אִם הַכֹּהֵן עוֹמֵד בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אוֹ בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם עוֹמֵד בִּתְפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם כֹּהֵן אַחֵר, אֵין קוֹרִין אוֹתוֹ, וְאֵין צְרִיכִין לְהַמְתִּין עָלָיו, מִשּׁוּם טִרְחָא דְּצִבּוּרָא, אֶלָּא קוֹרִין לֵוִי אוֹ יִשְֹרָאֵל, וְאֵין אוֹמְרִים: אִם אֵין כָּאן כֹּהֵן, אֶלָּא אוֹמְרִים: לֵוִי אוֹ יִשְֹרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן. וּבְדִיעֲבַד אִם קְרָאוּהוּ, אִם עוֹמֵד בִּקְרִיאַת שְׁמַע אוֹ בְּבִרְכוֹתֶיהָ, עוֹלֶה וּמְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה[1], אֲבָל לֹא יִקְרָא עִם הַקּוֹרֵא אֶלָּא יִשְׁמַע, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֶפְשָׁר לוֹ, יֵשׁ לוֹ לִגְמֹר אֵת הָעִנְיָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ, לְהֵיכָא דְּסָלִיק עִנְיָנָא, קוֹדֶם שֶׁהוּא עוֹלֶה. וְאִם עוֹמֵד בִּתְפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, אֲפִלּוּ קְרָאוּהוּ לֹא יַעֲלֶה. וְכֵן בֵּין גְּאֻלָּה לַתְּפִלָּה לֹא יַעֲלֶה. וּבִתְפִלַּת אֱלֹהַי נְצֹר וְכוּ' יַעֲלֶה, וְאִם הוּא עוֹמֵד בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, אִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אַחֵר, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה קוֹרִין אוֹתוֹ, אַךְ לֹא יִקְרָא עִם הַקּוֹרֵא[2]. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם אַחֵר, אֵין קוֹרִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה, וְכֵן הַדִּין בְּלֵוִי (סי' ס"ו ק"ד קל"ה ובסד"ה).
בקריאת שמע או בברכות קריאת שמע – שאסור להפסיק בהם, כמבואר בסימן טז.
בתפילת שמונה עשרה – שאסור להפסיק בה לשום דבר, כמבואר בסימן יח סעיף יד.
אפילו אין שם כהן אחר – והדבר יבלוט שאפילו שהוא היה בבית הכנסת לא קראו לו לעלות, אלא קראו לישראל במקומו, ויתכן שיחשדו אנשים שהוא כהן פסול.
להמתין עליו – עד שיסיים את תפילתו.
טירחא דציבורא – טורח הציבור.
אין אומרים – כמו שרגילים לומר כאשר אין כהן בבית הכנסת כמו שלמדנו בסעיף הקודם.
אם קראוהו – והגבאי לא שם לב שהכהן מתפלל.
עולה ומברך – לאו דוקא אם הוא כהן, אלא גם אם קראו לישראל והוא באמצע קריאת שמע, יעלה מפני כבוד התורה.
יקרא עם הקורא – כמו שלמדנו בסעיף ג.
היכא דסליק עניינא – מקום שמסתיים בו עניין.
בין גאולה לתפילה – בין ברכת גאל ישראל לתחילת תפילת שמונה עשרה, שצריך להסמיך אותם זה לזה, כמו שהתבאר בסימן יח סעיף ב.
יעלה – ואם מנהגו שלא לומר יהיו לרצון לפני אלהי נצור, ויכול בלי להטריח את הציבור לומר יהיו לרצון לפני שעולה, יעשה כן, כמו שלמדנו בסימן יח סעיף יד.
וכן הדין בלוי – כל המבואר בסעיף זה.
אִם קָרְאוּ לְכֹהֵן אוֹ לְלֵוִי וְאֵינָם שָׁם, לֹא יִקְרְאוּ לְאַחֵר בִּשְׁמוֹ[3], שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עַל הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא פָּגוּם, אֶלָּא יֹאמְרוּ לְהָאַחֵר: עֲלֵה אַתָּה, וְיַעֲלֶה, אֲבָל בְּנוֹ יְכוֹלִין לִקְרֹא בִּשְׁמוֹ, שֶׁאֵין בָּזֶה פְּגָם לְאָבִיו, שֶׁהֲרֵי אִם הָאָב הָיָה פָּגוּם, גַּם הַבֵּן הָיָה פָּגוּם[4], וְכֵן אִם הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲלֹת מִפְּנֵי שֶׁעוֹמְדִים בַּתְּפִלָּה, יְכוֹלִין לִקְרֹא לְאַחֵר בִּשְׁמוֹ, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל רוֹאִים שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְאִם קָרְאוּ לְיִשְֹרָאֵל וְאֵינוֹ שָׁם, יְכוֹלִין לִקְרֹא לְאַחֵר בִּשְׁמוֹ, כִּי בְּיִשְֹרָאֵל לֹא שַׁיָּךְ פְּגָם, וְכֵן אִם קָרְאוּ לְכֹהֵן אוֹ לְלֵוִי לְאַחֲרוֹן אוֹ לְמַפְטִיר, בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵינָם שָׁם, יְכוֹלִין לִקְרֹא לְאַחֵר בַּשֵּׁם.
לא יקראו לאחר בשמו – אין מכריזים 'יעמוד פלוני', שזה מבליט את העובדה שזה שנקרא ראשון לא עלה.
שהוא פגום – שהתברר שכהונתו נפגמה, כגון שאביו התחתן עם גרושה או עם אחת הנשים האחרות האסורות לכהנים כמבואר בסימן קמה סעיף יב. ואם הוא לוי, יאמרו שהתברר שאביו התחתן עם ממזרת ולכן ילדיו הם ממזרים ואינם לויים.
יאמרו – בשקט.
מפני שעומדים בתפילה – כמו שלמדנו בסעיף הקודם.
הכל רואים... – ולא יאמרו שאינו עולה בגלל שהוא פגום.
לא שייך פגם – כי גם אם הוא ממזר מותר לו לקרוא בתורה.
לאחרון או למפטיר – שזה מותר כמבואר בסימן עח סעיף א. ושם גם התבארו המושגים 'אחרון' ו'מפטיר'.
יכולין לקרוא לאחר בשם – שלא שייך כאן שיאמרו שהוא פגום, שהרי מותר להעלות גם ישראל וגם ממזר לעליות אלו.
אִם לֹא הָיָה כֹּהֵן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁלֹּא יָדְעוּ מִמֶּנּוּ, וְקָרְאוּ לְיִשְֹרָאֵל בִּמְקוֹמוֹ, וְעָלָה, אֲפִלּוּ אִם אָמַר בָּרְכוּ אֵת ה' הַמְבֹרָךְ, אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח עֲדַיִן אֵת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ, וּבָא הַכֹּהֵן אוֹ שֶׁנִּזְכְּרוּ שֶׁיֶּשְׁנוֹ, קוֹרִין אֵת הַכֹּהֵן וְעוֹלֶה, וְאוֹמֵר גַּם הוּא בָּרְכוּ וְכוּ', וְהַיִשְֹרָאֵל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ, יַעֲמֹד שָׁם עַד לְאַחַר שֶׁיִּקְרָא הַכֹּהֵן וְהַלֵּוִי וְאָז יִקְרְאוּהוּ. אֲבָל אִם כְּבָר אָמַר הַיִשְֹרָאֵל אֵת הַשֵּׁם מִן הַבְּרָכָה, שֶׁאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה הַכֹּהֵן, וְכֵן הַדִּין אִם קָרְאוּ לִלֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן וּבָא הַכֹּהֵן קוֹדֶם שֶׁאָמַר הַלֵּוִי בָּרוּךְ אַתָּה ה', עוֹלֶה הַכֹּהֵן, וְהַלֵּוִי מַמְתִּין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ אַחֲרָיו. וְכֵן הַדִּין אִם לֹא הָיָה לֵוִי, אוֹ שֶׁלֹּא יָדְעוּ מִמֶּנּוּ, וְקָרְאוּ אֵת הַכֹּהֵן גַּם בִּמְקוֹם לֵוִי, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַלֵּוִי קוֹדֶם שֶׁאָמַר הַכֹּהֵן בָּרוּךְ אַתָה ה', קוֹרִין אֵת הַלֵּוִי וְעוֹלֶה. (שם)
ועלה – לתיבה כדי לברך ולקרוא.
שלא פתח עדיין את הברכה... – שעדיין לא אמר 'ברוך אתה ה' ' של ברכת 'אשר בחר בנו'.
שלא יתבייש – שקראו לו ובסוף לא אפשרו לו לברך.
ואז יקראוהו – לעליית שלישי.
שוב אינו עולה הכהן – אלא הישראל יסיים את הברכה, ויקרא בתורה.
וקראו את הכהן גם במקום לוי – כמו שלמדנו בסעיף ט.
קורין את הלוי ועולה – והכהן יכול לרדת מיד, שהרי כבר קרא, ואין לו בושה במה שאינו קורא פעם נוספת.
אֵין קוֹרִין[5] שְׁנֵי אַחִים זֶה אַחַר זֶה, בֵּין שֶׁהֵם מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם. וְכֵן הָאָב עִם בְּנוֹ אוֹ בֶּן בְּנוֹ, אֵין קוֹרִין זֶה אַחַר זֶה מִשּׁוּם עֵינָא בִּישָׁא. וַאֲפִלּוּ הֵם אוֹמְרִים שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין. וַאֲפִלּוּ הָאֶחָד הוּא אַחֲרוֹן וְהַשֵּׁנִי מַפְטִיר. וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר לְמַפְטִיר[6]. אֲבָל כְּשֶׁמּוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר לַמַפְטִיר מֻתָּר. וְכֵן אִם הַמַּפְטִיר אֵינוֹ בַּר מִצְוָה מֻתָּר. וּבְכָל אֵלּוּ אִם קְרָאוּהוּ וּכְבָר עָלָה לֹא יֵרֵד. וּבִשְׁנֵי אַחִים רַק מִן הָאֵם וְהָאָב עִם בֶּן בְּנוֹ[7] אִם קְרָאוּהוּ, אֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא עָלָה יַעֲלֶה. וּבִמְקוֹם הַצֹּרֶךְ יֵשׁ לְהַתִּיר בְּאֵלּוּ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לְקָרְאָם זֶה אַחַר זֶה. (סִימָן קמ"א וסד"ה)
משום עינא בישא – מפני עין הרע.
אפילו הם אומרים שאינן מקפידין – כי בעין הרע יש סכנה כמבואר בסימן קפג סעיף ו, ואסור לאדם לסכן את עצמו, ולא לעזור למי שרוצה לסכן את עצמו.
והשני מפטיר – שאינם קוראים ממש זה אחר זה, שהרי אומרים קדיש באמצע.
למפטיר – הקורא את ההפטרה, קורא לפני כן קטע קטן בתורה, מתוך הפרשה שקראו כבר, כמו שביארתי בהקדמה לסימן עח.
כשמוציאין ספר תורה אחר למפטיר – בחגים, ובשבתות שחל בהם ראש חודש, חול המועד, חנוכה, או אחת מארבעת הפרשיות המבוארים בסימן קמ.
אינו בר מצוה – שמותר להעלות למפטיר גם ילד שעדיין לא הגיע לגיל בר מצוה, כמבואר בסימן עט סעיף ט.
כל אלו – קרובי המשפחה שהוזכרו בתחילת הסעיף.
וכבר עלה – אבל אם לא עלה עדיין אלא רק קראו לו, יעלה אחר במקומו, ומותר לקרוא לאחר בשמו, שאין חשש לפגם של הראשון, ואם אפשר יעלו אותו לעליה אחרת.
מִי שֶׁעָלָה לַתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לְבֵית כְּנֶסֶת אַחֶרֶת וּקְרָאוּהוּ גַּם כֵּן, אֲפִלּוּ לְפָרָשָׁה שֶׁכְּבָר עָלָה לָהּ, עוֹלֶה שֵׁנִית וּמְבָרֵךְ אֵת הַבְּרָכוֹת (מגן אברהם סִימָן רפ"ב סָעִיף קטן ט"ו).
לפרשה שכבר עלה לה – לקרוא את אותו קטע בתורה שוב.
בְּתַעֲנִית צִבּוּר כְּשֶׁקּוֹרִין וַיְחַל, אֵין קוֹרִין לַעֲלֹת לַתּוֹרָה אֶלָּא לְמִי שֶׁמִּתְעַנֶּה[8]. וְאִם אֵין כָּאן כֹּהֵן אַחֵר אֶלָּא זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה, אוֹ שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לְהַשְׁלִים, קוֹרִין לְיִשְֹרָאֵל אוֹ לְלֵוִי בִּמְקוֹמוֹ. וְטוֹב שֶׁיֵּצֵא הַכֹּהֵן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְאִם יֵשׁ כֹּהֵן אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת, אֶלָּא יוֹדִיעַ שֶׁלֹּא יִקְרְאוּהוּ. וְאִם יִקְרְאוּהוּ לֹא יַעֲלֶה. וְאִם הוּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי, אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִין וַיְחַל, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁעַתָּה הוּא זְמַן קְרִיאַת הַתּוֹרָה, לָכֵן בְּדִיעֲבַד אִם לֹא יָצָא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וקְרָאוּהוּ יַעֲלֶה.
כשקורין ויחל – שמות לב יא, זאת הקריאה לתענית ציבור בשחרית ובמנחה, חוץ מתשעה באב שקוראים בו בשחרית 'כי תוליד בנים' (דברים ד כה).
שאין בדעתו להשלים - כי יש מקרים שבהם מותר לאנשים מסוימים לצום אבל לא להשלים את הצום, כמבואר בסימן קכה סעיף ח. והוא הדין אם הוא חלש ואינו מסוגל לסיים את הצום.
שיצא הכהן – כדי שלא ייראה שהוא פגום, כי לא כולם יודעים בהכרח שאינו מתענה.
יודיע – לגבאי.
בשני ובחמישי – שגם אם לא היה תענית ציבור היו קוראים בתורה.
ויחל – ולא בפרשת השבוע.
[1] ולדעת השולחן ערוך (סו, ד) לא יעלה אפי' קראוהו בשמו, ואפילו אין שם כהן אלא הוא.
[2] להלכה יקרא עם הקורא בלחש כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ומכל מקום לא יפסיק עוד כדי לבקש "מי שברך" או "השכבה." (ילקוט יוסף קלה, ה).
[3] ומנהגנו בכל קריאת התורה, שלא לקרוא לעולה בשם, כי חוששין שלא יוכל לעלות לתורה. (ילקוט יוסף קמא, כא).
[4] אבל אם הבן אינו יכול לעלות, אין מעלין את האבא. כיון שיש חשש שיגידו שהבן פגום והאב לא. ואם המעלה לתורה הוא עצמו כהן או לוי, רשאי להעלות כהן או לוי אחר, ואין חשש שמא יאמרו עליו שהוא פגום.
כהן שהוא אבל, לא יעלה לתורה, ומעלים כהן אחר במקומו, ואין חשש של 'שמא יאמרו' משום שיודעים שמה שאינו עולה הוא מחמת אבלותו. ובשבת אם קראו לו, יעלה לתורה. שאם לא יעלה, הוי אבלות בפרהסיא. (הלכה ברורה קלה, ל, לא).
[5] ואם אחד רוצה להיות חתן תורה, ואחד חתן בראשית, מותר. (ילקוט יוסף קמב, כה).
[6] ואם רוצים לעלות האחד למשלים והשני למפטיר יש להניח להם, אף שלכתחילה אין לעשות כן, מאחר שיש הפסק קדיש ביניהם. (ילקוט יוסף קמב, כה בהלכה ברורה קמא, יג)
ואין להוציא ספר תורה, אלא אם כן יש שם ששה שלא קראו. (אור לציון ב, מה, נא).
[7] בילקוט יוסף (קמב, כב) כתב, שמותר להעלות לתורה סב ונכד זה אחר זה, אלא א"כ יש שם מנהג להחמיר.
[8] ודווקא בארבע תעניות שהם חיוב, אבל בתעניות שהם מנהג, יכול לעלות לתורה. וגם ללוי אין קורין אם אינו מתענה.
שאלה 1 מה הדין כשקראו לכהן שנמצא באמצע קריאת שמע?
א. לא קוראים לו כלל
ב. ממתינים שיסיים
ג. עולה ומברך אבל לא קורא עם הקורא
ד. קוראים לישראל בלבד
שאלה 2 כשקראו לכהן והוא לא נמצא, האם מותר לקרוא לאחר בשמו?
א. מותר רק אם הוא בנו
ב. אסור כלל
ג. מותר רק למפטיר
ד. מותר בכל מקרה
שאלה 3 האם מותר לקרוא שני אחים זה אחר זה בתורה?
א. מותר אם הם מסכימים
ב. אסור כלל משום עין הרע
ג. מותר רק למפטיר בספר תורה אחר
ד. מותר רק אם הם אחים מהאם
שאלה 4 האם מי שעלה לתורה בבית כנסת אחד יכול לעלות שוב בבית כנסת אחר?
א. לא, כי כבר בירך היום
ב. כן, אפילו לאותה פרשה
ג. רק אם זו פרשה אחרת
ד. רק אם לא קראו כהן
שאלה 5 האם כהן שאינו מתענה יכול לעלות לתורה בתענית ציבור?
א. כן, אין הבדל
ב. לא, ויצא מבית הכנסת
ג. רק אם אין כהן אחר
ד. בשני וחמישי יכול בדיעבד
תשובות נכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך