אֲבָל חָתָן שֶׁנָּשָׂא אִשָׁה קֹדֶם הָרֶגֶל, וּבָא הָרֶגֶל תּוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וּמֵת לוֹ מֵת בְתוֹךְ הָרֶגֶל, אֲזַי כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, אֵינָן עוֹלִין לוֹ לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים (וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ריג).
ומת לו מת בתוך הרגל – ויש כאן שתי סיבות שלא לנהוג אבלות, בגלל הרגל, כמו שהתבאר בסימן זה, ובגלל שכבר חלו עליו ימי משתה, כמו שהתבאר בסוף סימן ריג.
אינן עולין לו למניין שלושים... – כמו שימי המשתה שלו אינם עולים לו למניין שלושים כאשר אינם חלים ברגל, מפני שדיני אבלות בכלל אינם חלים עליו, כמו שהתבאר בסוף סימן ריג.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בָרֶגֶל, מִתְעַסְּקִין בּוֹ לְנַחֲמוֹ (וְאֵין בָזֶה מִשּׁוּם אֲבֵלוּת, כֵּיוָן דְּהָאָבֵל לָאו מִדִּי קָעֲבֵד). וּלְאַחַר הָרֶגֶל כְּשֶׁיִכְלוּ שִׁבְעָה מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָלוּ שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת, מְלַאכְתּוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים בְּבָתֵּיהֶם, וַעֲבָדָיו עוֹשִׂין לוֹ בְצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְאֵין צְרִיכִין לְנַחֲמוֹ אַחַר הָרֶגֶל מִנְיַן הַיָמִים שֶׁנִּחֲמוּהוּ בָרֶגֶל, אֲבָל מַרְאִין לוֹ פָּנִים (דִּין אָבֵל בְּפוּרִים, עַיֵן לְעֵיל סִימָן קמא סָעִיף כ, וְסִימָן קמב סָעִיף ז) [שצ"ט].
מתעסקין בו לנחמו – מבקרים אצלו ומנחמים אותו.
לאו מידי קעביד – אינו עושה דבר.
כשיכלו שבעה מיום הקבורה – כגון שנקבר ביום רביעי של פסח, הרי מסתיימים שבעה ימים ביום השלישי שלאחרי הפסח [בחו"ל ביום השני].
לא כלו שבעת ימי האבלות – שהרי אותם אין מתחיל לספור אלא ממוצאי החג [ובחו"ל מהחג האחרון].
מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם – דבר שאסור באבל, כמבואר בסימן רח סעיף ג, כאן התירו, כיון שבפועל נמנע גם בחג ממלאכה. אבל לאבל עצמו לא התירו, כי זה סותר את הנהגת האבלות. וכן בבית האבל לא התירו אפילו לאחרים לעשות מלאכתו.
עבדיו – שאין להם בית משלהם.
מנין הימים שניחמוהו – מאחר והדין הוא שמנחמים ברגל, אין מנחמים בסך הכל יותר משבעה ימים.
מראין לו פנים – באים לבקרו כדי לכבדו ולהיות עמו באבלו.
הָרֶגֶל, מְבַטֵּל גְזֵרַת שִׁבְעָה וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים. כֵּיצַד. הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ קֹדֶם הָרֶגֶל וְנָהַג אֲבֵלוּת, כֵּיוָן שֶׁבָּא הָרֶגֶל, מַפְסִיק אֶת הָאֲבֵלוּת. וַאֲפִלּוּ נִקְבַּר בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב לְעֵת עֶרֶב בְּעִנְיָן שֶׁחָלָה עָלָיו אֲבֵלּוּת, אֲפִלּוּ שֶׁחָלַץ מִנְעָלָיו רַק שָׁעָה מֻעֶטֶת קֹדֶם יוֹם טוֹב, מַפְסִיק אֶת הָאֲבֵלוּת וְנֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ כְּבָר נָהַג אֲבֵלוּת כָּל שִׁבְעָה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן הוּא שְׁמִינִי, וּמַשְׁלִים עַד שְׁלֹשִׁים (וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ח). וַאֲפִלּו אִם הָיָה עֶרֶב יוֹם טוֹב בְּיוֹם שַׁבָּת וְשָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה סָמוּךְ לָעֶרֶב, אַף עַל פִּי שֶׁבַּשַׁבָּת אֵין נוֹהֵג אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא, כֵּיוָן שֶׁנָּהַג אֲפִלּוּ רַק בָּזֶה, גַּם כֵּן הָרֶגֶל מְבַטֵל אֶת הַשִׁבְעָה.
גזירת שבעה וגזירת שלושים – דינים הנוהגים בתקופת שבעת ימי האבלות הראשונים, ובתקופת שלושים הימים הראשונים לאחר הקבורה. ובסימן כו סעיף ב התבאר שלעניין חלוקת הקדישים אין הרגל מבטל דין שבעה ושלושים.
ונהג אבלות – כי אם לא נהג אבלות כלל, מתבאר דינו בסעיף ב.
שבא הרגל – ממש, ואין אומרים כאן מקצת היום ככולו, אלא צריך לנהוג אבלות ממש עד החג עצמו, מלבד החריגות שיתבארו בסעיף ג.
בעניין שחלה עליו אבלות – שסתמו את הגולל לפני יום טוב, כמבואר בסימן רד סעיף א, או שלא היה בטוח שיספיק לקברו לפני יום טוב, ומסר את המת לגוים שיקברוהו, כמבואר שם בסעיף ג.
שעה מועטת – זמן מועט, אפילו בבית הקברות עצמו.
ונחשב לו כאילו כבר נהג אבלות כל שבעה – גם לעניין שאינו צריך כבר לנהוג דיני שבעה, וגם לעניין ספירת השלושים יום.
סעיף ח – שם מתבארים כל הפרטים של צורת הספירה של שלושים הימים, במקרה שיש רגל באמצע.
שמע שמועה קרובה – שזה הציור היחיד [כמעט] שבו מתחיל אבלות בשבת, שהרי אין קוברים את המת בשבת.
אין נוהג אלא דברים שבצנעא – כמבואר בסימן ריט סעיף א.
שנהג אפילו רק בזה – כגון שנמנע מללמוד תורה או מלרחוץ בגלל האבלות. וכן אם לא הזדמן לו הזדמנות להימנע מדברים שבצנעה. אבל אם הזדמנו לו דברים שבצנעה, ולא נמנע מהם, אפילו בשוגג, אין השבת עולה לו, ואין הרגל מבטל את השבעה, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
שָׁגַג אוֹ הֵזִיד וְלֹא נָהַג אֲבֵלוּת קֹדֶם הָרֶגֶל אוֹ שֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִנְהוֹג אֲבֵלוּת, אֵין הָרֶגֶל מְבַטֵּל, וְדִינוֹ כְּדִין קוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל.
לא נהג אבלות – כלל.
לא היה יכול – מפאת חוסר זמן.
כקובר מתו ברגל – שדיניו התבארו בסימן ריט סעיפים ה-ט.
הערות:
- אם היה זמן לנהוג אבלות, אבל נאנס ולא יכל לנהוג אבלות, הרגל מבטל את השבעה, כמבואר בסימן רד סעיף יא.
אִם חָל אֶחָד מִימֵי הָאֲבֵלוּת חוּץ מִיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, יֵשׁ מַתִּירִין לְכַבֵּס כְּסוּתוֹ[1], וְלֹא יִלְבָּשֶׁנָּה עַד הַלַּיְלָה, כֵּיוָן דְּהָרֶגֶל יְבַטֵּל גְּזֵרַת שִׁבְעָה. וְטוֹב לִזָּהֵר מִלְּכַבֵּס עַד לְאַחַר חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁיִהְיֶה נִכָּר שֶׁמִּפְנֵי הָרֶגֶל הוּא מְכַבֵּס. וְלִרְחוֹץ, אָסוּר עַד הַלָּיְלָה[2]. וְיֵשׁ מַתִּירִין לִרְחוֹץ אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. וְהֵיכָא דְנָהוּג, נָהוּג. וּבְגִלּוּחַ, לְכֻלֵּי עָלְמָא, אָסוּר.
חוץ מיום השביעי – שאם חל יום השביעי בערב הרגל, מסתיימת האבלות כבר בבוקר של היום השביעי, ודיניו יתבארו בסעיף ד.
יש מתירין – כיון שהרגל יבטל את השבעה, וביום טוב אסור לכבס.
כיון דהרגל יבטל – וכרגע עדיין חלים עליו דיני אבלות.
לרחוץ – שלמדנו בסימן רט סעיף א שאסור לאבל תוך שבעה לרחוץ את כל גופו אפילו בצונן.
אסור עד הלילה – כי אפשר לרחוץ בליל יום טוב ואין סיבה להתיר מבעוד יום.
מתירין לרחוץ – במים קרים, שהרי מנהג האשכנזים גם לאחר שבעה שלא לרחוץ במים חמים כמו שלמדנו בסימן רט סעיף א, ואם כן צריך להיות שדין רחצה במים חמים כדין גילוח שבסוף הסעיף.
היכא דנהוג נהוג – במקום שנוהגים כך יכולים להחזיק במנהגם.
אסור – שהרי כל שלושים אסור לגלח, כמבואר בסימן ריא סעיף יב, ואין הרגל מבטל את השלושים במקרה כזה אלא את השבעה בלבד.
הערות:
- בזמננו המנהג כדעת רוב הפוסקים, שגם לאשכנזים הנוהגים שלא לרחוץ במים חמים כל שלושים יום, לכבוד יום טוב מותר.
קָבַר אֶת מֵתוֹ שִׁבְעָה יָמִים לִפְנֵי הָרֶגֶל, כֵּיוָן שֶׁנָּהַג שִׁבְעָה קֹדֶם הָרֶגֶל, הָרֶגֶל מְבַטֵל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. וַאֲפִלּוּ הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, כֵּיוָן דְּאָמְרִינָן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלוֹ, הֲרֵי לְאַחַר יְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, נִשְׁלְמוּ הַשִּׁבְעָה, וּשְׁאָר הַיוֹם הוּא בְּתוֹרַת שְׁלֹשִׁים, וּבָא הָרֶגֶל וּמַפְסִיק, וּמֻתָּר לְכַבֵּס וְלִרְחוֹץ וּלְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה[3], כֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִכְבוֹד הָרֶגֶל, וְהָרֶגֶל מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. וּבְעֶרֶב פֶּסַח, כֵּיוָן דִּלְאַחַר חֲצוֹת שֶׁהוּא זְמַן שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, נֶחְשָׁב קְצָת כְּמוֹ יוֹם טוֹב, מֻתָּר בִּרְחִיצָה תֵּכֶף לְאַחַר חֲצוֹת, וּבְגִלּוּחַ קֹדֶם חֲצוֹת (כֵּיוָן דִּלְאַחַר חֲצוֹת אָסוּר לְאַחֵר שֶׁיְגַלֵּחַ אוֹתוֹ).
שבעה ימים – או יותר.
כיון שנהג שבעה – וכבר התחיל לנהוג דיני שלושים.
אמרינן מקצת היום ככולו – בסימן רטז סעיף א.
בתורת שלושים – שנוהגים בו דיני שלושים ולא דיני שבעה.
לכבס – זה מותר תמיד מיד אחרי גמר השבעה, בלי קשר לרגל, כמבואר בסימן ריא סעיף ט, ולא נכתב כאן אלא בשביל להדגיש שכאן אין מחלוקת, בניגוד להלכה הקודמת בסעיף ג, שבה כתב "יש מתירין".
לרחוץ – אפילו למנהג האשכנזים שנוהגים שלא לרחוץ רחיצה במים חמים או רחיצה של תענוג אפילו במים קרים כל שלושים, כמבואר בסימן רט סעיף א, כאן לכבוד הרגל מותר, ואין צריך להמתין עד שייכנס הרגל עצמו, כמו בסעיף ג.
לגלח – אף שגילוח אסור מן הדין כל שלושים כמבואר בסימן ריא סעיף יב, ועדיין לא הסתיימו השלושים.
זמן שחיטת הפסח – בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מתאספים כל עם ישראל לירושלים לקראת חג הפסח, וכל שנה בערב פסח אחר הצהריים היו שוחטים ומקריבים כל היהודים בבית המקדש כבשים ועיזים צעירים, ואוכלים את הבשר בערב צלי אש עם מצה ומרור, כפי שמסופר בתנ"ך במקומות רבים.
כמו יום טוב – כמבואר בסימן קיג סעיפים ג-ד.
כיון דלאחר חצות... – לכן התירו קודם חצות.
אסור לאחר שיגלח אותו – כמבואר בסימן קיג סעיף ד. ואם לא גילח עד חצות, מותר לו לגלח את עצמו, או להתגלח על ידי גוי.
[1] יכול לכבס בגדיו, אך לא ילבשם עד הלילה, וטוב להזהר מלכבס רק אחר חצות היום. (חזון עובדיה אבלות ג, צו).
[2] להתרחץ כל גופו במים חמים, אסור עד הלילה אחר כניסת יום טוב. וביום טוב עצמו, מותר לרחוץ במים שהוחמו מערב יום טוב, כמו שפסק השולחן ערוך (או"ח תקיא ב). (חזון עובדיה אבלות ג, צו).
[3] ולדעת השולחן ערוך ( או"ח תקמח, י) מותר בכל זה כבר אחר חצות.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך