הלימוד היומי י"ד אלול

סעיף ג

אִם מֵת לוֹ מֵת בְשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת בַּאֲדָר רִאשׁוֹן אוֹ בַּאֲדָר שֵׁנִי, אֲזַי בְּשָׁנָה פְשוּטָה מִתְעַנֶּה כֵּן בַּאֲדָר, וּבְשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת מִתְעַנֶה בְּזֶה הָאֲדָר שֶׁמֵּת. אִם בָּרִאשׁוֹן, בָּרִאשׁוֹן. וְאִם בַּשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי. וְאִם מֵת בְּשָׁנָה פְשׁוּטָה, אֲזַי בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, יִתְעַנֶּה בַּאֲדָר רִאשׁוֹן[1], וְגַם בַּאֲדָר שֵׁנִי יֹאמַר קַדִּישׁ, אַךְ אַל יַסִּיג גְּבוּל אֲחֵרִים[2] [או"ח תקס"ח, יו"ד ת"ב].

 

כן – באותו תאריך.

יתענה – ויאמר קדיש.

גם באדר שני יאמר קדיש – שיש דעות שצריך לעשות יארצייט בשני, ויש דעות שצריך לעשות בשניהם. ומי שיש לו יכולת, מן הראוי שיתענה בשניהם.

אל יסיג גבול אחרים - בסימן כו התבאר שכאשר יש כמה אבלים שרוצים לומר קדיש, מחלקים ביניהם את הקדישים, לפי מערכת שלמה של כללים, ולא נהגו בזמן הקיצור שולחן ערוך כפי שנוהגים היום בהרבה מקומות שכל האבלים אומרים קדיש ביחד. ומי שאומר קדיש באדר שני על מת באדר בשנה פשוטה, מאחר ואין זה אלא לחומרא ולא מעיקר הדין, אינו יכול לעשות זאת על חשבון אחרים שרוצים לומר קדיש, אלא רק כאשר אין אבלים אחרים, או כאשר הם מוותרים לו מרצונם.

הערות:

-       בני עדות המזרח נוהגים לצום באדר שני, אם המיתה היתה באדר בשנה פשוטה, כפסיקת מרן הבית יוסף.

 

סעיף ד

חֹדֶשׁ חֶשְׁוָן, לִפְעָמִים הוּא מָלֵא, דְּהַיְנוּ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאָז רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא שְׁנֵי יָמִים. יוֹם רִאשׁוֹן דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא יוֹם הַשְּׁלשִׁים שֶׁל חֶשׁוְן וְשַׁיָךְ לוֹ, וְיוֹם שֵׁנִי דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא יוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל כִּסְלֵו (וְכֵן בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁהוּא שְׁנֵי יָמִים, יוֹם הָרִאשׁוֹן הוּא יוֹם הַשְּׁלשִׁים שֶׁל חֹדֶשׁ שֶׁעָבַר וְשַׁיָךְ לוֹ). וְלִפְעָמִים הוּא חָסֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא אֵינוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד. וְכֵן חֹדֶשׁ כִּסְלֵו לְפְעָמִים מָלֵא, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁלְּאַחֲרָיו שְׁנֵי יָמִים, וְלִפְעָמִים חָסֵר וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא רַק יוֹם אֶחָד. וּמִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו כְּשֶׁהָיָה רַק יוֹם אֶחָד, אֲזַי בְּשָׁנָה שֶׁיִהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנֵי יָמִים, יַחֲזִיק אֶת הַיָארְצַייט בְּיוֹם שֵׁנִי דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁהוּא יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ כִּסְלֵו, שֶׁגַּם הַמִּיתָה הָיְתָה בְּאֶחָד בְּכִסְלֵו. וְאָמְנָם מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו כְּשֶׁהָיָה רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי יָמִים, הִנֵּה בְּשָׁנָה שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו אֵינוֹ רַק יוֹם אֶחָד, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק מָתַי יַחֲזִיק אֶת הַיָארְצַייט, אִם בְּתִשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בְּחֶשׁוְן כֵּיוָן שֶׁמֵּת בְּסוֹף חֶשׁוְן, אוֹ כֵּיוָן דְּבִנְדָרִים הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, יַחֲזִיק אֶת הַיָארְצַייט בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו כְּמוֹ שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ. וְיֵשׁ לִנְהוֹג כֵּן: אִם בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה הַבָּאָה רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו הוּא רַק יוֹם אֶחָד, יַחֲזִיק אֶת הַיָארְצַייט בְּתִשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בְּחֶשׁוְן, וְכֵן לְעוֹלָם כְּשֶׁיִהְיֶה חֶשׁוְן חָסֵר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם לְמָחֳרָתוֹ בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵין שָׁם אֲבֵלִים, יֶשׁ לוֹ גַם כֵּן לוֹמַר קַדִּישׁ וּלְהִתְפַּלֵל לִפְנֵי הַתֵּבָה, רַק לֹא יַסִּיג גְּבוּל אֲחֵרִים. אֲבָל אִם גַּם בַּשָׁנָה הָרִאשׁוֹנָה הַבָּאָה רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו הוּא שְׁנֵי יָמִים, אֲזַי קוֹבֵעַ אֶת הַיָארְצַייט לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְיַחֲזִיקֶנּוּ כֵן לְעוֹלָם. וְגַם כְּשֶׁיִהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ רַק יוֹם אֶחָד, יַחֲזִיקֶנּוּ אָז בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת.

 

ביום ראשון דראש חודש כסלו – שהיה יום ל' בחשוון.

בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם – כל נדר שאדם נודר, אינו מתפרש לפי לשון התורה, או לפי הכרעות האקדמיה, אלא לפי המשמעות המקובלת למילים שלו אצל בני אדם. והרי החיוב לעשות יארצייט הוא כמו נדר, וכאילו נדר לעשות יארצייט בראש חדש כסלו...

אין שם אבלים – כי אם יש אבלים אחרים אסור לו לומר קדיש – במקומות שנהגו שהאבלים מתחלקים בקדישים, כמו שביארתי בסעיף ג.

קובע את היארצייט – הראשון.

לראש חודש כסלו – ליום ראשון של ראש חודש.

ויחזיקנו כן לעולם – שאין היארצייט בסוף חשוון אלא בראש חודש כסלו.

 

סעיף ה

וְכֵיוָן שֶרֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת הוּא לִפְעָמִים רַק יוֹם אֶחָד, דְּהַיְנוּ יוֹם שִׁשִּׁי דַחֲנֻכָּה, וַהֲוֵי יוֹם שִׁשִּׁי דַחֲנֻכָּה אֶחָד בְּטֵבֵת, יוֹם שְׁבִיעִי שְׁנַיִם בְּטֵבֵת, וְיוֹם שְׁמִינִי שְׁלשָׁה בְטֵבֵת, וְלִפְעָמִים שְׁנֵי יָמִים, דְּהַיְנוּ יוֹם שִׁשִּׁי וְיוֹם שְׁבִיעִי דַּחֲנֻכָּה, וְאָז הֲוֵי יוֹם שְׁבִיעִי דַּחֲנֻכָּה אֶחָד בְּטֵבֵת, וְיוֹם שְּׁמִינִי שְׁנַיִם בְּטֵבֵת, לָכֵן מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ יָארְצַייט בְּיָמִים אֵלּוּ, לֹא יִטְעֶה לִמְנוֹת לִימֵי חֲנֻכָּה, כִּי צָרִיךְ לִמְנוֹת לִימֵי הַחֹדֶשׁ (או"ח תקס"ח).

 

יום שישי דחנוכה – כי חנוכה מתחיל בכ"ה כסלו, ובכ"ט הוא היום החמישי, והיום השישי הוא לעולם בראש חודש, אלא שהוא לפעמים ראש חודש [א' טבת] ולפעמים יום ראשון של ראש חודש [ל' כסלו].

בימים אלו – א-ג טבת.

לא יטעה למנות לימי חנוכה – שיתכן שבשנה שמת אביו היה יום המיתה בא' טבת שהוא יום שישי של חנוכה, ובשנה הבאה יום שישי של חנוכה הוא עדיין ל' כסלו, וכן יתכן שבשנה שמת אביו היה יום המיתה בג' טבת שהוא יום שמיני של חנוכה, ובשנה הבאה יום שמיני של חנוכה הוא ב' טבת, או להיפך.

 

סעיף ו

בְּיוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַחֲנוּן, אֵין מִתְעַנִין תַּעֲנִית יָארְצַייט[3]. וְכֵן בְּיוֹם מִילָה, הָאָב וְהַסַּנְדָק וְהַמּוֹהֵל אֵין מִתְעַנִּין. וְכֵן בְּפִדְיוֹן הַבֵּן, הָאָב וְהַכֹּהֵן אֵין מִתְעַנִּין. וְכֵן הֶחָתָן בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אֵינוֹ מִתְעַנֶּה. אֲבָל בִּסְעוּדַת סִיּוּם, אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּיוֹם הַיָארְצַייט (ש"ך יו"ד סִימָן רמו סָעִיף קָטָן כז בשם תשובת מהרי"ל). וּבְיָמִים שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה, עַל כָּל פָּנִים יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּבִשְׁאָר מַעֲשִׂים טוֹבִים לְזַכּוֹת נִשְׁמַת אָבִיו וְאִמּוֹ [או"ח תקס"ח].

 

יום שאין אומרים בו תחנון – מתבאר בסימן כב סעיף ח.

אין מתענין – ומנהג האשכנזים שאין מתענים כלל, ובני עדות המזרח יש להם לדחות את התענית ליום שלאחרי.

האב והסנדק והמוהל – עבורם יום זה הוא יום חג.

אין מתענין – ואין צריכים התרה, כמו בסעיף א, כיון שהמנהג הוא שאין מתענים במקרים כאלו.

סעודת סיום– כאשר יהודי מסיים את אחד ממסכתות התלמוד, נהוג לעשות סעודה, והיא סעודת מצוה.

אסור לאכול ביום היארצייט – בניגוד למה שלמדנו בסימן קכח סעיף יב, שבתעניות שבעשרת ימי תשובה מותר לאכול גם בסיום מסכם.

על כל פנים יעסוק בתורה... – שהרי זו היא מטרת הצום, כמבואר בסעיף א.

 

סעיף ז

בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר בְּיוֹם הַמָּחֳרָת יִהְיֶה לוֹ יָארְצַייט, אֵין לוֹ לֶאֱכוֹל בִּסְעוּדַת חַתֻנָּה שֶׁיֶשׁ שָׁם מִזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה וְיֶשׁ בָּהּ שִׂמְחָה[4]. אֲבָל בִּסְעוּדַת בְּרִית מִילָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן וְסִיּוּם מַסֶּכֶת, מֻתָּר [שצ"א, ת"ב].

 

בלילה אשר ביום המחרת יהיה לו יארצייט – ואין צריך לומר ביום היארצייט עצמו, אפילו אם הוא ביום שאין מתענים בו.

מזמוטי – מיני שמחה שונים, כגון ריקודים או משחקים שמשחקים לפניהם כדי לשמחם.

סעודת ברית מילה ופדיון הבן – מבוארים בסימן קסג סעיף ח ובסימן קסד סעיף א.

 

סעיף ח

מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ יוֹם מִיתַת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, יִבְרֹר לוֹ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה לִהִתְעַנּוֹת[5]. אֲבָל לֹא יַסִּיג גְבוּל אֲחֵרִים בְּקַדִּישִׁים[6] (או"ח סי' תקס"ח).

 

לא יסיג גבול אחרים – התבאר בסעיף ג.

הערות:

-       וכך היה אחרי השואה, שרבים לא ידעו את יום פטירתם של הוריהם, ואמנם הרבנות הראשית לישראל בחרה עבור כולם את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, אך אין זה מחייב את היחידים.

 

 

 

פסוקי נחמה ודברי חיזוק לסיום הספר:

בִּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיה כה ח)

בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָעֵף כֹּחַ, וְעָצְמָה יַרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים (על פי ישעיה מ כט)

 

בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה' (ישעיה ב ה). מדקדקין, מאחר שהאומר כולל את עצמו עם השומעים בתיבת נלכה, אם כן למה ליה למימר לכו, דנראה לכאורה ככפל (עי' אלשיך). ואפשר לומר לפע"ד שהוא על דרך שאמרו רז"ל, כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת (יומא דף פז). ותיבת לכו נמשך גם כן לאמרו באור ה'. ושיעור המאמר, בית יעקב לכו אתם באור ה', ואם תאבו ושמעתם, אז ונלכה באור ה' גם אנכי עמכם.

 

ברוך אתה ה' אשר בחרת בחכמים ובמשנתם. אנא ברחמיך הרבים, זכני להיות ממצדיקי הרבים ולזכותם, ואזכה גם אנכי עמהם לטהר נפש רוח נשמה, מה שחטאתי לפניך, מרק ברחמיך הרבים, ותחזירני בתשובה שלמה.

 

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

 

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] והשולחן ערוך (או"ח תקסח, ז) כתב, שיתענה באדר ב'.

[2] הספרדים נוהגים כולם יחד לומר קדיש. (חזון עובדיה אבלות א, שלד בהע').

עליית מפטיר לאבל שבתוך י"ב חודש, עדיפה מעליית משלים. (חזון עובדיה אבלות ג, קצט).

[3] יש מחלוקת כשארע יום המיתה בשבת או בראש חודש, אם להקדים התענית ליום חמישי או ליום קודם ר"ח, או לדחות התענית למחרת יום המיתה. (חזון עובדיה אבלות ג, רכג).והשולחן ערוך או"ח תקסח ט)כתב שיתענה למחרת.

[4] מנהגנו לעשות בלילה זה סעודה ומביאים שם 'כיבוד' של ברכות ממינים שונים, אמירת משניות וזוהר ושמיעת דרשה לעילוי נשמת הנפטר.

[5] ואם יודע את החודש שהוא נפטר אך אינו יודע את היום בחודש, יעשה יארצייט ביום הראשון בחודש.(כף החיים תקסח , עח)

 

[6] ומנהג הספרדים שכשיש כמה יחידים שעליהם לומר קדיש, אומרים אותו כולם כאחד. (חזון עובדיה אבלות א, שלד בהע').

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה