואי אפשר להשאיר רק את החלה עצמה למוצאי שבת.
מבוכה גדולה – שהרי אינו יכול להפריש אחרי שבת, ואפילו להשאיר את החלות ללא הפרשה אינו יכול, כי צריך לבער את החמץ הנשאר באמצע שבת. ואין פתרון אחר [על כל פנים בארץ ישראל] מאשר לתת את החלות לגוי במתנה גמורה, או לזרקם לשירותים, לפני זמן איסור הנאה מן החמץ.
ולהזכיר על הפרשת חלה – כמבואר בסימן עב סעיף כב, שיש לעשות כן כל שבת, ויש להקפיד במיוחד בערב פסח שחל בשבת.
סימן קטו – סעיף ו.
הערות:
- בארץ ישראל אם שכח להפריש חלה בערב שבת או בערב יום טוב, אסור לאכול מן החלות על סמך מה שיפריש בעתיד, ולכן צריך להיזהר מאד להפריש חלה מבעוד יום. ויש להקפיד על מה שאמרו חכמים שאדם צריך לשאול את בני ביתו לפני שבת אם הפרישו חלה, כמבואר בסימן עב סעיף כב. ואם נזכר לפני כניסת השבת שלא הפריש, ואינו נמצא בביתו, יכול להגדיר היכן בלחם היא החלה, כגון 'פרוסה בעובי ס"מ אחד בראש הימני/הדרומי של החלה הגדולה יהיה חלה', וכשיבוא לביתו יפריש קצת יותר ממה שאמר, ויניח בצד. וזה מותר גם בחלת ארץ ישראל.
- אם שכח בארץ ישראל להפריש חלה לפני יום טוב, יש לפעמים פתרון לעשות בצק נוסף, ולהפריש ממנו גם על הלחמים המוכנים, ויש להתייעץ עם רב כיצד לעשות זאת.
הקדמה לסימן לו:
איסור חמור הוא לאכול דם של בהמה, חיה, או עוף, והוא מפורש בתורה כמה פעמים (ויקרא ג יז, ז כו, יז יב, יז יד, דברים יב טז, יב כג), ובחלק מהם גם מבואר שהאוכל דם חייב כרת (ויקרא ז כז, יז ט, יז יד). ההלכה היא שדם איברים, זאת אומרת דם שנמצא בתוך חלקי הבשר ואינו זורם בשעת השחיטה מן הוורידים הראשיים, אסור באכילה מן התורה, אבל אין חייבים על אכילתו כרת.
כל עוד הדם נמצא בתוך הבשר, במקומו הטבעי, אין איסור לאכלו, אבל ברגע שהדם יצא ממקומו, אם על ידי בישול, ואם על ידי הפעלת לחץ, ואם על ידי חיתוך, ואם על ידי שטף דם שנוצר עדיין בחייו של בעל החיים, הדם אסור באכילה.
כדי למנוע מצב שהדם ייפלט מן הבשר תוך כדי הבישול, ויתערב בתבשיל, או ייבלע בחזרה לתוך הבשר, עלינו להוציא את כל הדם מראש, עוד לפני הבישול, דבר שנעשה על ידי פיזור מלח על הבשר, ותהליך זה נקרא מליחה.
עד לא מזמן, המליחה [או 'הכשרת הבשר'] היתה נעשית בכל מטבח, אחרי שהיו רוכשים חתיכת בשר באיטליז, או שהיו מביאים תרנגול לשוחט, וכל עקרת בית היתה צריכה להיות בקיאה בהלכות אלו. היום כאשר משווקים בעיקר בשר קפוא, מערכות הכשרות מקפידות למלוח את הבשר לפני הכנתו לשיווק, וכאשר קונים בשר חתום על ידי מערכת כשרות, שוב אין צריך להתעסק במליחה, אלא ניתן לבשל את הבשר מיד.
עם זאת, עדיין יש מקומות שבהם מוכרים בשר טרי כשר, או ששוחטים עופות בתנאים ביתיים, ולכן הלכות מליחה הם נחוצות גם בימינו, עם כי רמת החשיבות של ידיעם פחתה לעומת בעבר. כמו כן, יש דברים הדורשים תשומת לב גם כאשר אדם קונה בשר 'מוכשר', כמו מה שיתבאר בסעיף א על דם שנצרר, ודיני הכשרת הכבד בסעיפים כ-כב.
קֹדֶם שֶׁמּוֹלְחִין אֶת הַבָּשָׂר, צְרִיכִין לְהָדִיחַ אוֹתוֹ יָפֶה יָפֶה בַּמָיִם[3]. שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּמַיִם לְעֵרֶךְ חֲצִי שָׁעָה[4]. וְצָרִיךְ שֶׁהַמַּיִם יְכַסּוּ כָּל הַבָּשָׂר. בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דָּם בְּעַיִן עַל הַבָּשָׂר, צְרִיכִין לְשַׁפְשְׁפוֹ בְּמֵי הַשְּׁרִיָּה וּלְהָסִירוֹ. וְכֵן בְּעוֹפוֹת צְרִיכִין לְשַׁפְשֵׁף הֵיטֵב בִּמְקוֹם הַשְּׁחִיטָה. וְכֵן מִבִּפְנִים בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דָּם בְּעַיִן. וְלִפְעָמִים נִמְצָא בַּבָּשָׂר אוֹ בָּעוֹף מָקוֹם שֶׁנִּצְרַר בּוֹ דָּם מֵחֲמַת מַכָּה, צְרִיכִין לַחְתֹּךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּלְהָסִירוֹ קֹדֶם הַשְּׁרִיָּה. כְּשֶׁהַמַּיִם קָרִים מְאֹד, יַנִּיחֵם תְּחִלָּה בְּמָקוֹם חַם קְצָת לְהָפִיג צִינָּתָן, קֹדֶם שֶׁשּׁוֹרִין בָּהֶן אֶת הַבָּשָׂר, כִּי מֵחֲמַת הַקְּרִירוּת שֶׁבַּמַּיִם, יִתְקַשֶּׁה הַבָּשָׂר[5] וְלֹא יֵצֵא אַחַר כָּךְ הַדָּם בַּמְּלִיחָה (ב"י) (יו"ד סז סט).
צריכין להדיח אותו – כדי לרכך את הבשר, ולאפשר בכך למלח לספוג את כל הדם הבלוע בו. וכדי להוריד את הדם הדבוק לבשר מבחוץ, שאותו אין למלח כח לספוג, ויתכן אפילו שהמלח יגרום לדם זה להיבלע בתוך הבשר לאחר שהוא יסיים לספוג את הדם שבתוך הבשר.
דם בעין – דם שרואים אותו.
במי השריה – או במים אחרים.
מקום השחיטה – רגיל להיות מלוכלך בדם קרוש.
מבפנים – דם שחדר ממקום השחיטה פנימה.
נצרר בו דם – נוצר שטף דם.
צריכין לחתוך המקום – אין כח במלח לספוג ריכוז של דם שהצטבר במקום אחד מתוך הבשר, אבל אם חותך חתך לתוך הבשר עד מקום הדם, המלח יצליח להוציאו.
ולהסירו – או להסיר לגמרי את אותו המקום שבו נצרר הדם.
קודם השריה – כי אם חותכים לאחר השרייה צריכים להדיח שוב, כמבואר בסעיף ד.
קרים מאד – מהמקרר, או בימים קרים מאד בחורף.
יתקשה הבשר – במקום שיתרכך.
אִם שָׁכְחוּ וְנִשְׁרָה הַבָּשָׂר בַּמַּיִם מֵעֵת לְעֵת, הַבָּשָׂר וְגַם הַכְּלִי אָסוּר[6]. וְכָבֵד שֶׁנִּשְׁרָה בְּמַיִם מֵעֵת לְעֵת, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (סִימָן סט וְעַיֵּן בחכמ"א כלל לד).
מעת לעת – עשרים וארבע שעות ברצף, באותם מים.
הכלי – שהבשר נשרה בתוכו.
אסור – לבשר אין תקנה, אלא אם נפח המים הוא פי ששים מנפח הבשר, והכלי, אם רוצה להשתמש בו למאכל חם [אף שבכל מקרה המנהג הוא להימנע מכך, כמו שיתבאר בסעיף ו], הוא צריך הגעלה לפני כן, ואם רק רוצה להשרות בו בשר לצורך מליחה, מותר להשתמש בו אף שנאסר.
כבד – יש לו הלכות מיוחדות, כמו שיתבאר בסעיפים כ-כב.
בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי, אוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר שֶׁהַשָּׁעָה דְּחוּקָה, דַּי לְשַׁפְשֵׁף הֵיטֵב אֶת הַבָּשָׂר בַּמַיִם, וְיִשְׁרֶה אַךְ מְעַט בַּמָיִם, וּכְשֶׁאֵין אַדְמוּמִית בַּמַּיִם יְכוֹלִין לִמְלֹוֹחַ אוֹתוֹ (חכמת אדם כלל ל').
אין לו פנאי – שצריך להספיק את כל תהליך המליחה וההכנה של התבשיל עד כניסת השבת.
עניין אחר שהשעה דחוקה – כגון שבאו אורחים.
לשפשף היטב – מכל הצדדים.
כשאין אדמומית במים – צריך לשטוף אותו עד שהמים יוצאים צלולים, ובזמננו אפשר בקלות לשטפו מתחת לברז.
אִם לְאַחַר הַשְּׁרִיָּה חָתְכוּ חֲתִיכָה אַחַת לִשְׁתַּיִם, צְרִיכִין לְהָדִיחַ הֵיטֵב מְקוֹם הֶחֲתָךְ, מִפְּנֵי הַדָּם שֶׁיֶּשְׁנוֹ שָׁם[7].
להדיח היטיב – אבל אין צריך לשרותו שוב חצי שעה.
הדם – הניכר לעין.
בָּשָׂר שֶׁנִּקְרַשׁ מֵחֲמַת הַקֹּר, צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁיִּפָֹּשֵר, אֲבָל לֹא יַנִּיחוּהוּ אֵצֶל תַּנוּר שֶׁהֻסָּק. ובִשְׁעַת הַדְּחָק יְכוֹלִין לִשְׁרוֹתוֹ בְּמַיִם פּוֹשְׁרִין (ס"ח ס"ט ובחכמ"א).
נקרש – קפא.
להשגיח שיפשר – להשים לב שיפשיר, כי אי אפשר למלוח אותו כל עוד הוא קפוא. [במקומות הקרים באירופה הבשר היה קופא בחורף גם באויר, והיה מאד קשה להפשיר אותו, במיוחד בבתים שלא היו מחוממים.
אצל תנור שהוסק – כי הבשר עלול להיצלות מהחום, ושוב לא יהיה אפשר למלוח אותו.
בשעת הדחק – לכבוד שבת, או לכבוד אורחים.
במים פושרין – מים חמימים, בכלי שני [=שלא עמד על האש בעצמו], ויזהר לכתחילה שהמים לא יהיו חמים בכדי שהיד סולדת בהם [=שהיד נרתעת מהחום שבהם].
הַכְּלִי הַמְיֻחָד לִשְׁרִיַּת בָּשָׂר, אֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ דָּבָר אַחֵר שֶׁל מַאֲכָל[8].
המיוחד לשריית בשר – אבל אם באופן חד-פעמי השתמש בכלי רגיל לשריית בשר, יכול להדיחו היטב ולהחזירו לשימוש הרגיל.
אין להשתמש בו – מחשש שנשארים שם שאריות דם.
לְאַחַר שֶׁנִּשְׁרָה הַבָּשָׂר צְרִיכִין לְהָטִיף מִמֶּנּוּ הַמַּיִם[9], כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמַּס הַמֶּלַח מִן הַמַּיִם וְלֹא יוֹצִיא אֶת הַדָּם. וּצְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁלֹּא יִתְיַבֵּשׁ הַבָּשָׂר לְגַמְרֵי, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפּוֹל הַמֶּלַח מֵעָלָיו[10].
להטיף – לתת למים לנטוף.
ולא יוציא את הדם – כי רק במלח יש כח להוציא דם, אבל למי מלח אין את הכח הזה.
הַמֶּלַח לֹא יְהֵא דַּק מְאֹד כַּקֶמַח, דְּאִם כֵּן נָמֵס מִיָּד עַל הַבָּשָׂר וְאֵינוֹ מוֹצִיא דָּם. וְגַם לֹא יְהֵא גַּס מְאֹד, שֶׁמָּא יִפֹּל מֵעַל הַבָּשָׂר[11], אֶלָּא יְהֵא בֵּינוֹנִי כְּמוֹ הַמֶּלַח שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי בִּשּׁוּל, וִיהֵא יָבֵשׁ שֶׁיִּתְפַּזֵּר הֵיטֵב.
יהא בינוני – מלח שנמכר היום כ'מלח גס' נחשב כבינוני.
נעשה על ידי בישול – אינני מבין את כוונתו.
יהא – המלח.
צְרִיכִין לְפַזֵּר הַמֶּלַח עַל הַבָּשָׂר בְּכָל הַצְּדָדִין[12], שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שׁוּם מָקוֹם בְּלִי מֶלַח[13]. וְלָכֵן הָעוֹפוֹת צְרִיכִין לִפְתֹּחַ אוֹתָן הֵיטֵב[14], כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְמָלְחָן הֵיטֵב גַּם מִבִּפְנִים (סִימָן ס"ט).
לפתוח אותן היטב – ולא לחורר אותם במקום אחד כדי להוציא דרך שם את האברים הפנימיים, ואחר כך לזרוק משם מלח לתוך העוף. ובדיעבד הרבה פעמים אפשר להקל, ויש לשאול שאלת רב.
הַבָּשָׂר בְּמִלְחוֹ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל הַדָּם לָזוּב מִמֶּנּו הֵיטֵב[15], וְלָכֵן לֹא יַעֲמִיד אֶת הַסַּל עִם הַבָּשָׂר עַל גַּבֵּי קַרְקַע כִּי לֹא יוּכַל הַדָּם לָזוּב הֵיטֵב. וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁכְּבָר שָׁהָה הַבָּשָׂר בְּמִלְחוֹ שִׁעוּר מְלִיחָה, קֹדֶם הֲדָחָה, לֹא יִתְּנֵהו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַדָּם יָכוֹל לָזוּב הֵיטֵב[16]. וּכְשֶׁמּוֹלְחִין עַל גַּבֵּי דָף צְרִיכִין לְהַנִּיחוֹ בְּשִׁפּוּעַ, כְּדֵי שֶׁיָּזוּב הֵיטֵב, וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ גּוּמָּא שֶׁיִּתְקַבֵּץ בּוֹ צִיר. וְהַמּוֹלֵחַ עוֹפוֹת אוֹ דֹּפֶן שְׁלֵמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ וּבֵית קִבּוּל, צָרִיךְ לַהֲפֹךְ צַד הֶחָלָל לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הַדָּם לָזוּב הֵיטֵב [ס"ט ע'].
במלחו – בזמן שהמלח עליו.
שיוכל הדם לזוב – כי אם מצטבר ציר [=מיץ דם מלוח], הציר הזה פועל כמו אש, ומבליע את הדם לתוך הבשר, ודם שנבלע בצורה כזאת שוב אינו יוצא על ידי מליחה.
הסל – ניתן למלוח בסל, כי יש בו חורים רבים ואינו מחזיק נוזלים.
לא יוכל הדם לזוב היטב – הקרקע יסתום את חורי הניקוז, והציר יצטבר.
שיעור מליחה – כמבואר בסעיף יא.
קודם הדחה – לפני שהדיחו את המלח הספוג בדם שעל הבשר, כמבואר בסעיף יב.
לא יתנהו במקום... – אף שהמיץ האדום שיוצא מן הבשר אחרי שיעור מליחה אינו דם, אלא מוגדר כמיץ בשר בלבד, אבל הדם הספוג בתוך המלח שעל הבשר יוכל להתערב בתוך הציר, ולאסור את הבשר.
דף – קרש שאינו מחורר.
עופות – שהציר יכול להתאסף בתוכם.
דופן שלמה – צד של בהמה.
יש לו תוך ובית קיבול – צורתו קעורה, ויכול להתאסף בו נוזל.
החלל – החלול, הקעור.
הערות:
- בדיעבד, אם מלח בשר במקום שאין הדם יכול לזוב ממנו, והבשר שהה בציר זמן מה, מנהג האשכנזים לפעמים לאסור את כל החתיכה ולפעמים חלקים ממנה, ולספרדים יש בזה מנהגים אחרים, ויש לשאול חכם הבקי בהלכות אלו. ואם מלח בצורה שהתאסף ציר על הבשר עצמו, מותר בדיעבד.
[1] וגם בעלה יכול להפריש.
[2] ובארץ ישראל אין תקנה כזו, רק אם היה זה בבין השמשות. (ברכי יוסף שכג, א).
[3] ואם לא הדיח תחילה ומלחוהו ונזכר קודם שיתבשל, יש לו תקנה לבישול על ידי שידיחנו וימלחנו שנית במשך שעה ויכשירנו לקדרה, ואפי' אם יש רק הפסד מועט אפשר להקל בזה. (הליכות עולם ו, סד).
בשר שהתבשל בלי מליחה, צריך שיהיה בתבשיל שישים כנגד אותו בשר ואז מותר הכל. (שולחן ערוך יו"ד סט,יא). ואם אין שישים בקדרה כנגד חתיכת הבשר שלא נמלחה, כל מה שבקדרה אסור. והקדרה אינה צריכה הכשר אחר שהיית מעת לעת. ואם יש בקדרה ארבעים כנגד החתיכה, מותר להוסיף לקדירה כדי שיהיה ס' כנגדה, כיון שדם שבישלו הוא דרבנן. וכן אם נשפך מהקדירה ואין יכולים לדעת אם היה ס' כנגד החתיכה, הוי ספיקא דרבנן ולקולא. (הליכות עולם ו, לד).
אשה שהסתפקה אם מלחה, ספק דרבנן לקולא. שדם שבישלו אינו אלא מדרבנן, ואפילו אם אין הפסד מרובה אפשר להתיר. (ט"ז יו"ד סט, כד. ועי' בהליכות עולם ו, פט). בשר שהתבשל בלי מליחה והכניסו את הבשר רק כשהמים רותחים, הבשר מותר בדיעבד, ואפילו אין הפסד מרובה, דכיון שנעשה לו חליטה אינו פולט. (ב"י בשם א"ח. הליכות עולם ו, קלה).
[4] יש אומרים שדי בהדחה היטב ויש אומרים שצריך לשרותו חצי שעה וכך פשט המנהג. ובשעת הדחק או כשהשעה דחוקה לו, די בהדחה היטב ואח"כ למלוח, וכדלקמן ס"ג. (ילקוט יוסף סט, ה).
[5] ואם עברו והדיחו בהם, לכתחילה יחזרו וידיחו במים רגילים, ואם כבר בשלו את הבשר, מותר אפי' בלי הפסד מרובה. (ילקוט יוסף סט, ח).
[6] השולחן ערוך (סט, טו) כתב, שבמקרה זה מותר לאכול את הבשר רק צלי, ואם יש שישים כנגדו מותר גם בבישול, ולכן גם הכלי אינו אסור רק לדברים חמים. (כף החיים יורה דעה סט, רמ).
ואם יש ספק אם הבשר נשהה מעת לעת במים או פחות מזה, מותר להכשירו על ידי מליחה ולבשלו בקדרה. וכן בכל כבוש בשאר איסורים, אם לא נכבש בחומץ וציר יש להתיר משום ספק ספיקא. וכל שכן ספק כבוש בבשר וחלב, שיש להקל. (הליכות עולם ו, כ).
[7] ואם לא הדיח אחר שחתך וכבר נתבשל הבשר, יש להתירו כדין חתיכה שנמלחה רק מצד אחד. (ילקוט יוסף סט, יד).
ואם הדיח הבשר כראוי ושהה שעה ארוכה עד שהתייבש לפני המליחה, טוב לחזור ולהדיחה כדי לרככה. ואם לא עשה כך, בדיעבד הבשר מותר. (הליכות עולם ו, לג).
[8] ואם השתמש בו, ישטוף המאכל. (שולחן ערוך יו"ד סט,א). ודבר יבש צונן מותר להניח שם, ואם הוא דחוק, יכול גם לשרות הבשר באופן ארעי בקדרה של בישול, ואחר השריה ידיח הכלי היטב שלא ישאר בו דם כלל. (ילקוט יוסף סט, כד).
[9] ואם לא המתין שינטפו המים, ומלח במלח דק שהמים יכולים להמיסו, יש אומרים שהבשר אסור אפילו בדיעבד, ויש מתירין בדיעבד. (ילקוט יוסף סט, לו).
[10] ואם המתין עד שהבשר התייבש ומלח החתיכה, יש אומרים שצריך לחזור ולהדיח כדי ללחלח הבשר ולחזור ולמלוח, ויש מקילין בזה. וטוב לחזור ולהדיחה כדי לרככה שתוכל לקבל המלח כראוי, ואם לא עשה כך ונמלחה החתיכה, החתיכה מותרת. (ילקוט יוסף סט, לז).
[11] לכתחילה לא ימלח במלח דק כקמח כיון שהמלח נבלע בבשר, ולא כל כך מפליט את הדם, ובדיעבד הבשר מותר. ואם אין לו אלא מלח זה, מותר למלוח בו, אך ימתין קצת אחרי המליחה כדי שיטפטפו המים של ההדחה מהבשר, שלא יתמחה המלח מהמים של ההדחה. ולא צריך למלוח שוב במלח בינוני, גם אם בא לו מלח אחר כך. ואם אין לו אלא מלח גס ביותר ואינו יכול לכתשו, מותר למלוח בו אפילו לכתחילה. (הליכות עולם ו, עה).
אם שמו בבשר סוכר במקום מלח והתבשל הבשר, אף בדיעבד הבשר אסור כמו המבשל בלי מליחה. ואם שהו הבשר והסוכר בכלי שאינו מנוקב, הבשר אינו נאסר, כי סוכר אינו כמלח. (הליכות עולם ו, קז).
[12] אולם בדיעבד, אם מלח רק מצד אחד, להלכה דאזלינן בתר הוראות מרן, יש להתיר חתיכה זו, בין אם החתיכה עבה בין אם החתיכה דקה. אולם אם עוד לא התבשל, יש למלוח את הצד שלא נמלח, ויתן את הצד שלא נמלח למטה. (הליכות עולם ו, קמד).
[13] אבל אין צריך לתת מלח יותר משכבה אחת. (ילקוט יוסף סט, נג).
וחתיכה עבה לא צריך לחותכה לשניים קודם המליחה. (הליכות עולם ו, קמד).
[14] ובדיעבד אם מלח העוף מבפנים ולא מבחוץ מותר. וכשמולחים עופות יש להוציא מהם האיברים הפנימיים. (ילקוט יוסף סט, נו).
[15] ואם נתנוהו בכלי שאינו מנוקב ושהה שיעור רתיחת מים, מה שהיה משוקע בתוך הדם והציר, אסור לאכלו אפי' צלי, ומה שמחוץ לדם והציר, מותר. ואם לא ידוע איזה חלק מהחתיכה היה בתוך הציר, כל החתיכה אסורה. ואם ידוע שרוב החתיכה היתה מחוץ לציר הכל מותר מדין רוב, ולא צריך שיהיה רוב של פי שניים. (הליכות עולם ו, קפב). ועל גבי מחצלת מותר למלוח, כיון שהנקבים בה מרווחים. וכן מותר למלוח על החול הדק. (הליכות עולם ו, קפ).
צריך למלוח בכלי מנוקב, ואם יש בכלי מי ים שהם מלוחים, לא ישרה הבשר שם, פן יפלוט דמו ויחזור ויבלע ממנו. ובדיעבד אין לאסור, אלא ידיחנו וימלחנו ויכשירו לקדרה. (הליכות עולם ו, ל).
[16] על כיור חלק אפשר למלוח, אף שאינו מדרון. (הליכות עולם ו, ל).
התשובות הנכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך