אִם קָרְאוּ אֶת הָאָבֵל לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה, צָרִיךְ לַעֲלוֹת[1]. כִּי אִם הָיָה נִמְנָע, הֲוֵי דָּבָר שֶׁבְּפַרְהֶסְיָא. וְרַבֵּינוּ תָּם הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ בְּכָל שַׁבָּת לִשְׁלִישִׁי, וְאֵרַע לוֹ אֵבֶל וְלֹא קְרָאוֹ הַחַזָן, וְעָלָה הוּא מֵעַצְמוֹ וְאָמַר, כֵּיוָן שֶׁהֻרְגַּל לִקְרוֹת שְׁלִישִׁי בְּכָל שַׁבָּת, הָרוֹאֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה הַיּוֹם, יֵדַע שֶׁהוּא מֵחֲמַת אֲבֵלוּת, וַהֲוֵי פַרְהֶסְיָא. וְכֵן אִם הַכֹּהֵן הוּא אָבֵל וְאֵין כֹּהֵן אַחֵר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, צְרִיכִין לִקְרוֹתוֹ[2]. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב שֶׁיֵצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם הוֹצָאַת סֵפֶר הַתּוֹרָה. וְכֵן אִם יֵשׁ לְאָבֵל בֵּן לָמוּל וְהַמִּנְהָג שֶׁהוּא חִיוּב לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה, יִקְרָאוּהוּ. דְּאִם לֹא יִקְרָאוּהוּ, הֲוֵי פַרְהֶסְיָא, וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא יְהֵא בְּבֵית הַכְנֶסֶת בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה. (אִשָּׁה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת שֶׁבִּימֵי אֶבְלָהּ, עַיֵן לְעֵיל סִימָן ריא סָעִיף יא).
אם קראו – אבל לכתחילה אין לקרוא לו לעלות לתורה, שהרי אבל אסור בדברי תורה, כמו שהתבאר בסימן רי סעיפים א וג.
הוי דבר שבפרהסיא – אף שלימוד תורה הוא דבר שבצנעה כמו שלמדנו בסעיף א, בנסיבות האלו הוא הופך לדבר שבפרהסיא.
רבינו תם – מגדולי חכמי צרפת במאה ה-12, היה נכדו של רש"י. שמו האמיתי היה רבי יעקב בן מאיר, ונקרא בפי חכמי דורו 'רבינו תם', על שם הפסוק 'ויעקב איש תם' (בראשית כה כז).
לשלישי - מיד אחרי הכהן והלוי, שזו העלייה המכובדת ביותר שישראל יכול לקבל. וכך היה נהוג במשך כל הדורות בקהילות אשכנז להעלות את הרב שלישי לתורה.
צריכין לקרותו – כי אם לא יקראו לו ידעו כולם שהוא מחמת האבלות.
יצא מבית הכנסת – כך אי אפשר לקרותו לעלות לתורה, ללא קשר לאבלותו.
קודם הוצאת ספר תורה – כי אם יצא אחר כך, בדיוק לפני שקוראים לכהן, עצם היציאה מבית הכנסת נחשבת כדבר שבפרהסיא.
בן למול – בשבת.
המנהג שהוא חיוב – על פי הדין אין חיוב, אבל המנהג בקהילות ישראל היה לקבוע כללים שלפיהם חייבים להעלות אנשים מסוימים לתורה, כמבואר בסימן עח סעיף יא.
הוי פרהסיא – כי כולם יודעים שיש לו בן למול, ולא יתכן הסבר אחר לאי עלייתו לתורה מלבד אבלותו.
אשה שהגיע זמנה ללכת לבית הכנסת – כחודש לאחר לידתה.
עיין לעיל – שם התבאר המנהג ודיניו בימי אבלה.
הַמְמֻנֶּה מֵהַקָּהָל לִהְיוֹת קוֹרֵא בַתּוֹרָה בְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת וְאֵרַע לוֹ אֵבֶל, לֹא יֵלֵךְ בְּשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ שִׁבְעָה לְבֵית כְּנֶסֶת זֶה. כִּי אִם יִהְיֶה שָׁם, יֵש לְהִסְתַּפֵּק אִם יִקְרָא אוֹ לֹא[3].
הממונה מהקהל להיות קורא בתורה – בעל הקורא הקבוע של הקהל.
יש להסתפק אם יקרא – אפילו אם יש אחר שיכול לקרוא במקומו, כיון שברור לכולם שרק בגלל האבלות אין הקורא הקבוע קורא. ומצד שני יתכן שיאמרו שאינו קורא כי לא הספיק להכין, שהרי היה אסור בלימוד תורה לפני שבת.
הערות:
- אם אין בית כנסת אחר, ונאלץ להתפלל בבית כנסת זה, יש לשקול לפי העניין אם נכון הוא שאחר יקרא במקומו, ויש לשאול את הרב.
שַׁבָּת עוֹלָה לְמִנְיַן שִׁבְעָה. וַאֲפִלּוּ שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּיוֹם שַׁבָּת, שֶׁלֹּא הִתְחִיל עֲדַיִן כְּלָל בַּאֲבֵלוּת, עוֹלָה לוֹ גַּם כֵּן, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת קוֹרֵעַ (סי' ת' ת"ב).
עולה למניין שבעה – הוא נספר כאחד משבעת הימים, ואין צריך להשלים יום אבלות נוסף בגלל השבת שלא נהגו בה אבלות.
שמועה קרובה – התבאר בסימן רו סעיף א.
שלא התחיל עדיין כלל באבלות – מלבד דברים שבצנעה. וכל סעיף זה כבר כתוב בסימן רו סעיף ד.
הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ אוֹ שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן רו) בָּרֶגֶל, בֵּין בְּיוֹם טוֹב בֵּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד, לֹא חָלָה עָלָיו אֲבֵלוּת עַד לְאַחַר הָרֶגֶל[4]. (וְדִין אֲנִנוּת, עַיֵן לְעֵיל סִימָן קצו). וְהַנֵי מִלֵּי, בִּדְבָרִים שֶׁל פַּרְהֶסְיָא. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא, נוֹהֵג גַּם בָּרֶגֶל. לֹא יַחֲלִיף בְּגָדָיו[5], דְּזֶה הֲוֵי פַרְהֶסְיָא. (וְאַף עַל גַּב דִּשְׁאָר אָבֵל מְשַׁנֶה בְגָדָיו גַּם בַּרֶגֶל, מִכָּל מָקוֹם זֶה שֶׁלֹּא הִתְחִיל עֲדַיִן אֲבֵלוּת, אֵין לוֹ לְשַׁנּוֹת בָּרֶגֶל). וּמִי שֶׁמַּנִיחַ תְּפִלִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד, יַנִּיחַ גַּם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁלְּאַחַר הַקְּבוּרָה.
הקובר את מתו – בעוד שהציור היחיד שבו מתחילים לנהוג אבלות בשבת הוא אם שמע בשבת שמועה קרובה, ביום טוב ובחול המועד יתכן שהאבלות תתחיל בגלל שנקבר בהם המת, כמו שהתבאר בסימן ר שקוברים מתים ביום טוב, לפעמים על ידי גוים ולפעמים על ידי יהודים.
לא חלה עליו אבלות – ולכן צריך להתחיל להתאבל אחרי הרגל ולמנות שבעה ימים, כמבואר בסעיף הבא.
לא יחליף בגדיו – מבגדי יום טוב לבגדי חול.
משנה בגדיו גם ברגל – אם מת לו מת פחות משבעה ימים לפני הרגל, ונוהג דין שלושים ברגל, ואסור ללבוש בגדים מגוהצים, כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן שצט סעיף א. ואמנם דעת הקיצור שולחן ערוך אינו כן, שלדעתו מותר לכל אבל ללבוש ברגל בגדים מגוהצים, כמבואר בסעיף ז, אך בכל זאת העתיק כאן את דברי שאר הפוסקים האוסרים, כדי ללמדנו, שגם המחייבים את שאר האבלים ללבוש ביום טוב בגדים שאינם מגוהצים, מודים במי שמתחיל את האבלות ברגל שלובש בגדי יום טוב.
אין לו לשנות – כי מי שהיה לבוש בגדי יום טוב ומשנה לבגדים אחרים, הדבר בולט הרבה יותר, ממי שמראש אינו לובש בגדי יום טוב, שאין הדבר ברור שעושה כן בגלל האבלות, שהרי יתכן שפשוט אין לו בגדי יום טוב.
מי שמניח תפילין בחול המועד – יש בזה מחלוקת גדולה בין הפוסקים, כמבואר בסימן י סעיף כה.
ביום הראשון שלאחר הקבורה – אף שאבל אסור בתפילין ביום ראשון כמבואר בסימן ריא סעיף ב.
הערות:
- בארץ ישראל פשט המנהג שאין מניחים תפילין בחול המועד כלל. וגם החוששים לדעת המחייבים, ומניחים תפילין בחול המועד, מניחים אותם בצנעה, כמו שאכתוב בעזרת הבורא בסימן י, ואין להם להניח ביום ראשון של אבלות, אפילו בצנעה.
לְאַחַר הָרֶגֶל, מַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה יְמֵי אֲבֵלוּת, וְיוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב[6] עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיָן, וּמוֹנֶה אַחֲרָיו שִׁשָה יָמִים. וַאֲפִלוּ יוֹם שֵׁנִי שֶל רֹאשׁ הַשָּׁנָה גַּם כֵּן עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיָן.
יום האחרון של יום טוב – כל חג שנוהג בארץ ישראל יום אחד נוהג בחוץ לארץ במשך יומיים מדרבנן, אך לענין אבלות, נחשב היום האחרון של יום טוב כיום חול.
יום שני של ראש השנה – שנוהג גם בארץ ישראל מדרבנן, כמו כל יום טוב שני בחוץ לארץ.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בְּיוֹם טוֹב וּבְחֹל הַמּוֹעֵד, וַאֲפִלּוּ גְזֵרַת שְׁלֹשִׁים אֵין בָּהֶם, וּמֻתָּר לוֹ לִלְבּוֹשׁ בְּגָדִים מְגֹהָצִים[7], מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן דְאָסוּר בָּהֶם בְּגִלּוּחַ מֵחֲמַת הַמּוֹעֵד (כְּדִלְעֵיל סִימָן קד סָעִיף יא), לָכֵן עוֹלִין לְמִנְיַן שְׁלֹשִׁים, וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה. וְיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתְחִיל עֲדַיִן בַּאֲבֵלוּת, אֵינוֹ מְבַטֵּל, וְגַם בְמִנְיַן הַשְׁלֹשִׁים אֵינוֹ נִמְנֶה רַק לְיוֹם אֶחָד.
אף על פי שאין אבלות... – והיה מקום לומר שצריך להשלים את הימים כמו בסימן רד סעיף יא, וכמו שביארנו בסימן ריז סעיף ג שרק מי שנהג מקצת דיני אבלות אינו צריך להשלים.
ומותר לו ללבוש בגדים מגוהצים – כבר ביארתי בסעיף ה ששאר הפוסקים חולקים עליו בזה ואוסרים.
כיון שאסור בהם בגילוח – נמצא שנהג קצת מדיני אבלות של שלושים.
מיום הקבורה – אף שאת ימי השבעה הוא מתחיל רק לאחר הרגל.
שהוא רגל בפני עצמו – כמבואר בסימן קלח סעיף ד.
כיון שלא התחיל עדיין באבלות – כי אם התחיל כבר לפני סוכות נחשב שמיני עצרת כרגל בפני עצמו, כמבואר בסימן רכ סעיף ח.
אינו מבטל – שאין רגל מבטל אבלות אלא אם התחילו באבלות לפני הרגל, כמבואר בסימן רכ סעיפים א-ב.
אינו נמנה רק ליום אחד – אף שבסימן רכ סעיף ח מבואר שהרגלים נחשבים כשבעה ימים לעניין ספירת השלושים יום, וגם שמיני עצרת נחשב כשבעה, אין זה אלא מפני שהתחיל את האבלות לפני חג הסוכות.
[1] 'אבל' שחל יום שביעי לאבלותו בשבת, המנהג שהולכים אצלו נכבדי הקהל קודם ברוך שאמר, או קודם קריאת התורה, ואומרים פסוקי נחמה להוציאו מאבלו, ואז מותר להעלותו לתורה ולומר ההפטרה ולעשות השכבה, ואח"כ יכול ללמוד תורה בכל הענינים. (חזון עובדיה אבלות ג, פט).
[2] והחזון עובדיה (אבלות ב, רלא) כתב, שביום חול לא יעלה לתורה, גם אם הוא הכהן היחיד, אבל בשבת, אם הוא הכהן היחיד מותר לקרותו ולהעלותו לתורה.
[3] ולהלכה, יקרא בתורה כמנהגו, שאם לא ילך הוי אבלות בפרהסיא. (חזון עובדיה אבלות ב, רכז).
[4] המנהג בירושלים לא לעשות הבראה בחול המועד אלא במוצאי כל הרגל, ויש נוהגין לא להברות כלל, ויש להם על מה שיסמוכו. ועל אב ואם נוהגים בירושלים להברות עם כל קרובי המשפחה שחייבים להתאבל. (חזון עובדיה אבלות ג, קלד).
[5] ולמנהג הספרדים מחליף בגדיו לבגדי יום טוב, כמו בכל שבת שבתוך השבעה.(חזון עובדיה ג, פ)
[6] ודווקא יום טוב שני עולה למנין שבעה. אבל בא"י שאין יום טוב שני, מתחיל למנות 'שבעה' כשמסתיים הרגל.
[7] אך השולחן ערוך (יו"ד שצט, א) כתב, שדין גיהוץ נוהג ברגל. ואסור ללבוש בגדים מגוהצים חדשים ולבנים.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך