וְכֵן מִי שֶׁדָּר בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁשָּׁם עוֹשִׂין יוֹם טוֹב רַק יוֹם אֶחָד (מִלְּבַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה), וּבָא לְחוּץ לָאָרֶץ, וְהָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל יוֹם טוֹב, אֵין לִקְרֹת אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה, וְהַדִּין כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בַּסְּעִיף הַקּוֹדֵם.
וכן – עוד דוגמה לאדם שאינו חייב בעצמו בקריאת התורה, ונמצא בתוך ציבור שקוראים בתורה, כמו מי שאינו צם בתענית ציבור בסעיף הקודם.
רק יום אחד – ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראשון של סוכות, ושמיני עצרת, כולם נוהגים בחוץ לארץ במשך יומיים [מדרבנן], ובארץ ישראל יום אחד בלבד. הקיצור שולחן ערוך נכתב בחו"ל, ושם ברור לכולם שהחגים נמשכים יומיים, וצריך להסביר שבארץ ישראל אין הדבר כן.
ראש השנה – כידוע נוהג גם בארץ ישראל במשך יומיים [מדרבנן] אף שמן התורה אינו נוהג אלא יום אחד.
ובא לחוץ לארץ – לביקור, ולא כדי להשתקע שם.
והיה בבית הכנסת – והוא אמור להתפלל תפילה של חול, ללא קריאת התורה, כמו בארץ ישראל.
כמו שכתבתי בסעיף הקודם – שאם קראו לו לא יעלה, אלא אם כן יום טוב חל בשני או בחמישי שהם ימים של קריאת התורה בכל מקום, שאז בדיעבד אם קראו לו יכול לעלות.
הערות:
- בן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ בחג, אם בכוונתו לחזור לארץ ולא להשתקע בחו"ל, מתפלל את התפילות כמו בארץ ישראל, ועושה הבדלה במוצאי יום טוב ראשון בצנעה, ומניח תפילין בצנעה, אבל אסור בעשיית מלאכה, אפילו בצנעה. וכן להיפך, בן חו"ל שנמצא בחג בארץ ישראל, אסור במלאכה ביום טוב שני, ומתפלל את כל התפילות כמו בן חוץ לארץ. ונכון להתייעץ עם רב כיצד לנהוג במקרים אלו, ובפרט כאשר לא ברור אם השהות שלו מוגדרת כזמנית או כקבועה.
סוּמָא נוֹהֲגִין לִקְרֹתוֹ[1]. וְאַף עַל פִּי דִּדְבָרִים שֶׁבִּכְתָב אָסוּר לִקְרֹתָן בְּעַל פֶּה, מִכָּל מָקוֹם, בַּזְּמַן הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא לְפָנָיו מֻתָּר. וְנוֹהֲגִין שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם אוֹ עַם הָאָרֶץ דְּמִסְּתָמָא יָכוֹל לִקְרֹת עִם הַקּוֹרֵא (קל"ט קמ"א).
סומא – עיוור.
דברים שבכתב – התנ"ך, בניגוד למשנה וגמרא ומדרשים ופוסקים ופירושים שונים שניתנו לנו על דעת שיילמדו בעל פה, וכך אכן נהגו במשך דורות רבים.
אסור לקרותן בעל פה – כבר התבאר בסימן א סעיף ו שאין איסור ליחיד לומר פסוקים בעל פה, אבל יש איסור לקרוא פסוקים בעל פה בציבור כדי להוציא אחרים ידי חובתם.
בזמן הזה – שאין העולה קורא בעצמו בכל מקרה.
תלמיד חכם – שיודע את התורה אלא שאינו רואה.
עם הארץ – שאינו יודע את התורה.
עם הקורא – ואם אינו יכול לקרוא עם הקורא אפילו בעל פה, לא יקראו לו לכתחילה.
אִם הֶרְאוּ לְהָעוֹלֶה הַמָּקוֹם שֶׁיִּקְרָא, וּבֵרֵךְ, וְאַחַר כָּךְ נִזְכְּרוּ שֶׁאֵין זֶה הַמָּקוֹם, אֶלָּא שֶׁבְּמָקוֹם אַחֵר צְרִיכִין לִקְרֹת, בֵּין שֶׁכְּבָר הִתְחִילוּ לִקְרֹת, בֵּין שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ, אִם הַמָּקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לִקְרֹת הָיָה גַּם כֵּן גָּלוּי לְפָנָיו, אֲפִלּוּ הוּא בְּעַמּוּד אַחֵר, וּלְאַחַר הַמָּקוֹם שֶׁהֶרְאוּ לוֹ, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית, מִשּׁוּם דְּדַעְתּוֹ הָיָה עַל הַמָּקוֹם שֶׁבֵּרֵךְ וְעַל מַה שֶּׁנִּגְלָה לְפָנָיו. אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַמָּקוֹם גָּלוּי לְפָנָיו, אֶלָּא שֶׁצָרִיךְ לִגְלֹל אֵת הַסֵּפֶר, אוֹ אֲפִלּוּ הָיָה הַמָּקוֹם נִגְלֶה לְפָנָיו, אֶלָּא שֶׁהוּא קוֹדֵם לְהַמָּקוֹם שֶׁהֶרְאוּ לוֹ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית הַבְּרָכָה[2] אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ, אֲבָל בָּרְכוּ לֹא יֹאמַר שֵׁנִית, וְיֹאמַר תְּחִלָּה בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, עַל הַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁבֵּרֵךְ לְבַטָּלָה. וְאִם עֲדַיִן לֹא אָמַר אֶלָּא בָּרוּךְ אַתָּה ה', יְסַיֵּם לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. וְאִם הַמָּקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרֹת הוּא לְמַעְלָה מִמָּקוֹם שֶׁהֶרְאוּ לוֹ, אֲבָל הוּא סָמוּךְ, בְּאֹפֶן שֶׁיְכוֹלִין לִקְרֹת לוֹ גַּם גּ' פְּסוּקִים מִמָּקוֹם שֶׁבֵּרֵךְ וּלְהַלָּן, שֶׁהַכֹּל הוּא בְּפָרָשַׁת הַיּוֹם יַעֲשׂוּ כֵן, וְלֹא יְבָרֵךְ שֵׁנִית. (ק"מ)
הראו להעולה – כי הוא צריך לראות את המקום שבו הוא יקרא, כמו שלמדנו בסעיף ג, כדי שהוא ידע על מה הוא מברך.
בעמוד אחר – בעמודה אחרת, שגם היא היתה פתוחה בזמן שהראו לו.
לאחר המקום שהראו לו – דוקא.
על המקום שברך ועל מה שנגלה לפניו – שהרי הוא תכנן שיקראו מאותו המקום והלאה, כך שגם המקום שצריך לקרוא ממנו היה בתכנון, והוא בירך על כל מה שגלוי מן המקום שהראו לו והלאה.
שצריך לגלול את הספר – כך שלא התכוון לברך על מה שכתוב שם.
קודם להמקום שהראו לו – כך שהמקום שצריך לקרוא ממנו בכלל לא היה בתכנית להיות חלק מן הקריאה.
ויאמר תחילה ברוך שם... – שמי שבירך ברכה לבטלה צריך לומר כן, כמבואר בסימן ו סעיף ד.
יסיים למדני חוקך – התבאר שם.
למעלה – לפני.
סמוך באופן שיכולין לקרות לו... – אפשר להתחיל לקרוא במקום שצריך להתחיל, ולהמשיך את הקריאה עד שמגיעים למקום שהראו לו, ועוד שלשה פסוקים אחרי זה.
שהכל הוא בפרשת היום – שהמקום שהראו לו והפסוקים משם והלאה הם חלק מהקריאה שאמורים לקרוא באותו יום.
יעשו כן – אפילו אם הדבר דורש חלוקה שונה של העליות מן המקובל, ולפי הרשום בחומשים העולה הזה היה אמור לסיים לפני המקום שהראו לו, יקראו לו יותר, ולעולים אחריו יקראו פחות, כי חלוקת העליות המקובלת אינה מחייבת, וניתן לסטות ממנה לכל צורך שהוא.
צָרִיךְ כָּל הָעוֹלֶה לִקְרֹת לְכָל הַפָּחוֹת גּ' פְּסוּקִים. וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי, וְכֵן בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, צְרִיכִין לִקְרֹת לְכֻלָּם, לְכָל הַפָּחוֹת עֲשָׂרָה פְּסוּקִים. וְיֵשׁ לִקְרֹת לְהַשְּׁלִישִׁי דּ' פְּסוּקִים[3] וּבְדִיעֲבַד אִם לֹא קָרְאוּ לְכֻלָּם אֶלָּא ט' פְּסוּקִים, שְׁלשָׁה לְכָל אֶחָד, יָצְאוּ, וּבְפוּרִים שֶׁאֵין קוֹרִין לְכֻלָּם אֶלָּא ט' פְּסוּקִים, זֶהוּ מִשּׁוּם דְּסָלִיק עִנְיָנָא[4]. (קל"ז)
לכולם – ביחד.
להשלישי ד' פסוקים – כי מעלים בקודש, ואין מורידים. אבל אם כבר קרא לכהן או ללוי ארבעה פסוקים, אינו חייב לקרוא גם לשלישי.
בפורים – קוראים 'ויבוא עמלק' (שמות יז ח-טז) כמבואר בסימן קמא סעיף כב, ואין בפרשה שעוסקת במלחמת עמלק אלא תשעה פסוקים.
סליק עניינא – הסתיים העניין.
הערות:
- מצד הדין, כשקוראים בשני ובחמישי ובשבת במנחה, צריך להתחיל מתחילת הפרשה של שבוע הבא, אבל אין הלכה עד היכן לקרוא. ובעבר היו קוראים עשרה פסוקים בלבד, כדי שלא להטריח את הציבור, ורק צריך להיזהר שלא לקרוא לאף אחד פחות משלשה פסוקים, וגם צריך להיזהר בפרטים המבוארים בסעיפים כ-כא. ובדורות האחרונים התפשט המנהג לקרוא את כל עליית 'ראשון' של השבת הקרובה, ולחלקה לשלושה עולים [מלבד בפרשיות שאין בהם עשרה פסוקים עד 'שני', כמו בבחקותי, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, או שעד שני הוא ארוך מאד, כמו בכי תשא, ובבראשית, ויש עוד יוצאים מן הכלל מסיבות שמתבארים בסעיף כב, ומשיקולים נוספים], כמו שמודפס בסידורים. ולכתחילה יש לנהוג כמו שמקובל באותו בית כנסת, אבל אם שינה אין בכך שום בעיה, ובלבד שקרא עשרה פסוקים בסך הכל, ולכל אחד שלשה פסוקים.
הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, לֹא יְסַיֵּם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִשָּׁם עַד הַפָּרָשָׁה, דְּהַיְנוּ פְּתוּחָה אוֹ סְתוּמָה, גּ' פְּסוּקִים לְכָל הַפָּחוֹת. וְאִם כְּבָר בֵּרֵךְ לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם בְּפָחוֹת מִגּ' פְּסוּקִים סָמוּךְ לַפָּרָשָׁה, הַקּוֹרֵא אַחֲרָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַתְחִיל מִפָּסוּק שֶׁלְּפָנָיו, רַק יַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק הָרִאשׁוֹן, וְיִקְרָא עִמּוֹ עוֹד גּ' פְּסוּקִים בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה. וּפָרָשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא שְׁנֵי פְּסוּקִים, מֻתָּר לְהַפְסִיק שָׁם. אִם יֵשׁ פִּסְקָא בְּאֶמְצַע פָּסוּק, כְּגוֹן בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת פִּנְחָס מֻתָּר לְסַיֵּם אֲפִלּוּ בַּפָּסוּק הַסָּמוּךְ לָהּ.
שלא ישאר משם... – מותר להפסיק באמצע קטע רק אם מן המקום שפסק עד סוף הקטע נותרו עדיין לכל הפחות שלושה פסוקים.
הפרשה דהיינו פתוחה או סתומה – הטקס של התורה מחולק לקטעים, ובין כל קטע לקטע יש מרווח בתוך הספר תורה. קטעים אלו נקראים 'פרשיות'. ויש שני סוגי מרווחים: כאשר הקטע מסתיים באמצע שורה, ומשאירים מרווח עד סוף השורה, והקטע הבא מתחיל בתחילת השורה הבאה, הרי זו פרשה פתוחה, וכאשר אחרי המרווח מתחיל הקטע הבא בהמשך של אותה שורה, הרי זו פרשה סתומה.
כבר ברך – בטעות.
להתחיל מפסוק שלפניו – כדי שיהיו לו שלושה פסוקים עד סוף הפרשה.
ממקום שפסק הראשון – ויקרא את הפסוק הבודד או את שני הפסוקים, ויוסיף...
מותר להפסיק שם – אף שמשם עד סוף הפרשה הבאה יש רק שני פסוקים.
פסקא באמצע פסוק - זו תופעה נדירה שמופיעה בתורה שלש פעמים (בראשית לה כב, במדבר כו א, דברים ב ח).
וְכֵן לֹא יַתְחִיל בְּפָחוֹת מִגּ' פְּסוּקִים לְאַחַר הַתְחָלַת הַפָּרָשָׁה[5], וְלָכֵן זֶה שֶׁלְּפָנָיו, לֹא יְסַיֵּם בְּפָחוֹת מִגּ' פְּסוּקִים, לְאַחַר הַתְחָלַת הַפָּרָשָׁה.
לא יסיים בפחות מג' פסוקים לאחר התחלת הפרשה – או בין פרשה לפרשה, ואם סיים, צריך העולה אחריו לקרוא מתחילת הפרשה, ולחזור על פסוק או שתים שכבר נקראו, ולהוסיף אחר כך לכל הפחות שלושה פסוקים.
הערות:
- בראש חודש יש חריגה מההלכה הזאת, כמו שיתבאר בסימן צז סעיף ה.
יְכַוֵּן לְהַתְחִיל תָּמִיד בְּדָבָר טוֹב לְיִשְֹרָאֵל וּלְסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב לְיִשְֹרָאֵל, וְכֵן לֹא יְסַיֵּם בְּמִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה רָע (קל"ח).
מי שעשה מעשה רע – אפילו גוי.
[1] פשט המנהג להקל שסומא קורא,. ועדיף שיעלה מפטיר כשיודע לקרות ההפטרה בכתב ברייל, או שיעלה מוסיף. (ילקוט יוסף, קלט ד).
אפשר להעלות לתורה אדם שעבר על לאו מהתורה, אבל מחלל שבת בפרהסיא לכתחילה אין להעלותו לתורה בכלל העולים בחובת היום. ואם יש חשש מחלוקת, יעלו יהודי כשר להשלים חובת היום.(הליכות עולם ג, קכ.).
היביע אומר(ד, טז) כתב, פועלים שמתפללים תפלת שחרית קודם הנץ, אין להוציא להם ספר תורה אם זה בדרך קבע, אך אם עושין זאת בדרך ארעי אין מזניחין אותן.
[2] להלכה אין צריך לחזור ולברך, ואפילו אם היו צריכים לגלול כדי לקרוא, משום ספק ברכות להקל. (ילקוט יוסף קמ, ד. הלכה ברורה קמ, ח).
[3] ודעת מרן השולחן ערוך, דלאיזה מהן שירצה לקרוא ד' פסוקים יקרא. (כף החיים קלז, סק"ד).
[4] ובפורים, מנהגנו לכפול פסוק אחרון כי יד על כס וכו', כדי שיהיה עשרה פסוקים. (הלכה ברורה קלז, א).
[5] והטעם הוא, שלא יחשוב אדם שנכנס עכשיו לבית הכנסת, שלעולה הראשון קראו פחות מג' פסוקים וילמד מזה הלכה. ולכן בעליית הכהן, מותר להתחיל במקום שהוא פחות משלושה פסוקים אחר תחלת הפרשה, כיון שכולם יודעים שהוא הראשון, ואין חשש שילמדו שאפשר לקרוא פחות משלשה פסוקים. (הלכה ברורה קלח, ג).
[6] למנהגנו לא מברך קודם הקריאה וקוראין לו עוד פסוק אחד לפחות, ויברך רק את הברכה שאחרי הקריאה. (ילקוט יוסף קלז, ז).
עולה שטעה וקרא ביום שני או חמישי שני פסוקים וחצי, יצא ידי חובת קריאה ולא צריך לחזור ולקרוא לו. (יביע אומר ט, יד).
שאלה 1 האם בן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל ביום טוב שני יכול לעלות לתורה?
א. כן, כמו כל עולה לתורה
ב. לא, ודינו כמו מי שאינו צם בתענית
ג. רק אם אין כהן אחר
ד. רק בשני וחמישי בדיעבד
שאלה 2 האם מותר להעלות סומא (עיוור) לתורה?
א. רק אם הוא תלמיד חכם
ב. נוהגים לקרותו כי הקורא קורא לפניו
ג. רק אם יודע את הקריאה בעל פה
ד. אסור כי אינו יכול לראות
שאלה 3 אם הראו לעולה מקום מסוים ואחר כך התברר שצריך לקרוא במקום אחר שהיה גלוי לפניו, האם צריך לברך שנית?
א. כן, תמיד צריך לברך שנית
ב. לא צריך לברך שנית
ג. תלוי אם התחיל לקרוא
ד. תלוי אם אמר "ברוך אתה ה'"
שאלה 4 מה המינימום פסוקים שצריך לקרוא בשני וחמישי?
א. שלושה פסוקים לכל עולה
ב. תשעה פסוקים בסך הכל
ג. עשרה פסוקים בסך הכל
ד. ארבעה פסוקים לכל עולה
שאלה 5 האם מותר לסיים קריאה כשנשארים פחות משלושה פסוקים עד הפרשה הבאה?
א. מותר תמיד
ב. אסור כלל
ג. מותר רק בפרשה שיש בה רק שני פסוקים
ד. תלוי במנהג המקום
תשובות נכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך