חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְיוֹם הַשַׁבָּת יִהְיֶה עֶרֶב יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְכַבֵּס וְלִרְחוֹץ וּלְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
בערב שבת – או קודם לכן, באופן שכבר התחיל לנהוג דין שלושים לפני שבת.
יהיה ערב יום טוב – והיום טוב יבטל את השלושים, ואי אפשר לגלח בערב יום טוב כמו שלמדנו בסעיף הקודם, כיון שהוא שבת.
אִם לֹא גִלַּח אֶת עַצְמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר לוֹ לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, כֵּיוָן שֶׁהָיָה יָכוֹל לְגַלֵּחַ מִקֹּדֶם. אֲבָל מֻתָּר לוֹ לְגַלֵּחַ לְאַחַר יוֹם טוֹב. וְאִם חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְשַׁבָּת שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁמִּצַד הָאֲבֵלוּת הָיָה יָכוֹל לְגַלֵּחַ אֶלָּא שֶׁהַשַׁבָּת עִכְּבוֹ, אִם כֵּן הֲוֵי לֵהּ אָנוּס, וּמֻתָּר לְגַלֵּחַ אֶת עַצְמוֹ גַּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד.
בחול המועד – שהתבאר בסימן קד סעיף יא שאסור לגלח בחול המועד, אלא למי שהיה אנוס ולא היה באפשרותו לגלח לפני יום טוב.
לאחר יום טוב – אפילו שהוא עדיין בתוך שלושים יום מהקבורה, היום טוב ביטל את דיני שלושים יום של האבלות לגמרי, כמו שלמדנו בסעיף ד. אלא שכל זה בשאר הימים טובים, אבל אחרי פסח התבאר בסימן קכ סעיפים ו-ז שנוהגים ברוב הקהילות שלא להסתפר מפני האבלות על תלמידי רבי עקיבא.
חל שביעי שלו בשבת – ואמנם הרגל יבטל לו את השלושים, כיון שמתחיל לנהוג דין שלושים בשבת, אבל מאחר ובערב שבת עדיין נוהג דין שבעה, אסור לגלח בערב שבת לכבוד יום טוב.
היה יכול לגלח – בשבת שהוא ערב יום טוב.
עכבו – מנע ממנו את האפשרות.
הוי ליה – הרי הוא.
לגלח את עצמו – והוא הדין שמותר לאחר לגלח אותו ולספר אותו.
הָא דְרֶגֶל מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, דַּוְקָא עַל שְׁאָר מֵתִים. אֲבָל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ עַד שֶׁיִגְעֲרוּ בוֹ חֲבֵרָיו, אֵין הָרֶגֶל מְבַטֵּל זֹאת[1]
שאסור לגלח עד שיגערו בו חבריו – כמו שהתבאר בסימן ריא סעיף יב.
אין הרגל מבטל זאת – ואסור לגלח עד שיגערו בו ממש. ואם גערו בו בחול המועד יש בזה דעות שונות בין הפוסקים אם מותר לו לגלח או לא, וישאל את רבו כיצד לנהוג.
נָהַג שָׁעָה אַחַת (לָאו דַּוְקָא שָׁעָה אֶלָּא אֲפִלּוּ פָחוֹת) לִפְנֵי פֶסַח, אוֹתָהּ שָׁעָה חֲשׁוּבָה כְּמוֹ שִׁבְעָה, וּשְׁמוֹנָה יְמֵי פֶסַח (בְּחוּץ לָאָרֶץ) הֲרֵי לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, וּמַשְׁלִים עוֹד חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים. נָהַג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת, אוֹתָה שָׁעָה הִיא כְּמוֹ שִׁבְעָה, וְיוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל שָׁבוּעוֹת נֶחְשָׁב גַּם כֵּן שִׁבְעָה יָמִים (כֵּיוָן שֶׁקָּרְבְּנוֹתָיו יֵש לָהֶם תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה). וְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל שָׁבוּעוֹת הוּא לוֹ יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וּמַשְׁלִים אַחַר כָּךְ גַּם כֵּן עוֹד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. נָהַג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי חַג הַסֻכּוֹת, הֲרֵי שִׁבְעָה. וְשִׁבְעָה יְמֵי סֻכּוֹת, הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת נֶחְשָׁב גַּם כֵּן לְשִׁבְעָה[2] (שֶׁהוּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְיֵשׁ לְקָרְבְּנוֹתָיו תַּשְׁלוּמִין) הֲרֵי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. וְיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה, יוֹם הָעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם, וּמַשְׁלִים עוֹד שְׁמוֹנָה יָמִים.
חשובה כמו שבעה – לעניין ספירת השלושים יום, כמו שהתבאר כבר בסעיף א.
שמונה ימי פסח בחוץ לארץ – בחו"ל מוסיפים מדרבנן יום נוסף על כל החגים שנוהגים מן התורה יום אחד, כמו שהתבאר בסימן כג סעיף טז ובסימן קב סעיף ז ובעוד מקומות.
קרבנותיו יש להם תשלומין כל שבעה – כל איש מישראל חייב להקריב בכל אחד משלושת הרגלים קרבן עולה [=עולת ראייה] וקרבן שלמים [=שלמי חגיגה]. עיקר המצוה היא להקריבם ביום הראשון, אבל מי שלא הקריבם ביום ראשון, יכול להשלימם כל ימי הפסח, וכל ימי הסוכות כולל בשמיני עצרת, וגם בשבועות, מי שלא הקריב ביום טוב עצמו, יש אחר כך עוד ששה ימים להשלים את הקרבת הקרבנות, כאילו שחג השבועות היה נמשך שבעה ימים כמו חג הפסח, ולכן מתייחסים ליום האחד של שבועות לעניין אבלות כאילו הוא היה נמשך שבע ימים.
יום שני של שבועות – בחוץ לארץ, אף שהוא יום טוב, מאחר ומן התורה נוהג שבועות רק יום אחד, מחשבים את היום השני במספר השלושים.
שהוא רגל בפני עצמו – כמבואר בסימן קלח סעיף ד.
ויש לקרבנותיו תשלומין – אין זה מדוייק, כי אין קרבנות מיוחדות לשמיני עצרת, אלא שמשלימים בו את הקרבנות שלא הוקרבו בסוכות. אבל אמת הוא ששמיני עצרת נחשב כשבעה ימים, מאחר ושבועות נחשב כשבעה ימים, וכל החגים הושוו זה לזה בתורה, יש להניח שדינם שוה לשבועות להיחשב כשבעה ימים.
שמחת תורה – הוא יום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת, ונוהגים בחוץ לארץ לעשות שמחת תורה ביום השני, וקוראים לראשון שמיני עצרת ולשני שמחת תורה, כמו שמבואר בסימן קלח סעיפים ז-י. ובארץ ישראל עושים שמחת תורה ביום שמיני עצרת עצמו.
יום העשרים ושנים – הוא נחשב במניין השלושים כיום נוסף, על אף שהוא חג, כמו יום אחרון של שבועות.
רֹאשׁ הַשָׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, נֶחְשָׁבִים גַּם כֵּן כִּרְגָלִים לְעִנְיַן בִּטּוּל שִׁבְעָה וּשְׁלשִׁים. נָהַג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בִּטֵּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת שִׁבְעָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים[3]. נָהַג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, בִּטֵּל יוֹם הַכִּפּוּרִים שִׁבְעָה, וְחַג הַסֻּכּוֹת מְבַטֵּל שְׁלֹשִׁים.
ביטל ראש השנה גזירת שבעה – ודינו בערב ראש השנה כמבואר בסעיף ג.
מבטל גזירת שלושים – ודינו בערב יום הכיפורים כמבואר בסעיף ד.
הקדמה לסעיף י:
מנהג ישן, שלא ברור מקורו, להדליק נר לכבוד המת כל שבעה, וביום השנה, ויש מדליקים כל שלושים יום, ויש מדליקים כל השנה הראשונה, ויש מדליקים כשמבקרים בקברים. סעיף זה עוסק בנר שרגילים להדליק לכבוד המתים כל שבעה.
אַף עַל גַּב דְּרֶגֶל מְבַטֵּל שִׁבְעָה, מִכָּל מָקוֹם מַה שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַדְלִיק נֵר בְּמָקוֹם שֶׁמֵּת לִכְבוֹד הַנְּשָׁמָה, יַדְלִיקו גַּם בְּיוֹם טוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר לְהַדְלִיק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (אוֹרַח חַיִּים סִימָן תקמח, יו"ד סִימָן שצט).
גם ביום טוב – ובחול המועד, כל עוד שלא עברו שבעה ימים מיום הקבורה.
טוב יותר להדליק בבית הכנסת – כי ביום טוב אסור להדליק נר שאין בו שימוש, כמבואר בסימן צח סעיף א, ובמקום האכילה אין נכון להדליק כי נוכחות הנר שם יכול לגרום לכך שיספידו את המת, שזה אסור ביום טוב.
מִצְוָה לְהִתְעַנּוֹת בְּכָל שָׁנָה יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ[4], כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה, לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו בְּאוֹתוֹ הַיוֹם וּלְהִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם, וְעַל יְדֵי זֶה יְזַכֶּה אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁיִתְעַלוּ בְגַן עֵדֶן. וְלָעֶרֶב בִּתְפִלַת הַמִּנְחָה, אוֹמֵר עֲנֵנוּ כְּמוֹ בְּכָל תַּעֲנִית יָחִיד. אִם הִתְעַנָּה פַּעַם אַחַת, מִסְּתָמָא הָיְתָה דַעְתּוֹ לְהִתְעַנּוֹת כָּל יָמָיו. וְאִם כֵּן הֲרֵי הוּא עָלָיו כְּמוֹ נֶדֶר, שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, וְצָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת לְעוֹלָם. וּכְשֶׁהוּא חוֹלֶה אוֹ שֶׁהוּא בְּעִנְיָן אַחֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכוֹל, צָרִיךְ הַתָּרָה[5]. וְאִם פֵּרַשׁ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו בְּנֶדֶר, אֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה. נוֹהֲגִין לְהַדְלִיק נֵר יָארְצַייט[6] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ וְסִימָן צח סוֹף סָעִיף א).
כדי להתעורר לתשובה... – שזה עיקר המטרה בכל צום, כמבואר בסימן קכא סעיף א ובסימן קכז סעיף א.
על ידי זה יזכה את אביו ואמו שיתעלו בגן עדן – העולם שלנו הוא עולם העשייה, אחרי המוות הנשמה מגיעה לעולם הנשמות, ושם היא מקבלת שכר על כל המצוות שעשתה. כאשר אדם נפטר מן העולם, נגמרה עבורו התקופה שבה היה יכול לצבור זכויות עבור העולם הבא, ועל זה אמרו חכמינו 'יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, שהרי כאן בפרוטות אחדות ובמאמץ קל ניתן לקיים מצוות, שהשכר עליהם נצחי ואין-סופי, וברגע שאנחנו שם, כל הכסף וכל המאמצים לא יעזרו כדי לקבל אפילו זכות קטנה ביותר.
שונה הוא הדבר כאשר אדם הניח ילדים או תלמידים בעולם הזה, שבזכותו ממשיכים לצעוד בדרך ה' ולקיים מצוות, שאז מצוות אלו נזקפים לא רק לזכות עצמם, אלא גם לזכות הוריהם ורבותיהם וכל מי שיש לו בהם יד, והם מתעלים על ידי מצוות אלו בגן עדן [ולא צריך להגיד שעושים את הדברים לעילוי נשמתם].
כל המצוות והמעשים הטובים נזקפים לזכות ההורים, ולכן אם ילדים רוצים לכבד את הוריהם עליהם להתחזק בקיום המצוות, דבר שבוודאי יש בו תועלת גדולה יותר, מאשר לתת תרומה גדולה חד-פעמית לאיזו מטרה חיובית כדי להנציח את שמם, ובפרט שבתרומות אלו לרוב מעורב גם הרבה כבוד, ורגילים לעשות מזה עסק גדול, דבר שאינו מגדיל את הזכויות. וכבר התבארו דברים אלו בסימן כו סעיף כב.
אף שבכל זמן מצוה להתחזק בקיום מצוות, גם עבור עצמנו וגם לזכות ההורים, ישנם זמנים שבהם חשוב במיוחד להתחזק, בגלל הרגישות של תקופות האלו ביחס למשפט בשמים, ולכן בשנה הראשונה לאחר פטירתו של אדם במשך כל השנה, ובכל שנה ושנה ביום פטירתו, מקובל בעם ישראל להרבות בזכויות באופן מיוחד, ולכן גם אומרים קדיש באותם ימים, כי זכות הקדיש גדולה מאד, ומצילה את ההורים מעונשים גדולים כמבואר בסימן כו סעיף א, וגם הצום, ההתבוננות, וההתחזקות שבאה בעקבותם נהוגים ביום היארצייט [=יום השנה לפטירת אחד ההורים]. ובני עדות המזרח נוהגים ביום זה לזכות את הרבים על ידי אמירת ברכות רבות, ולכן מביאים כיבוד לבית הכנסת, כדי שזכות כל הברכות ייזקף לעילוי נשמת ההורים.
עננו – תפילה שאומרים בברכת שמע קולנו בכל תענית בתפילת מנחה, כמבואר בסימן יט סעיף יד.
כמו בכל תענית יחיד – בסימן קכז סעיף ט.
פעם אחת – ביום השנה.
כל ימיו – באותו יום.
אם כן הרי הוא עליו כמו נדר – שהעושה דבר מצוה, על דעת להמשיך בכך תמיד, הדבר נחשב לו כנדר, כמבואר בסימן סז סעיף ז.
שהוא מן התורה – אם כי להתענות ביום היארצייט אינו אלא מנהג יפה, ואפילו לא חיוב מדרבנן, אבל אם נדר להתענות תמיד ביום היארצייט, חייב לצום מן התורה, שנאמר (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית, וכן הדין אם קיבל על עצמו נדר כהחלטה במחשבתו בלבד, כמו במקרה שלנו.
צריך התרה – ניתן להתיר נדרים על ידי שלושה תלמידי חכמים, כמבואר בסימן סז סעיף ח.
פירש – בפעם הראשונה שצם.
נר יארצייט – נר לכבוד נשמת המת, שידלק כל היום.
ועיין – כיצד מותר להדליק נר יארצייט בשבת וביום טוב.
סימן צ – סעיף כג.
מִתְעַנִּין לְעוֹלָם בְּיוֹם הַמִּיתָה, וַאֲפִלּוּ בַּשָׁנָה הָרִאשׁוֹנָה. וַאֲפִלּוּ מֵת בְּסוֹף הַיּוֹם לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ עַרְבִית, אִם עֲדַיִן הוּא יוֹם, נִקְבַע זֶה הַיּוֹם לְיָארְצַייט. אַךְ אִם הַקְבוּרָה נִמְשְׁכָה מִן הַמִּיתָה אֵיזֶה יָמִים, אֲזַי יִתְעַנֶּה שָׁנָה הָרִאשׁוֹנָה בְיוֹם הַקְּבוּרָה, וְאַחַר כָּךְ תָּמִיד בְּיוֹם הַמִּיתָה[7].
ואפילו בשנה הראשונה – שכאשר הקבורה אינה ביום המיתה, מונים את שנים עשר החודש מיום הקבורה, ונמצא שיתכן שבמקום ששנים עשר חודש יסתיימו ביום לפני היארצייט, הם יסתיימו רק למחרת, ביום היארצייט עצמו.
לאחר שהתפללו ערבית – שלמדנו בסימן רד סעיף י שאין יום זה עולה לו לספירת שבעת ימי אבלות.
איזה ימים – באופן ששנים עשר חדשי האבלות יסתיימו רק אחרי היארצייט.
ביום הקבורה – כיון שהרגילות היא שאחרי יום היארצייט מפסיקים את דיני האבלות, ולא זוכרים שבמקרה זה דיני אבלות נמשכים עוד יום או יומיים אחרי היארצייט.
הערות:
- אם השנה הראשונה מעוברת, ובכל מקרה נפסק האבלות ימים רבים לפני היארצייט, שהרי האבלות נמשך שנים עשר חודש בלבד, והיארצייט היא בתאריך של המיתה שהוא רק לאחר שלושה עשר חדשים, יש לצום גם בשנה הראשונה ביום המיתה ולא ביום הקבורה, אפילו אם עברו מספר ימים בין המיתה לקבורה.
[1] ואם חל יום ל' בחול המועד וגערו בו חבריו, מותר לו לגלח בחול המועד, בין בחוה"מ סוכות בין בחוה"מ פסח (שיש בו חומרא של גילוח בעומר). (חזון עובדיה אבלות ג, קי).
[2] יש אומרים ששמיני עצרת נחשב לשבעה ימים רק אם נקבר המת קודם הרגל. אבל אם מת ברגל, אין שמיני עצרת נחשב אלא ליום אחד. ויש אומרים שגם בזה נחשב שמיני עצרת חג לעצמו, וכך הלכה. (חזון עובדיה אבלות ג, קיז).
[3] ומותר לגלח בערב יום הכיפורים, שמקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן. (חזון עובדיה אבלות ג, קיז).
[4] יש הנוהגים להתענות ביום השנה של מיתת אביו ואמו, ויש שאינם מתענים. ובדורות אלו שירדה חולשה לעולם, נוהגים הרבה להקל לא להתענות ביום היארצייט. ות"ח שהתענית תחלישם ותבטל אותם מלימוד תורה, אין להם להתענות, וכן מלמדי תינוקות לא יתענו. (חזון עובדיה אבלות ג, ריז). מעוברת ומניקה לא יתענו תענית זו (חזון עובדיה אבלות ג, רכא). ואם חל בערב שבת, הנוהג להתענות חייב להשלים התענית עד צאת הכוכבים. (חזון עובדיה אבלות ג, רכא).
המנהג שבליל היארצייט עורכים הקרובים אזכרה לע"נ הנפטר, ואם יכולים הקרובים לעלות שליח ציבור באותו יום, יעלו. (חזון עובדיה אבלות ג, רו). ונוהגים להדליק נר באותו יום לעילוי נשמת הנפטר. (חזון עובדיה אבלות ג, ריב בהע'). נוהגים להדליק בבתי הכנסת נרות זכרון לעילוי נשמת הנפטרים, וגם במנורות חשמל אפשר להשתמש לזה.(יחוה דעת ה, ס)
המנהג שנהגו שאם חל יום פטירת אב או אם באמצע השבוע, מתחילים לומר קדיש מליל שבת הקודם ליום היארצייט עד אותו יום, כולל אותו יום, מנהג נכון הוא. (חזון עובדיה אבלות א, שלו).
טוב שגם הספרדים יחמירו לא ללכת ביום היארצייט לשמחת חתן וכלה. (ילקוט יוסף אבילות מ, ב).
טוב להרבות בצדקה לעמלי תורה, ולקרוא זמן מה תהילים לעילוי נשמת ההורים. (חזון עובדיה אבלות ג, רכ).
[5] ואם התענה פעם אחת, החכמת אדם כתב, שנעשה לו כנדר ואם רוצה להפסיק להתענות ביום היארצייט צריך התרה. והברית כהונה (יו"ד ת, יד) כתב, שמעוברות ומניקות אסור להן להתענות ביארצייט, עי"ש. ואינן צריכות התרה למנהגן. (חזון עובדיה אבלות ג, ריט).
[6] נוהגים הקרובים לנפטר, בסוף השבעה, בסוף השלושים ובפקודת השנה ביום הפטירה לעלות לקבר. ובירושלים נוהגים ללכת גם בערב ר"ח ניסן וערב ר"ח אלול.
כשהולכים לבית העלמין אומרים שם תהילים, ויאמרו לפני כן, לעילוי נשמת כל הנפטרים שבבית העלמין ובפרט לע"נ פלוני בן פלונית הקבור כאן. ואומרים אחר הלימוד השכבה.
לבית העלמין אין ללכת רק לצורך הלוית המת, ובפרט אם לא תיקן את עון קרי, כי החיצוניים נדבקים בו. (חזון עובדיה אבלות ג, ריב).
[7] והיביע אומר(ה לב) כתב שנכון לעשות את היארציט גם בשנה הראשונה ביום המיתה ולא ביום הקבורה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך