אָבֵל שֶׁלֹּא נָהַג אֲבֵלוּת תּוֹךְ שִׁבְעָה, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, מַשְׁלִים אוֹתָה כָּל שְׁלֹשִׁים[1], חוּץ מִן הַקְּרִיעָה, שֶׁאִם לֹא קָרַע בִשְׁעַת חִמּוּם, אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, דְּחָשִיב שְׁעַת חִמּוּם. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, קוֹרֵעַ לְעוֹלָם.
שלא נהג אבלות – כלל, אבל אם נהג אבלות בחלק מן הימים, אינו צריך להשלים, אפילו אם בשאר הימים לא נהג שום מנהגי אבלות.
בשוגג – כגון שחשב שהיא שמועה רחוקה, או שהיה חולה, או שלא ידע על קיומם של הלכות אבלות. אבל אם לא סיפרו לו שמת לו מת, מן הדין אין האבלות חלה עליו אלא ביום השמועה, וצריך לספור שבעה ושלושים מאותו יום, כמו שהתבאר בסימן רו סעיף א. וכן הדין אם לא נהג שום אבלות מפני שהיה פטור באותו זמן שחלה עליו האבלות בגלל נסיבות חיצוניות, כגון בשעת הדבר, כמו שהתבאר בסימן רד סעיף י.
שעת חימום – התבאר בסימן קצה סעיף יב.
לעולם – אפילו לאחר שנים עשר חודש.
קָטֹן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, אֲפִלּוּ גָדַל תּוֹךְ שִׁבְעָה, כֵּיוָן שֶׁבִּשְעַת מִיתָה הָיָה פָטוּר, בָטֵל מִמֶּנּוּ כָּל דִּין אֲבֵלוּת, אַךְ בַּאֲבֵלוּת דִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁהִיא מִשּׁוּם כְּבוֹדָם, יֶשׁ לוֹ לִנְהוֹג (שצ"ו ובחכ"א).
קטן שמת לו מת – וכבר הזכרנו בסימן רי סעיף ב שאין ילדים חייבים באבלות, ואפילו מדין חינוך אינם חייבים.
גדל תוך שבעה – ונעשה בן שלוש עשרה.
בטל ממנו כל דין אבלות – ואינו נוהג לא שבעה ולא שלושים. ואין זה דומה למי שלא התאבל בגלל הסכנה שבדבר, כמו שהתאר בסימן רד סעיף י, וכפי שהזכרנו בסעיף א, שכאן מעולם לא חלה עליו אבלות.
שהיא משום כבודם – הדברים שנוהגים במשך שנים עשר חודש הם כדי לכבד את הוריו, שאינו חוזר לשגרת החיים עד סוף שנים עשר חודש, ולא משום אבלות.
יש לו לנהוג – וכן כל דבר שהוא משום כבוד הוריו, כגון טיפול במצבה, אמירת קדיש, ועוד, יש לו לנהוג. כמו כן חייב בקריעה אפילו בעודו ילד, כמבואר בסימן קצה סעיף יג.
חוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו וְנוֹדַע לוֹ, אִם הִבְרִיא תּוֹךְ שִׁבְעָה, גּוֹמֵר הַיָמִים הַנִּשְׁאָרִים. וְכֵן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, גּוֹמֵר הַיָמִים הַנִּשְׁאָרִים. אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים הַיָמִים שֶׁעָבְרוּ בְחָלְיוֹ, מִשּׁוּם דְּאָז נָהַג גַּם כֵּן מִקְצָת אֲבֵלוּת, וְדוֹמֶה לְשַׁבָּת דְּעוֹלָה וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת (וּלְעִנְיַן הַקְּרִיעָה, עַיֵן לְעֵיל סִימָן קצח סָעִיף יב). וְכֵן הַיּוֹלֶדֶת גַּם כֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַשְׁלִים הַיָמִים שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ בְּלֵדָתָהּ, רַק גּוֹמֶרֶת הַיָמִים הַנִּשְׁאָרִים.
חולה – שאינו במצב שיכול לקיים את הלכות אבלות במלואם.
ונודע לו – שלכתחילה התבאר בסימן קצג סעיף ט שאין מודיעים לו. ואם נודע לו אחר שהבריא דינו כמבואר בסימן רו, שאם נודע לו תוך שלושים נוהג שבעה ושלושים, ואם נודע לו אחר שלושים נוהג אבלות שעה אחת בלבד.
הבריא תוך שבעה – מיום שנודע לו.
הימים הנשארים – אבל אינו משלים את הימים הראשונים שהפסיד.
וכן תוך שלושים – אם הבריא תוך שלושים, אינו חייב להשלים את שבעת ימי האבל, ולא את החלק של השלושים שהפסיד.
דאז נהג גם כן מקצת אבלות – שהרי גם חולה יכול להימנע מרחיצת תענוג ומתשמיש המיטה ומתספורת ומלימוד תורה ומכניסה לבית השמחה ומגיהוץ ואיפור וממשא ומתן, ואף שחלק מדברים אלו נמנע מהם בגלל מחלתו ולא בגלל אבלותו, אם נהג בכל דיני אבלות המתאפשרים לו, נחשב הדבר שנהג מקצת אבלות, ואינו צריך להשלים. וכן אם לא נהג שום מנהג אבלות, גם מה שהיה יכול לנהוג במצב שלו, והבריא בתוך שבעה, אינו צריך להשלים את שבעת ימי האבלות, כמו שביארנו בסעיף א, אבל במקרה זה אם הבריא אחר שבעה תוך שלושים, צריך להשלים את שבעת ימי האבל, כמו שכתב הקיצור שולחן ערוך בסעיף א. וכן אם היה חולה עד כדי כך, שלא היה יכול לנהוג שום מנהג אבלות, צריך להשלים את כל שבעת הימים, כמו שהתבאר בסימן רד סעיף יא, ואפילו אם הבריא תוך שבעה, והוא חמור יותר ממי שבטעות או בכוונה לא נהג אבלות במשך חלק משבעת הימים, כיון שעדיין לא חלה עליו האבלות.
דומה לשבת – שגם כן נוהג בו דברים שבצנעה בלבד, כמבואר בסימן ריט סעיף א.
דעולה – שהיא נחשבת כאחד מימי האבלות ואינו צריך להשלים אותה.
ואינה מפסקת – לא שייך לכאן, אלא שציטט את לשון הגמרא שמציינת את ההבדלים שבין שבת ליום טוב בדיני אבלות, ששבת עולה ואינה מפסקת את האבלות, ואילו יום טוב מפסקת את האבלות כמו שמתבאר בסימן רכ, ואם קבר את מתו ביום טוב אין היום טוב עולה לו ממניין ימי האבלות.
היולדת – שגם היא אינה יכולה לנהוג אבלות כראוי, ובפרט לפי מנהגם שאינה קמה ממיטתה במשך כמה שבועות.
הנשארים – עד סוף השלושים.
מִתְאַבְּלִין עַל פִּי עֵד אֶחָד, וְעֵד מִפִּי עֵד, וּבְנָכְרִי מֵסִיחַ לְפִי תֻמוֹ[2].
עד אחד – שאומר שמת, ועד זה אינו חייב להיות כשר לעדות, אלא גם אשה או קרוב משפחה נאמנים.
עד מפי עד – אפילו אם העד אינו מפרט ממי הוא שמע. אבל אם העד אומר שאינו יודע ממי שמע, אין מתאבלים על פיו.
מסיח לפי תומו – שמספר סיפור בלבד, ואינו מודע למשמעות ההלכתית של הסיפור, וגם אין לו אינטרס בכך שהיהודי יאמין שהוא מת.
מִי שֶׁקִּבֵּל אִגֶּרֶת שֶׁמֵּת קְרוֹבוֹ וְאֵין מְבֹאָר בָּהּ אִם הוּא עֲדַיִן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים אוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, אִם הַכּוֹתֵב אֵינוֹ בַעַל תּוֹרָה, מוֹקְמֵינָן לָאָדָם בְחֶזְקַת חַי, וְאָמְרִינָן שֶׁלֹּא מֵת עַד סָמוּךְ לִכְתִיבַת הָאִגֶּרֶת, וְחַיָב לְהִתְאַבֵּל. אֲבָל אִם הַכּוֹתֵב הוּא בַעַל תּוֹרָה, אָמְרִינָן מִסְּתָמָא הוּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. דְּאִם אִיתָא שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר שֶׁתַּגִּיעַ הָאִגֶּרֶת לְיָדוֹ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, לֹא הָיָה כוֹתֵב בִּסְתָם. אַךְ אִם הוּא אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, כֵּיוָן שֶהַמִּנְהָג הוּא לְהוֹדִיעַ מִיָד (לְעֵיל סוֹף סִימָן רו), חַיָּב לְהִתְאַבֵּל (שצ"ז).
אגרת – מכתב.
ואין מבואר בה... – שלא רשום באיזה תאריך מת, ועדיין לא עברו שלושים יום מאז שנשלח המכתב. והרי אם נודע לו תוך שלושים חייב להתאבל שבעה ושלושים, ואם נודע לו אחר שלושים אינו מתאבל אלא זמן מועט, כמבואר בסימן רו.
אינו בעל תורה – שאין לו מודעות להשלכות של כל דיני התורה, ואינו בהכרח חושב על כך שלמקבל המכתב המידע הזה עשוי להיות קריטי.
מוקמינן לאדם בחזקת חי ואמרינן שלא מת עד סמוך לכתיבת האיגרת – אחד מן הכללים שבהם נוהגים במקרים ספקיים, הוא, שכל עוד שניתן להניח שמצב נתון לא השתנה, אנחנו מניחים לצורך קביעת ההלכה שהוא אכן לא השתנה. ומאחר וברור שאדם זה היה חי, כל עוד שיתכן שמצב זה המשיך כמו שהוא, אנחנו מניחים שהוא אכן המשיך להיות חי, ורק מהרגע שבו אנחנו מוכרחים להניח שמת, שזה במקרה שלנו בדקות האחרונות לפני כתיבת המכתב, אנחנו מחשיבים אותו כמת.
וחייב להתאבל – שהרי משעת כתיבת האיגרת עדיין לא עברו שלושים יום.
אמרינן – אנחנו אומרים, כלומר מניחים לצורך ההלכה.
דאם איתא – אם הדבר היה כך.
שהיה אפשר שתגיע... – שבזמן כתיבת המכתב עדיין היה קרוב כל כך למיתה שהיה צריך לקחת בחשבון שאולי המכתב יגיע תוך שלושים יום לייעדו.
לא היה כותב בסתם – אלא היה מציין באיזה תאריך מת ונקבר. ורק בגלל שהיה בטוח שבכל מקרה המכתב יגיע לאחר שלושים לא טרח לציין את התאריך.
חייב להתאבל – כי מן הסתם כתבו את המכתב מיד אחרי המיתה. ובתנאי שניכר מתוך המכתב שנכתב בשביל להודיע, אבל לא אם רק דרך אגב הוזכר במכתב שמת האב.
שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַשִׁבְעָה, נוֹהֵג בָּה דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא, דְּהַיְנוּ שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּבִרְחִיצָה. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּפַרְהֶסְיָא, אֵינוֹ נוֹהֵג. וְלָכֵן קֹדֶם מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת, נוֹעֵל אֶת הַמִּנְעָלִים, וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, וּמַחֲלִיף אֶת הַבֶּגֶד הַקָּרוּעַ[3], כְּדִלְעֵיל סִימָן קצה, סָעִיף ו. וְתַלְמוּד תּוֹרָה, הֲוֵי דָּבָר שֶׁבְּצִנְעָא. אֲבָל לַחֲזוֹר אֶת הַפָּרָשָׁה שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגוּם, מֻתָּר, דְּכֵיוָן שֶׁחַיָּב אָדָם לְהַשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו, הֲוֵי לֵהּ כְקוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְכַדּוֹמֶה מִסֵּדֶר הַיוֹם.
דברים שבצנעה – שאינם ניכרים לשאר אנשים.
בתשמיש המיטה – התבאר בסימן רט סעיף ח.
וברחיצה – בין קודם שבת לכבוד שבת, ובין בשבת עצמו, ואיסור רחיצה התבאר בסימן רט סעיף א.
קודם מזמור שיר ליום השבת – הם היו מתפללים ערבית של שבת מבעוד יום, ואמירת מזמור שיר ליום השבת מהווה קבלת שבת, כמבואר בסימן עה סעיף א ובסימן סט סעיף ט. ואם מתפללים בלילה, צריך להחליף את בגדיו ולנעול מנעלים לפני שקיעת החמה.
מחליף את הבגד הקרוע – לבגד אחר של חול, אבל לא לבגד של שבת, כמבואר בסימן ריא סעיף י, ושם התבאר איך נוהגים בזמננו.
תלמוד תורה – שאסור לאבל כמבואר בסימן רי סעיפים א-ד.
לחזור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום – כמו שמתבאר בסימן עב סעיף יא.
להשלים פרשיותיו – עם הציבור, עד שבת שבו הציבור קוראים את הפרשה, כמבואר שם.
כקורא את שמע – שגם הוא דברי תורה, ומותר לאבל, כיון שהוא שייך לסדר התפילה היומי הקבוע.
[1] ואם עבר שלושים יום, אין צריך להשלים. ואם התחיל להשלים כמה ימים והגיע יום השלושים, מפסיק אבלותו.
ואם נהג רק חלק מדיני אבלות, והיה אנוס ולא עשה את כל דיני האבלות, אינו צריך להשלים האבלות. (חזון עובדיה אבלות ג, פח).
וכן אם התאבל רק חלק מימי השבעה, אין צריך להשלים. (שולחן ערוך יו"ד שצו, ב).
[2] נכרי ששלח מכתב לישראל ומודיעו שקרובו מת, אינו נקרא 'מסיח לפי תומו'. (חזון עובדיה אבלות ב, פז).
[3] האיש מחליף בגדיו סמוך לשקיעה, והאשה תחליף בגדיה אחר הדלקת נרות. (חזון עובדיה אבלות ג, פ).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך