אֵין מִתְקַשִּׁין עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדָּי, שֶׁנֶּאֱמַר, אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן. אֶלָּא עַל תִּבְכּוּ לְמֵת יוֹתֵר מִדָּי, וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר. הָא כֵּיצַד. שְׁלֹשָׁה יָמִים לְבֶכִי, שִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלשִׁים לְגִהוּץ וּלְתִסְפֹּרֶת (וְכִמְבֹאָר לְעֵיל). מִכָּאן וְאֵילָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי אַתֶּם רַשָּׁאִים לְרַחֵם עָלָיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדָּי, עַל מֵת אַחֵר הוּא בוֹכֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמּוּרִים, בִּשְׁאָר הָעָם. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם, הַכֹּל לְפִי חָכְמָתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין בּוֹכִין עָלָיו יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים יוֹם[1], דְּלָא עָדִיף מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, דִּכְתִיב בּוֹ, וַיִבְכּוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶת משֶׁה וְגוֹ'. שְׁלֹשִׁים יוֹם.
מתקשין – בוכים ומתאבלים יותר ממה שתיקנו חכמים.
שנאמר – ירמיה כב י.
אל תנודו לו – אל תתאבלו ותקוננו עליו.
אפשר לומר כן – שהנביא אומר שלא לבכות על המת?
הא כיצד – וזאת איך? מה הוא השיעור?
להספד – להתמקד במעשים שהמת עשה בחייו, ולדבר עליהם.
לעיל – סימן ריא סעיפים ז ויב.
אי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני – עד עכשיו מותר לבכות ולהתאבל ולהספיד וגם רצוי כמבואר בסעיף ג, כדי לעכל את הפרידה, וכדי להפנים את העובדה שהחיים בעולם הזה אינם נמשכים לנצח, וכל אחד מגיע בסופו של דבר למצב שבו עליו ליתן דין וחשבון על מעשיו, ולהתעורר לתשובה. אבל מי שמתאבל אחרי הזמן שקבעו חכמים, מראה כאילו שהוא מרחם על המת ועל בני משפחתו החיים שנותרו יותר מהקב"ה, ומערער על צדקת משפטו של הקב"ה.
על מת אחר הוא בוכה – ימות לו אדם נוסף, כעונש על כך שהוא כועס על משפטו של הקב"ה.
הכל לפי חכמתו – כמה שהיה יותר גדול בתורה, יש להוסיף לבכות עליו ולהספידו, כמו שבכו על יעקב אבינו ועל משה ואהרן שלושים יום, ואת רבי יהודה הנשיא הספידו שלושים יום יום ולילה, ומלאחר שלושים יום עד סוף שנים עשר חודש הספידו אותו ביום או בלילה. ואין בוכים על שום מת יותר משלושים יום, ולאחר שנים עשר חודש אין מספידים שום מת, אפילו אם היה גדול הדור או מלך ישראל.
דכתיב בו – דברים לד ח.
הערות:
- זמני הבכי וההספד שקבעו חז"ל מותאמים לצרכי הנפש של האדם, והם נחוצים כדי לחזור לחיים נורמליים אחר כך. ואין ראוי שהאדם יתאפק ולא יבכה בימי הבכי.
- בגלל ששלושת הימים הראשונים מיועדים לבכי, ולא נעים לבכות בנוכחות אנשים זרים, לכן נוצר נוהג שבשלושת הימים הראשונים רק אנשים קרובים מאד, שלא יגרמו לאבלים להימנע מבכי, מנחמים את האבלים, ושאר העם מגיע לנחם מהיום הרביעי ואילך. ומן הראוי לכבד את הנוהל הזה, אלא אם כן אין אפשרות לנחם בימים האחרונים, ואז יש לקצר ככל האפשר את ביקור התנחומים, ולהיות קשוב לכל רמז של חוסר נוחות מצד האבלים ביתר שאת, על דרך שהתבאר בסימן רז סעיף א.
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֶחָד מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁמֵּת, יִדְאֲגוּ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. מָֹשָל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְכִפָּה שֶל אֲבָנִים, כֵּיוָן שֶׁנִּזְדַּעזְעָה אַחַת מֵהֶן, נִזְדַּעְזְעוּ כֻלָן. כְּלוֹמַר, שֶׁמִּדַת הַדִּין מָתוּחָה כְנֶגְדָּם עַד שֶׁתִּתְרַפֶּה מְעַט מְעָט. כִּי כָל שִׁבְעָה, הַחֶרֶב שְׁלוּפָה, וְעַד שְׁלֹשִׁים, הִיא רוֹפֶפֶת, וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְתַעְרָהּ עַד אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְפִיכָךְ שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, יִרְאֶה הָאָבֵל אֶת עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין כְתֵפָיו. מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה, כְּאִלּוּ זְקוּפָה כְנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. מִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלֹשִׁים, כְּאִלּוּ עוֹבֶרֶת לְפָנָיו בַּשּׁוּק. וְאַחַר כָּךְ כָּל אוֹתָהּ הַשָּׁנָה, עֲדַיִן מִדַּת הַדִּין מְתוּחָה כְּנֶגֶד אוֹתָה הַמִּשְׁפָּחָה. וְאִם נוֹלַד בֵּן זָכָר בְּאוֹתָה מִשְׁפָּחָה, נִתְרַפְּאָה כָּל הַמִּשְׁפָּחָה[2]. וְדַוְּקָא זָכָר. דְזָכָר בָּא לָעוֹלָם, שָׁלוֹם בָּא לָעוֹלָם. וְכֵן אֶחָד מֵהַחֲבוּרָה שֶׁמֵּת, מִדַּת הַדִּין מְתוּחָה כְּנֶגֶד כָּל הַחֲבוּרָה וְיִדְאֲגו כֻלָּם.
ידאגו – ממידת הדין של הקדוש ברוך הוא.
כיפה של אבנים – כעין קשת או גג מעוגל, העשוי מאבנים שמונחים זו על זו.
נזדעזעו כולן – הדבר פוגע ביציבות של כל המבנה, עד שלאט לאט האבנים מתייצבים בחזרה.
כל שבעה החרב שלופה – חרבו של מלאך המוות כאילו מונפת נגדו.
רופפת – עדיין לא חזרה למקומה, אבל אינה מונפת נגדו.
לתערה – לנרתיק שלה.
יראה האבל את עצמו - על האבל להרגיש כך.
בין כתפיו - כאילו חרב מונחת לו על צוארו. [ובזמננו אפשר להרגיש כאילו אקדח צמוד לרקתו].
בקרן זוית - נמצאת בחדר ומאיימת עליו, אבל לא צמודה לצוארו.
עוברת לפניו בשוק – צריך לחשוש כמו שרגילים לחשוש כאשר רואים אדם עם חרב ביד שעובר ברחוב.
נתרפאה – שוב אינם צריכים לדאוג.
שלום בא לעולם – שזה משמעות המילה 'זכר' – זה כר, ו'כר' הוא סמל השלום, כפי שנראה בישעיה טז א.
אחד מהחבורה – מעגל החברים הקרוב, הקהילה, בית הכנסת.
כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל כְּמוֹ שֶׁצִוּוּ חֲכָמִים, הֲרֵי זֶה אַכְזָר. אֶלָּא יֵעוֹר מִשְׁנָתוֹ, וְיִפְחַד וְיִדְאַג וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, אוּלַי יִנָצֵל מֵחַרְבּוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ לְהָקִיץ וְלָחוּל וְלַחֲזוֹר בִּתשׁוּבָה (סי' שצ"ד ובחכ"א ורמב"ם).
אכזר – כי על ידי זה הוא גורם להתחזקות של מידת הדין, כמו שהתבאר באריכות בסימן קכז סעיף א.
יעור משנתו – משל הוא, יתעורר מן התרדמת הרוחנית שהוא נתון בה בעקבות הרגלי החיים, וכעין זה בסימן קכט סעיף טו.
אולי יינצל מחרבו של מלאך המוות – לבינתיים, עד שיגיע זמנו, שהרי מידת הדין מתוחה כנגדו.
הכיתה אותם ולא חלו – ירמיה ה ג, לא נעשו חולים מהמכה שספגו, אלא נותרו אדישים.
מכלל – מתוך פסוק זה ניתן ללמוד.
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הַמְנַחֲמִים מִן הָאָבֵל[3], מֻתָּר בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה אָסוּר תּוֹךְ שִׁבְעָה, דְאָמְרִינָן מִקְצָת הַיוֹם כְּכֻלּוֹ. חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁאָסוּר כָּל הַיוֹם[4] (אֲפִלּוּ בְּבַיִת אָפֵל). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין הַמְנַחֲמִים רְגִילִים לָבוֹא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שָׁעָה שֶׁרְגִילִין לָבוֹא בִּשְׁאָר הַיָמִים, דְּהַיְנוּ לְאַחַר יְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, שֶׁרְגִילִין לָבוּא מְנַחֲמִים. וְכֵן אִם חָל יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת, אֲזַי לְאַחַר יְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שַׁחֲרִית, מֻתָּר בְּתַלְמוּד תּוֹרָה [שצ"ה].
לאחר שהלכו המנחמים – אבל כל עוד יש שם מנחמים אסור בהכל כמו בשאר הימים.
מקצת היום ככולו – אם התאבל מעט זמן ביום השביעי, נחשב הדבר כאילו התאבל כל היום.
שאסור כל היום – ואם צריך לצאת לדרך ביום השביעי, שאז הוא חייב לפקוד את אשתו כמבואר בסימן קנ סעיף ח, יעשה שאלת רב.
אפילו בבית אפל – שאין אור היום חודר לתוכו, כי לאור יום בכל מקרה אסור לשמש מיטתו כמבואר בסימן קנ סעיף ג.
במדינות אלו – מזרח אירופה במאות שנים האחרונות. אבל בזמננו נוהגים שגם בשביעי מתפללים אצלו, ומנחמים אותו לאחר התפילה.
שרגילין לבוא מנחמים – מתאבל עד הזמן שבו הקבוצה הראשונה של המנחמים, שהם אלה שמגיעים לנחם מיד אחרי התפילה, רגילים לבוא.
שחרית – בבוקר, אחרי תפילת מוסף. אבל לפני זה אסור.
הערות:
- הרבה פוסקים מקילים במקומות שאין המנחמים באים ביום שביעי, או בשבת, שמיד לאחר הנץ החמה יכול להפסיק את האבלות.
בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים[5], אָמְרִינָן גַּם כֵּן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁאָז אֵין בָּאִים מְנַחֲמִים, לָכֵן תֵּכֶף כְּשֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה, בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. חָל יוֹם שְׁלֹשִׁים בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ לִרְחוֹץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּחַמִּין לִכְבוֹד שַׁבָּת[6], וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ בְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל אָסוּר בְּגִלּוּחַ (דְּחָמִיר טְפֵּי) [שצ"ה, ת'].
אז אין באים מנחמים – שהרי אין מנחמים אלא שבעה ימים.
גזרת שלושים – הלכות שנובעות מכך שהוא נמצא בשלושים ימים הראשונים אחרי הקבורה.
לרחוץ בערב שבת בחמין – שבתוך השלושים נהגו האשכנזים איסר ברחיצה במים חמים, כמבואר בסימן רט סעיף א.
ולובש בגדי שבת – שגם בזה נוהגים בני אשכנז איסור בתוך השלושים, כמבואר בסימן ריא סעיף י.
חוזר למקומו בבית הכנסת – שנהגו לשנות את מקומם כמבואר בסימן ריא סעיף טו.
דחמיר טפי – כי הגילוח אסור מן הדין כל שלושים כמבואר בסימן ריא סעיף יב, ולא רק מצד המנהג, ולכן אי אפשר להתירו לפני היום השלושים.
בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, לָא אָמְרִינָן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ, וְאַדְרַבָּא נוֹהֲגִין לְהוֹסִיף גַּם יוֹם הַיָארְצֵייט לִנְהוֹג בּוֹ כָּל דִּין שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ[7], וַאֲפִלּוּ חָל בְּשַׁבָּת. אַךְ אִם הָיְתָה הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, גַּם כֵּן אֵין נוֹהֲגִין בַּאֲבֵלוּת שֶׁלִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, כִּי אִם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּמֵאַחַר שֶׁכְבָּר כָּלוּ שְׁנֵים עָשָׂר הַחֳדָשִׁים קֹדֶם הַיָארצֵייט, אָז בְּיוֹם הַיָארְצֵייט, אֵינוֹ חוֹזֵר עוֹד לָאֲבֵלוּת (שצ"ה).
ואדרבה – לא רק שאין מקצרים את תקופת האבל, אלא אף מאריכים אותה ביום נוסף.
יום היארצייט – יום השנה למיתה, ודיניו יתבארו בסימן רכא.
כל דין שנים עשר חודש – שאינו מסתפר אלא אם הכביד שערו כמו שלמדנו בסימן ריא סעיף יב, ואינו חוזר למקומו בבית הכנסת כמבואר בסימן ריא סעיף טו, ואינו לובש בגדים חדשים כמבואר בסימן ריא סעיף י, ואינו נכנס לבית המשתה כמבואר בסימן ריב.
ואפילו חל בשבת – נוהג כל המנהגים הללו.
אם היתה השנה מעוברת – ונמצא היארצייט אחרי שלוש עשרה חודשים.
שנים עשר חודש – מלאים, ואין אומרים גם במקרה כזה מקצת היום ככולו.
אינו חוזר עוד לאבלות – ומותר בכל הדברים שהתבארו, חוץ מלהיכנס לבית המשתה, שנוהגים להימנע תמיד ביארצייט, כמבואר בסימן רכא סעיף ז.
[1] אך מספידים אותם לפי גדלם, עד י"ב חודש. (חזון עובדיה אבלות ב, פד).
[2] וכתב מהרש"ל, שאם נולד בן זכר קודם הפטירה, והכנסתו לברית היא אחר הפטירה, גם בזה נתרפאה כל המשפחה.
[3] המנהג ביום השביעי לאחר תפלת שחרית לעשות השכבה למנוח ולומר פסוקים לא יבוא עוד שמשך וכו' ואז האבל קם. ואם אין מי שיאמר פסוקים אלו לא מעכב. וכשאוכלים אח"כ בבית האבל לא יאמרו ברכת המזון לאבלים.(ילקוט יוסף אבלות לה א)
[4] ובשעת הדחק, אפשר להקל בזה לאבל ביום השביעי אחר שקמו המנחמים מאצלו. (חזון עובדיה אבלות ג, לה).
[5] הרבה נוהגים לעשות בליל השלושים אזכרה עם 'דרשה' וברכות לעילוי נשמת הנפטר. ולמחרת נוהגים לעלות לקבר. (ילקוט יוסף אבלות לו ב)
[6] לספרדים מותר לרחוץ במים חמים מיד אחר השבעה.
[7] והשולחן ערוך (יו"ד שצה, ג) כתב, שאם מת בר"ח ניסן, נוהג אבילות עד שיכנס ר"ח ניסן הבא. (אם השנה הבאה אינה שנה מעוברת).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך